האם אנחנו חברים? חברות פוליטית בראי האתיקה הניקומאכית לאריסטו

איתמר לוין
27 באוק׳
זמן קריאה 12 דקות

מאמר זה בוחן את מושג החברות הפוליטית ב"אתיקה הניקומאכית" של אריסטו, ואת חשיבותה למימוש תנאי השגשוג האישי והחברתי.[1] החברות – המבוססת על רצון טוב הדדי, היכרות ותפיסת צדק משותפת – תוצג כמרכיב המחזיק את הקהילה הפוליטית, ההכרחי עבור תיאום בין חבריה ובקידום פעולה משותפת לטובת הכלל. באמצעות קריאה מנקודת מבט ייחודית באריסטו, לצד עיון בפרשנויות מודרניות, המאמר מציע הבנה מעודכנת של החברות הפוליטית כ"תבנית תרבותית" – מערך של ערכים וציפיות משותפות שמקשר בין אזרחים במספרים גדולים, ומבוסס על החיים החברתיים בהקשר הייחודי של הקהילה. לבסוף, פרשנות זו של חברות פוליטית תוצע בתור מפתח להבנת משברים פוליטיים במדינות לאום מודרניות, וכן ככיוון מאתגר אך הכרחי לריפוי החברת והמערכות הפוליטיות שלנו.

איתמר לוין / בוגר פכ"מ באוניברסיטה העברית, תשפ"ג

(1) פתח דבר

האתיקה הניקומאכית (Nicomachean Ethics) של אריסטו היא חיבור המורכב מעשרה ספרים, הנחשב לאחת מאבני היסוד המשמעותיות של הפילוסופיה המערבית. מסה זו מבקשת למצוא את החיים הטובים – המטרה או התכלית המוצדקת ביותר של כל הפעולות האנושיות. אף שרוב החיבור מוקדש למידות הטובות, הספרים השמיני והתשיעי מוקדשים למושג ה-Philia: מונח יווני שקרוב במשמעותו לחברות או לאחווה. בעוד שהמידות הטובות מתארות את התנהגותו ותפיסתו של האדם, נושא החברות אינו עוסק בפרט – אלא ביחסיו ההדדיים של אדם עם אנשים אחרים. יתרה מכך – חלק מחקירתו של אריסטו בנושא החברות עוסק ב"חברות פוליטית".

מטרת מאמר זה היא לתאר את החברות הפוליטית של אריסטו כמרכיב מכריע בהשגת החיים הטובים. הדבר ייעשה על ידי מענה על שלוש שאלות מרכזיות:

מדוע מימוש החיים הטובים עבור הפרט דורש שגשוג פוליטי? פרק (2) יעסוק בשאלה זו.
מהי חברות פוליטית ומדוע היא חיונית לקהילה פוליטית משגשגת? פרקים (3), (4) ו-(5) יעסקו בשאלה זו.
כיצד ניתן לייצר חברות שכזו בקבוצה גדולה כמו יחידה פוליטית? פרקים (6) ו-(7) יעסקו בשאלה זו.

לאחר מכן, בפרק (8) אציע כי המסגרת הרעיונית של אריסטו בכתיבתו על חברות פוליטית חושפת אמת יסודית היושבת בבסיס כל חברה – הזהות המשותפת הייחודית של הקהילה הפוליטית היא רכיב עיקרי והכרחי בשגשוגה של יחידה פוליטית וכן בהשגת טובתם של חבריה, רכיב שאותו אנו נוטים להחמיץ ולהזניח, ושהחוסר בו מסביר הרבה מהמשברים שחברות מודרניות חוות. החברות הפוליטית כקונספט נותנת לנו משקפיים עוצמתיות בניתוח המציאות הפוליטית – כמו גם כיוון ייחודי לחיזוק החברות הלאומיות בהן אנו חיים.

