אבא לרנר והמימון הפונקציונלי: מעורבות הממשלה בכלכלה מקיינס ועד ימינו

בעוד שהשיח הכלכלי נוטה לתפוס את תקציב המדינה כספר חשבונות סגור שיש לאזנו, מאמר זה מבקש להציג גישה אחרת המסיטה את המבט מן המדדים החשבונאיים אל עבר התוצאות הממשיות בחיי האזרחים. גישה זו באה לידי ביטוי ברעיונותיו של אבא לרנר, תלמידו של קיינס והוגה רעיון המימון הפונקציונלי. לרנר מציע מעבר מתפיסת המדינה כ"משק בית" מוגדל, לתפיסתה כריבון המשתמש במשאביו באופן עצמאי - לא כדי לאזן את החוב הציבורי, אלא כדי להבטיח את יציבות התעסוקה והמשק. בהמשך, נבחן המתח שבין הרעיונות של לרנר לבין המציאות המוסדית והפוליטית, דרך הביקורת של פרידמן שמזהירה מפני הרחבת יתר של הכוח הממשלתי והשלכותיה. לבסוף, המאמר מציע לראות בתחייתם של רעיונות אלו בעת הנוכחית, ובעיקר דרך התיאוריה המוניטרית המודרנית, לא רק כהתפתחויות בהיסטוריה של הכלכלה, אלא כשינוי פרדיגמה המבקש להעמיד את רווחת הציבור בליבו של הסדר הכלכלי של ימינו.

נבו זהב / בוגר פכ"מ באוניברסיטה העברית, תשפ"ה

---

(1) מבוא

שאלת מעורבותה של הממשלה בכלכלה היא נושא העומד בויכוח בלתי נגמר, אך נדמה שמעטים העזו לקרוא תיגר על מוסכמות היסוד שלה כפי שעשה אבא פתחיה לרנר (Abba Ptachya Lerner), אחד הכלכלנים המקוריים שפעלו במאה ה-20. עיקר תרומתו בנושא זה הייתה סביב פיתוח רעיון "המימון הפונקציונלי" (Functional Finance), תפיסה כלכלית לפיה המדיניות התקציבית של הממשלה אינה צריכה להישפט לפי עקרונות חשבונאיים כמו איזון תקציבי או חוב מבוקר, אלא לפי התוצאה הכלכלית שהיא משיגה בפועל: תעסוקה, צמיחה ויציבות מחירים (Lerner, 1943). רעיון זה עמד בניגוד לגישות הכלכליות הקלאסיות שהיו מקובלות בזמנו, והפך את לרנר לדמות מרכזית אך שנויה במחלוקת בשיח הכלכלי של התקופה. בעוד שבתקופתו נתקלו רעיונותיו של לרנר בהתנגדות, התפתחויות תיאורטיות והמשברים במאה ה-21 הפיחו חיים חדשים במשנתו.

במאמרו המכונן משנת 1943, קובע לרנר כי השאלה המרכזית בנוגע למדיניות פיסקלית אינה "מה מצב התקציב?" אלא "מה מצבה של הכלכלה?" – אם קיימת אבטלה, יש להגדיל את ההוצאה הממשלתית; אם קיימת אינפלציה, יש לצמצם את הביקוש. העודף או הגירעון התקציבי אינם מטרות בפני עצמם, אלא אמצעים שמטרתם לתמוך ביציבות הכלכלית ובמיצוי הפוטנציאל של המשק (Lerner, 1943, pp. 39-40). הבהירות שבה ניסח לרנר את רעיונותיו סייעה להפצתם, אך גם עוררה תגובות חריפות. כלכלנים כמו מילטון פרידמן תקפו אותו על חוסר התייחסות למבנים מוסדיים, ולחשש מאינפלציה כרונית (Friedman, 1947).