(2) החיים הטובים וטובת הכלל

בעוד פילוסופים מודרניים מבחינים בדרך כלל בין תיאוריות המכוונות לפרט לבין אלה המכוונות למדינה, אריסטו ראה בתחומים אלה קשורים זה בזה באופן מהותי. החקירה של אריסטו אחר הטוב מתחילה בתובנה יסודית: כל פעולה מכוונת לתכלית כלשהי, או במילים אחרות – טוב כלשהו. ישנן תכליות המושגות למען תכליות אחרות, גבוהות יותר, כך שנוצרת היררכיה של תכליות. הטוב העליון חייב להיות כזה שתכליתו היא עצמו בלבד – תכלית שמושגת עבור עצמה, ולעולם לא כאמצעי להשגת דבר אחר.

טובת הכלל (או – הטוב הפוליטי) ניצבת בראש היררכיה זו דווקא משום שהיא כוללת ומאפשרת את כל הטובין הנמוכים יותר. כפי שאריסטו קובע, "נראה שטובת העיר היא דבר גדול ושלם יותר [מטובתו של הפרט]" (NE, 1094b7-10).[2] הקהילה הפוליטית מספקת את התנאים ההכרחיים – חינוך, חוקים, ביטחון – שבלעדיהם כל טובין נמוכים יותר המהווים את החיים הטובים עבור הפרט נותרים בלתי ניתנים להשגה.

אם כך, ההקשר הפוליטי אינו רק המצע על גביו מתפתחים חיי הפרט, אלא התנאי עצמו המאפשר שגשוג אנושי מלא. מאחר שבני האדם הינם מטבעם יצורים פוליטיים, השגת הטוב לפרט תלויה בהשתתפות בקהילה מתפקדת היטב. זוהי התשובה לשאלה הראשונה של המאמר, אודות הסיבה כי חיפוש אחר החיים הטובים עבור הפרט מחייב חקירה פוליטית – הבנת האופן בו ניתן לחיות היטב מחייבת הבנה של הקהילה הפוליטית שהופכת את החיים הטובים לברי השגה. כעת ניתן להתחיל לחקור את המושג של "חברות פוליטית".

(3) מהי "Philia" – חברות ואהבה לפי אריסטו

כדי להבין את מושג החברות הפוליטית יש ראשית לתפוש את מושג ה"חברות" אצל אריסטו. ההבחנה הראשונה שהוא מציע לגבי חברות היא הקשרה לאהבה – מדובר במונחים שונים אך משיקים. אריסטו מבחין בין שלושה סוגי אהבה שונים שכל אחד מהם מבוסס על "דבר אהוב" שונה – מה שטוב, מה שנעים ומה שמועיל. לאחר מכן, הוא מסביר כי הקשר בין אהבה וחברות הוא כזה שבמסגרתו צורת האהבה מולידה את צורת החברות המתאימה – חברות המבוססת על אהבת הטוב ("חברות מידה טובה"); חברות שמבוססת על השגת תועלת ("חברות תועלת"); וחברות שמבוססת על המענג ("חברות עונג"). לפיכך, עבור אריסטו שני אנשים יכולים להיקרא חברים במידה וכל אחד מהם: (א) מאחל דברים טובים לאחר בדרך אותה הוא אוהב – באופן שנקרא בעצם רצון טוב (Goodwill), לפיכך: "נאמר שחברות היא רצון טוב הדדי" (NE, 1155b30-34); ו-(ב) שניהם מודעים אחד לשני.

תנאי המודעות הינו תנאי חשוב, משום שהוא תלוי בקרבה האפשרית בתחומי החברות. אריסטו מבחין בין סוגי חברויות בשתי רמות היכרות. חברות מידה טובה דורשת אנשים בעלי מידות טובות ובעלי רמת היכרות ואינטימיות גבוהה, בעוד שחברויות תועלת או הנאה דורשות רמת היכרות נמוכה יותר. הסיבה לדרישה זו למודעות בכל סוג של חברות היא משותפת – כדי שהחברים העתידים יכירו, ירכשו את אמונו של זה וכדי שאהבתם תתפתח, עליהם לעבור חוויות משותפות. במילותיו של אריסטו, "יאכלו את כמות המלח הקנונית יחדיו" (NE, 1156b25).

מתוך ההבחנה בין סוגי קרבה שונים, אריסטו ממחיש קשר ייחודי בין חברות למושג הצדק. אריסטו מסביר שעשיית אי-צדק הינה חמורה יותר ככל שהאדם שנפגע הוא חבר קרוב יותר לזה שפוגע: "זה דבר נורא יותר לשדוד את כספו של שותף מאשר את זה של שכן, או לא לסייע לאח מאשר לזר" (NE, 1160a5-10). כך, חברות קרובה יותר משמעה הנהגת צדק גדולה יותר.[3]

בהמשך, אריסטו פותח בתיאור חשיבותו הגדולה של מושג ה-"Philia", מילה ששימשה לתיאור מערכות יחסים הן בתחום הבין-אישי: "הכרחית ביותר לגבי החיים, משום שאף אחד לא יבחר לחיות ללא חברים" (NE, 1155a3-10), והן בתחום הפוליטי: "נראה שחברות היא מה שמחזיק את העיר יחדיו, ושמחוקקים לוקחים זאת ברצינות גדולה מזו בה הם מתייחסים לצדק" (NE, 1155A20-25).

בפרקים הבאים, אריסטו מציג לקורא את המושג "חברות פוליטית". מינוח זה מרמז על אלמנט ייחודי, חברות המצליחה לקשר את החברים בתוך הקהילה הפוליטית הספציפית, ומבדילה אותם מחברי יחידות פוליטיות אחרות. קשר ייחודי זה בין אזרחים עמיתים ייחקר בפרקים הבאים.

(4) חברות פוליטית – אריסטו על היחסים הרצויים בין האזרחים

כפי שהוסבר בחלק הראשון, עבור אריסטו, "הטוב המשותף" הוא המטרה העליונה משום שהוא מהווה תנאי מקדים לכל היבט אחר של החיים הטובים. אריסטו מכיר בכך שאנשים יוצרים קהילות למען תועלתם, ובהתאם מטרת הקהילות היא לקדם את מה שמועיל לחבריהן: "נראה כי הקהילה הפוליטית התכנסה [...] למען מה שיעיל [לחבריה]" (NE, 1160a10).

אריסטו רואה בקהילה הפוליטית פסיפס של קהילות קטנות יותר המקיפות עיסוקים ספציפיים. לדוגמה: "מלחים מבקשים את מה שמועיל במסע ימי או במשלח-יד [...] חיילים מבקשים את מה שמועיל במלחמה" (NE, 1159b10-30). הקהילה הפוליטית היא איחוד של כל אותן קהילות, ונבדלת מהן בכך שהיא "מבקשת לא את התועלת בת-ההשגה הנוכחית אלא את זו שהיא לכל החיים" (NE, 1160a20-25).

משחר הימים, זיהוי "הטוב המשותף" לחברה היה אתגר. אריסטו מתייחס אל הקושי שבהכרעה אודות אופי הטוב המשותף באמצעות המושג של "הלימה חברתית" (Concord). הלימה חברתית אינה רק התאמה מקרית של אמונות בין אנשים, אלא מתרחשת כאשר "אנשים בתמימות-דעים לגבי מה שיעיל, בוחרים במכוון את אותו הדבר, ומביאים אותו לידי פעולה אחרי שהסכימו עליו במשותף" (NE, 1167a25). הלימה חברתית היא רעיון דמוקרטי, המתחשב ב"כל חלק בחברה [...] כך כל הצדדים מקבלים את מה שהם מבקשים" (NE, 1167a35-1167b1). האזרחים עצמם קובעים את היתרון המשותף, אך תיאום זה אפשרי רק כאשר הם בהלימה חברתית.

נדמה כי למסגרת החברות הפוליטית של אריסטו שני ממדים. ראשית, היא שומרת על מרכיבי הליבה של החברות הבין-אישית – רצון טוב הדדי, היכרות, אהבה משותפת, ותפיסת צדק דומה. שנית, היא מתרחבת לתחום הפוליטי, הכולל אזרחים רבים ואת היתרון הקולקטיבי שלהם. למרות הבהירות של רעיון החברות הפוליטית באתיקה הניקומאכית, בכדי להבין אותו בצורה המיטבית יש טעם בסקירה של כמה מהפרשנים הבולטים של אריסטו.