עד לשנות ה-30 של המאה ה-20 שלטה בעולם הכלכלי הגישה הקלאסית, לפיה השוק החופשי יודע לווסת את עצמו. רעיון זה זכה לכינוי "היד הנעלמה" על ידי הכלכלן הבריטי אדם סמית' בספרו עושר העמים כבר במאה ה-18. התיאוריה טוענת שכל חיסכון יתורגם בסופו של דבר להשקעה, ושכל ירידה מתעסוקה מלאה תתוקן באמצעות שינוי מחירים, כך שאין צורך בהתערבות ממשלתית פעילה. בהתאם לכך, מדינות רבות הקפידו על איזון תקציבי ונמנעו מיצירת חוב ציבורי, גם כאשר הכלכלה הייתה נתונה במשבר (Friedman, 1947). גישה זו מציבה במרכז את "האדם הכלכלי" – שחקן רציונלי, שפועל תמיד למען מקסום תועלת ואשר ברשותו כל המידע הרלוונטי -  אך נמנעת מלהתמודד עם תנודות חדות במחזורי העסקים או עם כשלי שוק משמעותיים. 

האירוע שאתגר את יסודות הגישה הקלאסית היה השפל הגדול, משבר כלכלי שהחל בארצות הברית בשנת 1929 והתפשט לכלכלות רבות בעולם. השפל לווה באבטלה נרחבת, קריסת מערכות פיננסיות וירידה חדה בביקושים, והוא המחיש את חוסר היכולת של השוק "לאזן את עצמו". ניסיון לדבוק באיזון תקציבי בעיצומו של המשבר רק החריף את המצב, והדגיש את הצורך בגישה חדשה. על רקע זה התפרסם ג'ון מיינרד קיינס, שפרסם ב-1936 את ספרו התיאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף, בו קרא לממשלה למלא תפקיד אקטיבי בוויסות הביקוש, גם במחיר של גירעון תקציבי (Keynes, 1936). גישה זו הדגישה את התפקיד הקריטי של המדינה בעיקר בשעת משבר (Lerner, 1936). לרנר, שהיה תלמידו הישיר של קיינס באותן שנים בקיימברידג', הושפע עמוקות מהגישה הזו, אך גם פיתח אותה בכיוון עצמאי (Sobel, 1983, pp. 8–9).

(2) הרקע ההיסטורי והאינטלקטואלי של אבא לרנר 

כדי להבין את עולמו הרעיוני של אבא לרנר,  יש לעמוד תחילה על השורשים האישיים והאינטלקטואליים שמהם צמח. לרנר נולד בשנת 1903 בסרביה שבאימפריה הרוסית, למשפחה יהודית מהמעמד הנמוך שהיגרה למזרח לונדון כשהיה בן שלוש. הוא עזב את בית הספר בגיל 16, עבד לפרנסתו, ובמקביל ללימוד גמרא החל גם בלימודי רבנות (Sobel, 1980). הסביבה החברתית שבה גדל הייתה טעונה אידיאולוגית, ונשענה על מפגש יומיומי בין יהדות דתית, תנועות שמאל סוציאליסטיות ותחושת שליחות קהילתית. מתוך הקשר זה פנה לרנר ללימודי כלכלה בתקווה למצוא פתרון ממשי לבעיות כמו אבטלה, עוני ואי-שוויון, שאותן הכיר מקרוב. הרקע הזה יצר בו רגישות מוסרית חזקה, אך גם צורך בחשיבה רציונלית, קרה ומדויקת.

במהלך לימודיו ב-London School of Economics נחשף לרנר לעקרונות הכלכלה הניאו-קלאסית, תיאוריה ששמה דגש על שיווי משקל, תמריצים ומודלים מתמטיים, בהם מצא ערך רב. במקום לראות את התיאוריה הזו כאויב רעיוני של הבעיות אותן שאף לפתור, הוא זיהה בה כלי להסבר ולקידום רווחה חברתית (Scitovsky, 1984, p. 1557). על אף התעניינותו הראשונית ברעיונות סוציאליסטיים לרנר לא היה מזוהה עם הקומוניזם הסובייטי. להפך, הוא ראה בשוק תחרותי תנאי הכרחי לתפקוד יעיל של מדיניות כלכלית (Lerner, 1950).