(5) סקירת ספרות – פרשנים של אריסטו על חברות פוליטית

אריסטו לא סיווג במפורש את החברות הפוליטית בין שלושת סוגי החברות שמנה, מה שיוצר אתגר פרשני. אמנם, קיימת הסכמה בין מרבית פרשניו כי מדובר בסוג של חברות תועלת.

קופר מציג פרשנות משכנעת המסבירה מדוע הצלחת הקהילה הפוליטית היא אינטרס של כל אחד מהאזרחים: "החברות הפוליטית מבוססת על הציפייה המתמשכת, מצד כל אזרח, לרווח ותועלת עבור עצמו, מחברות בהתאגדות האזרחית" (Cooper, 1977, pp. 645–646). הוא מתאר גם את מנגנון התיאום בין האזרחים: "אזרחים מניחים שהאחרים תומכים במוסדות המשותפים ותורמים ליצירה חברתית משותפת, ומעודדים יעילות מוסדית".

שוורצנבאך (1996) מדגישה היבט משלים של המונח: משמעות היות אדם חבר בקהילה פוליטית אינה מסתכמת בקבלת שירותים קהילתיים בלבד, אלא כוללת הקפה של צורה ייחודית של קבלה חברתית, המאפשרת לו לרדוף אחר תפיסת החיים הטובים שלו מבלי לכפותה על אחרים. מעמד כפול זה – כמוטב וכסוכן אוטונומי כאחד – מייצג מאפיין מובהק של חברות פוליטית כמאפשרת סובלנות, כבוד לזכויות ומחויבות לעקרונות יסוד המאפשרים דו-קיום פלורליסטי.

דואליות זו שתוארה לעיל מסוכמת במאמרה של לאונטסיני (2013, pp. 31–33) באופן הבא: "ישנו מימד פוליטי לחברות מאחר והיא גם מה שמחזיק את העיר יחד והיא גם סיבה ראשית לקיומה". באותו מאמר, לאונטסיני מוסיפה טיעון חשוב נוסף לגבי הקשר בין חברות פוליטית לצדק: "מאחר והחוק הוא בהכרח כללי, הוא משאיר הרבה חורים. אי אפשר לחוקק לפרטי-פרטים כל אספקט בחיים האנושיים". לאונטסיני מסבירה שבמקרים בהם אין הנחיה חוקית שתסדיר את היחסים בחברה, זוהי החברות הפוליטית שמסוגלת "להנחות" את חבר הקהילה הפוליטית כיצד עליו לנהוג.

יחד, שלושת הפרשנים הללו יוצרים תמונה כוללת המעבירה את חשיבותה הרב-גונית של החברות הפוליטית: בין אם היא מבוססת על תועלת או על מידה טובה, היא (א) מטפחת יתרון משותף; (ב) מאפשרת דו-קיום בין יחידים שונים; ו-(ג) משלימה את החוק הפורמלי למען השגת צדק. מעבר לדגש המפורש של אריסטו על תיאום, הם מאירים כיצד חברות פוליטית מועילה הן לקולקטיב והן ליחידים שבתוכו. כתוצאה מכך, ההלימה החברתית בקהילה הפוליטית עולה כמרכיב מכריע בהשגת הטוב האנושי, מה שנותן מענה לשאלה השנייה של עבודה זו – מהי חברות פוליטית. הבנה זו מעלה את שאלתנו האחרונה, כיצד ניתן לייצר חברות פוליטית בקרב אלפי ומיליוני יחידים בקהילה פוליטית. כדי לטפל בסוגיה זו מוטב להרחיב את הפרספקטיבה ולהתבונן בספרות פוליטית בת זמננו, בממצאים ובפערים שלה ביחס לקשר הייחודי בין חברי הקהילה הפוליטית.