נקודת מפנה חשובה עבור לרנר הייתה המעבר לקיימברידג' בשנת 1934, שם למד תחת הדרכתו של ג'ון מיינרד קיינס. לרנר למד והפנים את הגישה הקיינסיאנית לעומק והפך לאחד מהתלמידים הראשונים שהפיצו ופירשו אותה. במאמר שכתב בשנת 1936 סיכם את עיקרי ספרו של קיינס והוסיף הסברים ברורים לקובעי מדיניות, דבר שקיינס עצמו העריך מאוד (Lerner, 1936). אחד העקרונות החשובים שקיבל מקיינס היה רעיון המכפיל הקיינסיאני: ההבנה שהוצאה ממשלתית יכולה להוביל לצמיחה כלכלית שגדולה בהרבה מעבר לסכום ההוצאה עצמו. עיקרון זה עמד בבסיס התמיכה בהתערבות ישירה של הממשלה בכלכלה, עיקרון אותו יקח לרנר בהמשך צעד אחד קדימה, במסגרת רעיון המימון הפונקציונלי.

(3) גיבוש רעיון המימון הפונקציונלי

בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, לאחר פרסום ספרו של קיינס, פרסם אבא לרנר את אחד ממאמריו החשובים ביותר: Functional Finance and the Federal Debt. מאמר זה מהווה את הניסוח המובהק ביותר של רעיון המימון הפונקציונלי, מסגרת רעיונית למדיניות תקציבית המאתגרת את הגישה המסורתית לאיזון תקציבי ולניהול חוב ממשלתי.

לרנר פונה במאמרו לבסיס החשיבה הכלכלית הציבורית, ומציע לעזוב את ההשוואה הרווחת בין תקציב המדינה לבין תקציב של משק בית (Lerner, 1943, pp. 39–41). לפי הגישה הקלאסית, יש לראות בתקציב המדינה גרסה מורחבת של משק בית, אשר צריך לשמור על איזון בין ההכנסות וההוצאות. לרנר טוען כי לתקציב של מדינה ריבונית יש השלכות רחבות בהרבה משל משק בית ובהתאם לכך, התוצאות שעליה לבחון שונות בתכלית. מדינה ריבונית צריכה להתמקד בתוצאות הכלכליות של המדיניות שלה: האם היא מביאה לתעסוקה מלאה? האם היא מונעת אינפלציה? האם היא שומרת על צמיחה? במקום לדבוק בעקרונות חשבונאיים פורמליים, לרנר מציע שלושה עקרונות, המבוססים בעצמם על עקרונות קיינסיאניים, לניהול מדיניות פיסקלית בגישת המימון הפונקציונלי. בשונה מקיינס שהתמקד בעיקר בהתערבות בשעת משבר, לרנר מדגיש כי על המדינה לפעול באופן רציף ומתמשך. העיקרון הראשון טוען כי יש להפעיל מדיניות פיסקלית כדי להשיג תעסוקה מלאה ולצמצם אינפלציה. כאשר הביקוש לצריכה נמוך ויש אבטלה, על הממשלה להגדיל את הוצאותיה על מנת לסייע לציבור לצרוך. כאשר הביקוש גבוה מדי ויש אינפלציה, על הממשלה לצמצם אותו. העיקרון השני טוען כי אין חשיבות לגירעון או עודף תקציבי כשלעצמם. יש לבחון את ההשפעה של התקציב על הכלכלה בפועל, ולא את מצבו הפורמלי של התקציב. העיקרון השלישי קובע כי המדינה חייבת להיות הגורם הבלעדי האחראי על הנפקת כסף ועל ניהולו, וזאת כדי לאפשר את יישום שני העקרונות הראשונים.

לרנר לא כותב תיאוריה מופשטת, אלא מתווה גישת פעולה לקובעי מדיניות (Lerner, 1943, pp. 50–51). הוא קורא להם להפסיק לדבוק בהרגלים ישנים של איזון תקציבי לשמו, ולחשוב על התקציב ככלי שנועד לשרת מטרה. המימון הפונקציונלי מתייחס לכלכלה כמנגנון הפועל על פי עקרונות אובייקטיביים ואינו תלוי בסוג המשטר. לטענת לרנר, מדובר בשיטה פשוטה ונכונה מבחינה מדעית, הבוחנת את פעולות המדינה על פי תפקוד הכלכלה ולא על פי מוסכמות מסורתיות.

(4) תגובות וביקורת לרעיון המימון הפונקציונלי

גישתו של לרנר נראתה לו כהיגיון פשוט ומוסרי, אך נתקלה בהתנגדות מצד כלכלנים מובילים, שראו בה סכנה למשמעת הפיסקלית וליציבות הכלכלית. שני צירים עיקריים עמדו בלב הביקורת: הראשון - היעדר התייחסות למבנים המוסדיים והפוליטיים, והשני - הזלזול לכאורה במשמעת תקציבית, במוסדות הפיננסיים ובסכנת האינפלציה. אחד המבקרים החריפים של לרנר היה הכלכלן מילטון פרידמן, מהאבות המייסדים של אסכולת שיקגו, זרם כלכלי שמרני הדוגל בשוק חופשי, שראה ברעיונותיו של לרנר חריגה מסוכנת מגישה זו. במאמרו Lerner on the Economics of Control, פרידמן ייחס ללרנר אמונה בעיצוב מדיניות כלכלית במעבדה בידי מתכנן רציונלי, חסר רגשות, אשר פועל על בסיס נתונים בלבד (Friedman, 1947, p. 413). הוא מדגיש שהבעיה אינה בהכרח בעקרונות המימון הפונקציונלי עצמם, אלא בכך שלרנר מתעלם לחלוטין מהמסגרת המוסדית והפוליטית שבתוכה מתבצעת המדיניות. פרידמן טוען כי לרנר מניח שניתן להעלות מיסים כאשר מופיעה אינפלציה ולצמצם את ההוצאה כאשר קיים עודף ביקוש, למרות שבפועל לחצים פוליטיים וגורמים נוספים יובילו לעיכוב בקבלת ההחלטות או להחלטות מוטות(1947, pp. 414–415). הביקורת שלו נובעת מתפיסה מוסדית, הרואה באיזון תקציבי כלל זהירות בסיסי שמגן על חירות כלכלית בטווח הארוך.

אף שלא השיב לפרידמן ישירות, לרנר לא נותר אדיש לביקורת. במאמרו המאוחר "תיכנון וחופש" משנת 1954, הוא כתב כי חוקי מדיניות פיסקלית לא נועדו לרסן את הממשלה, אלא לאפשר לה לפעול ביעילות בהתאם ליעדים כלכליים וחברתיים (לרנר, 1954, עמ' 211). הוא הבחין בין תיאוריה כלכלית לבין יישום פוליטי, והבהיר כי מטרתו אינה לספק מתכון לפעולה, אלא לנסח עקרונות שצריכים להנחות את החשיבה הכלכלית הציבורית, אפילו אם יש פער בין האידיאל למוסדות הקיימים. הוא מוסיף כי הצורך להימנע מגירעון כדי לא להגדיל את החוב לא נובע מהיגיון כלכלי, אלא ממוסכמה שלא הוכחה, ובכך מעיד על רצונו לנסח כללים שיחליפו מוסכמות קיימות, ולא רק לעבוד בתוכן (Lerner, 1943, p. 48). 