(6) חברות פוליטית – רעיון בן מאות שנים

המחשבה הפוליטית המודרנית גיבשה מסגרת תיאורטית שהלכה והתעצבה לכדי השאלה "מה מחזיק קהילות פוליטיות יחד?". שלושה הוגים מרכזיים ממאות שונות מדגימים התפתחות זו, תוך חשיפת נקודת עיוורון מתמשכת ביחס לתפיסתו של אריסטו את החברות הפוליטית.

הראשון מבניהם הוא תומס הובס (1651/2008, עמ' 120), בספרו "לויתן". הובס הציע את המדינה כמנגנון הגנה עבור האנשים מפני מלחמה ויריבות תמידית המתקיימות בחברה ללא חוק: "הדרך היחידה להקים כוח כללי כזה, שאכן מסוגל יהיה להגן עליהם [האנשים] [...] היא שיאצילו את כל כוחם ועוצמתם לאדם אחד [...] [שיוכל] לצמצם את כל רצונותיהם לרצון אחד. ובכך יכניעו – כל אחד – את רצונותיהם לרצון שלו, ואת שיפוטיהם לשיפוטו". ברעיון זה, הדבק שמקשר בין האזרחים הוא חישוב רציונלי תועלתני גרידא.

הוגה נוסף שחקר שאלה זו היה אלכסיס דה-טוקוויל (1840/2008, עמ' 555) שסייר בארצות הברית הצעירה ותר אחר סודות הצלחתה. למרות שספרו "הדמוקרטיה באמריקה" בחן בעיקר הסדרים חוקתיים פורמליים, בפרקו השביעי דה-טוקוויל מבחין באלמנט אמריקני ייחודי אחר – יכולתם יוצאת הדופן של האמריקנים להתאגדות וולונטרית: "אומה זו היא גם היחידה בעולם שבה העלו האזרחים בדעתם לעשות שימוש מתמשך בזכות ההתאגדות גם בחיים האזרחיים". הוא ציין כי באמצעות אותן התאגדויות "הם משיגים את כל הברכות שיכולה הציביליזציה להשפיע" ופועלים ביעילות כדי לקדם את טובתם האישית במישורים בהם לא יכלה לפעול המדינה הריכוזית. לצד זאת, הוא מעולם לא ניסח במלואו איזה אלמנט אפשר יכולת יוצאת דופן זו להתאגדות בחברה מסוימת ולא באחרות.

כמאה וחצי נוספות אחרי, אל סוף המאה ה-20, רוברט פאטנם ואחרים התקדמו באופן ניכר בזיהוי הבסיס החברתי המשותף בחברה משגשגת. הם מציגים בספרם את תיאוריית ההון החברתי: "מאפיינים של ארגון חברתי – כמו אמון, נורמות, ומרקם חברתי משותף, יכולים לשפר את יעילות החברה דרך עידוד פעולות מתואמת" (Putnam et al., 1993, p. 167). הגדרתם מכילה אלמנטים הדומים לחברות האריסטוטלית, בעוד שתוצאותיה מקבילות להלימה חברתית. תרומתם היא תוספת, מעבר למה שזיהה דה-טוקוויל, של רכיב חברתי המאפשר ליחידים להתאגד ולשגשג. עם זאת, הפילוסופיה שלו מייחסת יכולת זו לערכים אוניברסליים בלבד.

ההוגים האלו מוסיפים כל אחד רובד נוסף בהבנת הבסיס החברתי הייחודי ממנו צומחת ומתקדמת הקהילה הפוליטית. הובס האיר על העובדה שהתאגדות אזרחית יכולה להבטיח צרכים בסיסיים, דה-טוקוויל הוסיף את חשיבות שיתוף הפעולה בתוך הקהילה לקידום תועלות מורכבות יותר עבור החברים, ופאטנם ואחרים ניתחו את המנגנונים המאפשרים שגשוג זה. למרות כל אלו, אף אחד מהם לא זיהה באופן מלא מהו הבסיס ההדדי הייחודי של חברי חברה ספציפית המאפשר להם לשתף פעולה ביעילות. אני מציע להתבונן ביוון העתיקה ולחזור אל רעיונותיו של אריסטו, על מנת לענות על שאלה זו באופן שיסביר כיצד חברות פוליטית יכולה להתקיים על פני אוכלוסיות גדולות תוך התבססות על קשרים אישיים ישירים.