התיאוריה של לרנר מעלה שאלת יסוד מהותית בכלכלה - מה תפקידה של המדינה בקביעת המדיניות הכלכלית? האם היא פועלת כמעין רואה חשבון שמטרתו העיקרית היא איזון תקציבי, או שהיא גוף שמתעסק בשאלות המאקרו כדוגמת כיצד ניתן להשיג תעסוקה מלאה? נראה כי זהו גם אחד החששות המרכזיים המובילים את פרידמן - לא רק אינפלציה כרונית ואי יעילות פיננסית, אלא גם הרחבת תפקידה של הממשלה בניהול הכלכלה מעבר לאותו איזון חשבונאי. הרוח הגבית שקיבלו קיינס ולרנר כממשיכו מכישלונה של המדינה, שהתנהלה כמעין "משק בית גדול" בתקופת השפל הגדול, מחזקים את התיאוריות שלהם כי על המדינה לפעול לאיזון וניהול הכלכלה.

(5) רעיונותיו של לרנר לאורך השנים

קובעי המדיניות של זמנו לא ראו בלרנר דמות מרכזית בשדה הכלכלי, ולרעיונותיו לא הייתה השפעה מיידית על ההתנהלות הפיסקלית של ממשלות. המימון הפונקציונלי נותר מחוץ לקונצנזוס, ככל הנראה בשל אופיו התיאורטי והרדיקלי, ובשל התפיסה המוסדית השמרנית ששררה בזמנו (Sobel, 1980, p. 59). התיאוריה של לרנר נחלשה עוד יותר עם עליית הגישה הניאו-ליברלית בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20, אשר התגבשה למה שכונה "הקונצנזוס של וושינגטון". הקונצנזוס כלל דרישות לצמצום הגירעון התקציבי, הגבלת ההוצאה הציבורית, הפרטות, ליברליזציה מסחרית, והפרדה בין מדיניות פיסקלית למוניטרית. הקונצנזוס ייצג תפיסה שנלחמה בגלוי במורשת הקיינסיאנית של התערבות ממשלתית פעילה. למעשה, ניתן לראות בתקופה זו שיא של עימות רעיוני בין כלכלנים שדגלו בשוק חופשי ובמשמעת תקציבית, לבין ממשיכים פוטנציאליים של קיינס ולרנר, שהאמינו במדיניות ריכוזית גמישה המותאמת לצרכי המשק (Williamson, 2009).

אולם בראשית המאה ה-21, על רקע המשבר הכלכלי של 2008 וביתר שאת במהלך משבר הקורונה, חזרו רעיונותיו של לרנר לשולחן הדיונים הכלכלי, בעיקר דרך התיאוריה המוניטרית המודרנית (Modern Monetary Theory – MMT). לפי זרם זה, שמזוהה עם חוקרים כמו סטפני קלטון (בל) ורנדל ריי, ממשלות ריבוניות, המנפיקות את מטבע המדינה, אינן מוגבלות בגירעון התקציבי כל עוד אינן יוצרות אינפלציה. MMT רואה במדינה את ספקית הכסף הראשונית באמצעות הוצאה ציבורית או הדפסת כסף, ובמס את המנגנון שאוסף בחזרה את הכסף מהאזרחים כדי לאזן את הביקושים. בדומה לגישתו של לרנר, גם בגישה זו אין מדובר בגירעון שצריך לממן, אלא בכלי למימוש יעד חברתי, בראש ובראשונה תעסוקה מלאה. בכך ממשיכה MMT את הקו של לרנר, ואכן ריי מציין כי התיאוריה לא המציאה דבר חדש ושהיא מסתמכת על עקרונות המימון הפונקציונלי; הוא רואה בלרנר ובקיינס אבות רעיוניים לתנועה כולה (Tymoigne & Wray, 2013).