(7) הקשר החברתי שמחזיק את העיר יחדיו

ערי המדינה היווניות מדגימות כיצד קהילות פוליטיות שונות מפתחות זהויות ייחודיות המעצבות את יחסי האזרחים. ספרטה ואתונה הן דוגמה טובה לשוני זהותי בסיסי זה: למרות קרבתן הגיאוגרפית, הן טיפחו תפיסות קולקטיביות שונות לחלוטין של אזרחות אידיאלית. ספרטה ארגנה את כל המבנה החברתי שלה סביב מצוינות צבאית שהתבססה על ערכים של משמעת, סיבולת והקרבה עצמית וקולקטיבית. אתונה לעומתה, הותירה חותם בהיסטוריה המערבית כעיר המדגישה ושואפת להישגים אינטלקטואליים, ופיתוח השיטה הדמוקרטית הוא אחת הדוגמאות לכך. אלו לא היו רק הבדלי מדיניות, אלא תפיסות שונות מהותית של אזרחות – או בטרמינולוגיה של אריסטו – חברויות פוליטיות שונות. מבנים שונים אלו הם מה שניתן לכנות "תבנית תרבותית" – הבנה משותפת של אזרחות ותפיסת ראוי, הנבדלת בין קהילות לגבי האופן בו החברים בהן אמורים לנהוג. אף שאינה מייצגת אף יחיד ספציפי, תבנית זו נושאת מאפיינים, אמונות וערכים מובהקים המוכרים לכל הקהילה.

הצעתי היא שאותה התבנית התרבותית היא בעצם החברות הפוליטית של אריסטו, והיא בדיוק האלמנט המשלים ומבאר את המסגרת התיאורטית שהוצגה ביחס לבסיס החברתי של הקהילה הפוליטית. ראשית, היא עונה להגדרה של אריסטו לחברות: מבחינת ההכרות, אזרחים סופגים את התבנית התרבותית באמצעות תהליך חִבְרוּת מאורגן, המתעצב מאינספור אינטראקציות יומיומיות עם אזרחים עמיתים שנושאים תבנית זו; והרצון הטוב ההדדי בא לידי ביטוי עלי ידי אזרחים המפתחים רצון טוב מתוך ההמשכיות של תבנית זו, כך שההדדיות מושתתת בשל היתרון המשותף שכולם מפיקים מהקהילה הפוליטית. שנית, היא נחלתה של כל הקהילה הפוליטית. כאשר אריסטו מדבר על חברות פוליטית, הוא מתאר את הקשר שנוצר כאשר אזרחים מזהים זה את זה כחברים בפרויקט פוליטי משותף עם ערכים וציפיות משותפים.

כך נראה כי רעיון התבנית התרבותית שהצגתי אינו נפרד מחברות פוליטית, והוא מהווה מעין ניסוח מודרני למה שאריסטו תיאר –המדיום שבאמצעותו אזרחים יכולים לייצר הכרה הדדית ורצון טוב, עם אינספור חברים אחרים שלעולם לא יפגשו באופן אישי. הבנה זו פותרת את השאלה השלישית של המאמר: חברות פוליטית יכולה להקיף אוכלוסיות גדולות מכדי קשרים אישיים ישירים, משום שהאזרחים מתייחסים ונושאים עמם רעיון של אזרחות המושרש עמוק ביסוד החברות בקהילה הפוליטית, הוא המטען תרבותי שכל אזרח חולק וממלא.