על אף הדמיון, קיימים הבדלים משמעותיים בין גישתו של לרנר לגישה הנהוגה ב-MMT. לרנר התמקד בעקרונות כלכליים כלליים, ונמנע מלגבש מסגרת מוסדית שלמה. הוא ראה בתיאוריה הכלכלית כלי להנחיה ולביקורת, גם אם המערכת הפוליטית לא תמיד מסוגלת ליישם אותה באופן מלא. לעומתו, MMT עוסקת לא רק בשאלה הכלכלית, אלא גם בתשתית המוסדית: תפקיד הממשלה, הבנק המרכזי, השוק הפרטי ועוד (Tymoigne & Wray, 2013, p. 32). כמו לרנר, גם תאוריית MMT עוררה ביקורת מהשדה הכלכלי, בעיקר מחשש לאינפלציה כרונית, אובדן אמון ציבורי ופגיעה בתמריצים. עם זאת, חוקרים כמו בל (כיום קלטון), טימויין וריי טוענים כי כל עוד קיים שימוש מושכל במיסוי ומנגנוני ויסות אשראי, מדינה ריבונית אינה צפויה לחוות משבר הנובע מאינפלציה. להפך, היא תוכל להגיב באופן גמיש יותר למיתון, לאבטלה או לתנודות בשוק הגלובלי (Tymoigne & Wray,2013, p. 18; Bell, 1999).

במבט כולל, ניתן לומר כי רעיונותיו של לרנר נותרו בשוליים של הכלכלה המוסדית במשך עשורים, אך השפעתם לא נעלמה. חלקם חלחלו לשיח הכלכלי תחת שמות אחרים או מודלים מעודנים יותר, וחלקם חזרו בדמות תנועות חדשות. מקרה זה ממחיש כיצד תיאוריה כלכלית עשויה להידחות בזמנה אך לשוב בהקשר חדש, כשהתנאים משתנים.

(6) סיכום: רעיון בזמן הלא נכון?

מאמר זה בוחן את דרכו הרעיונית של הכלכלן אבא לרנר דרך הסביבה הכלכלית-חברתית שהובילה אותו לגיבוש רעיון המימון הפונקציונלי. המאמר מציג את התפתחותו ויישומו לאורך ההיסטוריה הכלכלית, עד לתקופתנו, ומציב את הרקע ההיסטורי בו פעל לרנר: השפל הגדול והאכזבה מהתיאוריה הכלכלית הקלאסית, מלחמות העולם והמהפכה המושגית שחולל ג'ון מיינרד קיינס, כבסיס לפיתוח תיאוריית המימון הפונקציונלי. 

במרכז המאמר עומד ניתוח מאמרו המכונן של לרנר משנת 1943, Functional Finance and the Federal Debt, המהווה את ליבת הגותו. במאמר של לרנר מוצגים שלושה עקרונות מרכזיים: על הממשלה לנהל את הביקושים במשק באופן שיבטיח תעסוקה מלאה ואינפלציה יציבה, ועליה להשתמש בהוצאה הציבורית ובמיסוי ככלים להשגת מטרה זו. אין לייחס חשיבות עצמאית לגירעון או לחוב הציבורי, אלא רק להשפעתם הכלכלית. העיקרון השלישי הוא היותה של המדינה הריבון היחיד ששולט בכמות הכסף.

בהמשך המאמר נבחנת הביקורת המרכזית של מילטון פרידמן, שמערער על הנחת הרציונליות הממשלתית של לרנר, ומזהיר מהשלכות אינפלציוניות ומפוליטיזציה של התקציב. כנגד ביקורת זו מוצגת תגובתו של לרנר שהדגיש כי עקרונות המימון הפונקציונלי אינם מתיימרים לשמש מתכון למדיניות, אלא רק מסגרת עקרונית לפעולה. לבסוף, המאמר מתחקה אחר קליטת רעיונותיו של לרנר לאורך השנים. אף שרעיונותיו הפיסקליים נדחו לאורך תקופה ארוכה, במיוחד עם עליית קונצנזוס וושינגטון בשנות ה-80, בעשורים האחרונים, לאור עליית התיאוריה המוניטרית המודרנית (MMT), ניתן לזהות תחייה רעיונית של עקרונותיו. 

שאלת המחקר שהנחתה את כתיבת מאמר זה הייתה לבחון כיצד גיבש אבא לרנר את רעיון המימון הפונקציונלי, ואילו תגובות היו לרעיון זה. ניתן לטעון כי לרנר גיבש את רעיונותיו מתוך שילוב ייחודי של מחויבות חברתית עמוקה, חדות אנליטית, והשפעה ישירה של מורו קיינס. גישתו הושפעה מן ההקשר ההיסטורי של השפל הגדול ומלחמת העולם השנייה, והציעה רפורמה תיאורטית מקיפה, במדיניות המוניטרית ויחסי הממשלה לכלכלה הפיסקלית. עם זאת, כישלונה של הגישה להשיג קונצנזוס נבע הן ממוסדות שלא התאימו ליישומה, והן מהיעדר תמיכה פוליטית בגישה לאורך זמן. במקרה של לרנר, רעיון רדיקלי שנראה "לא אחראי" בתקופתו, הפך לחלק מהשיח הכלכלי הרווח פחות מדור לאחר מכן.

כיוון מחקר מעניין להמשך עשוי להתמקד לא ברעיונות עצמם, אלא באופני התקבלותם. במקרה של לרנר, ולא פחות מכך ב-MMT, ניתן לזהות כיצד מוסדות כלכליים, תקשורת כלכלית ורטוריקה אקדמית משפיעים על האופן שבו תיאוריה זוכה (או אינה זוכה) להיכנס לשיח. מעניין לשאול מדוע גישה כלכלית כל כך סדורה, שניסחה לעצמה עקרונות כה ברורים, נתפסה כהזויה או מסוכנת? חקירה כזו תוכל לבחון לא רק מה התאוריה הכלכלית טוענת, אלא גם כיצד, מתי ולמה רעיונות מסוימים מתקבלים או נדחים.

---

רשימת מקורות

לרנר, א' פ' (1954). תיכנון וחופש. רבעון לכלכלה. א'(3), 208–212. https://www.jstor.org/stable/23739652

Bell, S. (1999, November). Functional Finance: What, Why, and How?. (Levy Economics Institute Working Paper No. 287). https://dx.doi.org/10.2139/ssrn.199971

Friedman, M. (1947). Lerner on the Economics of Control. The Journal of Political Economy, 55(5), 405–416. https://doi.org/10.1086/256579

Keynes, J. M. (1936). The General Theory of Employment, Interest and Money. Palgrave Macmillan.

Lerner, A. P. (1936). Mr. Keynes’ “General Theory of Employment, Interest and Money.” International Labour Review, 34(5), 435–454.

Lerner, A. P. (1943). Functional Finance and the Federal Debt. Social Research, 10(1), 38–51. https://www.jstor.org/stable/40981939

Lerner, A. P. (1950). [Review of The Economic Theory of a Socialist Economy, by B. P. Beckwith]. The American Economic Review, 40(5), 930–932. http://www.jstor.org/stable/1801905

Scitovsky, T. (1984). Lerner’s Contribution to Economics. Journal of Economic Literature, 22(4), 1547–1571. https://www.jstor.org/stable/2725381

Sobel, I. (1980). PORTRAIT: Abba Lerner. Challenge, 23(1), 55–59. https://www.jstor.org/stable/40719855

Sobel, I. (1983). Abba Petachya Lerner, 1903-1982: Six Decades of Achievement. Journal of Post Keynesian Economics, 6(1), 3–19. https://www.jstor.org/stable/4537785

Tymoigne, E. and Wray, L. R. (2013, November). Modern Money Theory 101: A Reply to Critics (Levy Economics Institute Working Papers Series No. 778). http://dx.doi.org/10.2139/ssrn.2348704

Williamson, J. (2009). A Short History of the Washington Consensus. Law And Business Review of the Americas, 15(1), 7–23.