(8) סיכום ומסקנות

מטרתו העיקרית של מאמר זה הייתה להציע את החברות הפוליטית, באופן המהדהד את הפילוסופיה של אריסטו, כמרכיב מכריע בחיים הטובים של הפרט. תחילה המחשתי מדוע ניתוח פוליטי הינו חיוני להשגת החיים הטובים – אריסטו רואה בקהילה פוליטית משגשגת תנאי מקדים לטובת הפרט וכתחום שבו היא מושגת. אחר כך הסברתי מהי החברות הפוליטית האריסטוטלית ומדוע היא כה חיונית להצלחת הקהילה הפוליטית – קשר ייחודי בין אזרחים עמיתים המביא אותם להלימה חברתית, ובכך מוביל לקהילה משגשגת המבטיחה לחבריה תועלת, דו-קיום וצדק. לבסוף, הדגמתי כיצד חברות זו יכולה לשרוד בין כל חברי הקהילה הפוליטית, בעזרת המטען התרבותי הייחודי בקהילה הפוליטית, שיכול לכלול הרבה יותר אנשים ממה שאדם יכול להכיר באופן אישי.

לקורא המודרני, "חברות פוליטית" עשויה להיראות בתחילה כסתירה – פוליטיקה וחברות נתפסות כתחומים נפרדים לחלוטין של החוויה האנושית. עם זאת, מושג זה היה מושא לספרות ענפה בפילוסופיה העתיקה, כאשר אריסטו הקדיש תשומת לב משמעותית אליו. תובנה זו הופכת למעוררת מחשבה במיוחד כיום, כאשר ניכור בין אזרחים עמיתים ועוינות בין פלגים פוליטיים מגיעים לרמות מדאיגות.

מחקר עדכני של גידרון, אדמס והורן (2020, pp. 1–2) מתעד כמה ממצאים חשובים הממחישים את הפילוג בזמננו. בספרם הם מזכירים מחקרים שמגלים כי 40% מהאמריקאים המזדהים עם מפלגה פוליטית מרכזית רואים את אלה שבמפלגה היריבה כ-"downright evil". מדהים עוד יותר, בעוד שרק חמישה אחוזים מהתומכים דיווחו על אי-שביעות רצון מהאפשרות לנישואין בין-מפלגתיים בשנת 1960, עד שנת 2010 נתון זה גדל פי עשרה לכ-50%.

גידרון ועמיתיו, כמו חוקרים עכשוויים אחרים, מאפיינים בדרך כלל יחסים אזרחיים חיוביים באמצעות ערכים אוניברסליים כמו "אמון" או "סובלנות". לעומת זאת, החברות הפוליטית של אריסטו היא פרטיקולרית לחלוטין – קשר בין אזרחים המבוסס על ערכים משותפים הייחודיים לקהילה הפוליטית הספציפית שלהם. בעוד שהמסורת הפוליטית המודרנית מציעה כי שיתוף הפעולה ביחידות הפוליטיות נשען על חישובים רציונליים וערכים שנבחרו באופן אינדיבידואלי, אריסטו מציע כי פעולה הדדית נובעת מאמונות, מוסר, מטרות ודעות משותפות שפותחו דרך החיים החברתיים ובהקשר מקומי וייחודי. קשרים חברתיים אלה יוצרים את מה שאנו עשויים לכנות כיום "זהות לאומית".

הפילוגים הפוליטיים של ימינו אינם מייצגים רק חילוקי דעות, אלא שברים בתבנית התרבותית שאמורה להיות גורם ששומר את האזרחים מאוחדים. אנו עדים כעת לא לחברות פוליטית אחת חוצת קהילה, אלא למספר חברויות פוליטיות מתחרות ומרוחקות, כל אחת קשורה לחזון פוליטי שונה, ולעיתים קרובות מבוססת על דחיית החלופות. פילוג זה מונע הלימה חברתית, פוגע בפעולה קולקטיבית יעילה, וחוסם את השגת התועלת המשותפת.

ללא חברות פוליטית, יתרונותיה של קהילה פוליטית פחותים, בעוד חסרונותיה גדלים. ללא חברות פוליטית, הרציונל לחיות יחד כקהילה פוליטית מתחיל להתפוגג. לפיכך, חברות פוליטית מתבהרת ככלי אנליטי רב עוצמה להבנת האופן שבו המציאות החברתית יכולה לטפח את (ובמקביל, לחתור תחת) שגשוג המדינה.

לטענתי, חברות פוליטית יכולה – וצריכה – להיבנות מחדש באופן מודע. הדבר דורש הרחבת אינטראקציות בין תת-קבוצות חברתיות שונות והעמקת ההיכרות ביניהן, החלפת ההתכתשויות הפוליטיות או "שיחות שלום" פורמליות, בשיח ציבורי-פוליטי שבוחן את המחלוקות לאור המורשת המשותפת שהביאה אותנו להתאגד כמדינה, כאשר העתיד המשותף שלנו והשאיפות המשותפות שלנו נמצא לנגד עינינו.

לפיכך, מנהיגי קהילות חייבים לעודד קשרים אלה – לא דרך כפיית קונפורמיות או הסכמה עיוורת, אלא ע"י חגיגת התרבות המשותפת שלנו, שיזכירו לנו את שורשינו המשותפים, וקידום צבירת חוויות חיים משותפות לקהילות שונות בחברה, שיאפשרו לנו "לאכול יחדיו את כמות המלח הקנונית יחדיו". אלו ידרשו מידה רבה של רצון ונכונות פוליטיים, צניעות, אומץ ויצירתיות, מה שבהכרח דורש מחברי הקהילה הפוליטית להימנע מרעיונות המציגים פלחים שונים בקהילתנו כסיבה לצרותינו או כאיום על רווחתנו. יהא המחיר אשר יהא – זוהי כנראה הדרך היחידה לרתום את המערכות הפוליטיות שלנו לטובת הכלל בכדי להבטיח שגשוג, דו-קיום, וקידום צדק – ובכך לאפשר חיים טובים לכל חברי הקהילה.

[1] מאמר זה הוא עיבוד לעבודה סמינריונית שנכתבה במסגרת הקורס "אלטרואיזם וחוסר משוא פנים בפילוסופיה מערבית עתיקה".

[2] כלל הציטוטים המובאים במאמר זה ממקורות באנגלית, תורגמו לעברית באופן חופשי בידי המחבר.

[3] נראה שהתנאי הראשון של היכרות מחזק ומזין את התנאי השני של צדק – ככל שאנו מכירים יותר, אנו מתקרבים יותר, ובכך מידת הצדק בינינו גדלה. זה מוביל לסוג של הזנה עצמית – דרך בה חברות מגדילה את עצמה.

רשימת מקורות

דה-טוקוויל, א' (2008). הדמוקרטיה באמריקה (א. אמיר, מתרגם). הוצאת שלם. (המקור פורסם בשנת 1840)

הובס, ת' (2008). לויתן (א. אמיר, מתרגם). הוצאת שלם. (המקור פורסם בשנת 1651)

Aristotle. (2014). Nicomachean Ethics (C. D. C. Reeve, Trans.). Hackett Publishing. (Original work published ca. 350 B.C.E.)

Cooper, J. M. (1977). Aristotle on the Forms of Friendship. The Review of Metaphysics, 30(4), 619–648. http://www.jstor.org/stable/20126987

Gidron, N., Adams, J., & Horne, W. (2020). Introduction. In American Affective polarization in comparative perspective (pp. 1–10). Cambridge University Press. https://doi.org/10.1017/9781108914123

Leontsini, E. (2013). The Motive of Society: Aristotle on Civic Friendship, Justice, and Concord. Res Publica, 19(1), 21–35. https://doi.org/10.1007/s11158-012-9204-4

Putnam, R. D., Leonardi, R., & Nonetti, R. Y. (1993). Social Capital and Institutional Success. In Making Democracy Work: Civic Traditions in Modern Italy (pp. 163–186). Princeton University Press. https://doi.org/10.2307/j.ctt7s8r7.11

Schwarzenbach, S. A. (1996). On Civic Friendship. Ethics, 107(1), 97–128. http://www.jstor.org/stable/2382245