מי שייך ל"ד-מו-קרט-יה"? מקומו של הציבור הערבי בישראל במאבק שבין יהודית לדמוקרטית

מאמר זה בוחן את גבולותיה של הדמוקרטיה הישראלית דרך הסתכלות על מקומו של הציבור הערבי בשיח סביב המחאה כנגד הרפורמה המשפטית. באמצעות ניתוח תיאורטי-ביקורתי של המתח המובנה בין "יהודית" ל"דמוקרטית", נטען כי התגבש שיח פוליטי המדיר את החברה הערבית באופן כפול: בעוד הצד הימני מסמן את הערבי כאנטגוניסטי וכמאיים על הזהות היהודית, הצד השמאלי מכיל אותו רק כשותף מותנה ופונקציונלי, תוך השתקת זהותו והימנעות מהכרה בו כסובייקט פוליטי שלם. קריאה זו חושפת את ישראל כ"דמוקרטיה סלקטיבית": משטר המתיימר להיות מושתת על ערכים דמוקרטיים-אוניברסליים, אך בפועל מיישמם באופן חלקי בלבד באשר למיעוט. על רקע שנת הבחירות הקרבה, המאמר מבקש להציב מחדש את שאלת גבולות ההכלה ותנאי השתתפות הפוליטית של האוכלוסייה הערבית בישראל, ושואל מה משמעותו של מאבק שאינו מוכן לערער את הנחות היסוד שבהן הוא מבקש להיאבק?

רז וייס / סטודנט שנה ג' למדע המדינה ולתקשורת באוניברסיטה העברית

---

(1) מבוא

המחאה חסרת התקדים כנגד הרפורמה המשפטית ב-2023 נתפסה כאחד מרגעי השיא של התודעה הדמוקרטית בישראל. דווקא בשל כך, היא מאפשרת לנו לבחון לא רק את כוחו של השיח הדמוקרטי, אלא גם את גבולותיו. אחת השאלות הפוליטיות היסודיות ביותר באשר לקהילות פוליטיות, אינה תחומה למי מיוצג בה, אלא מי נחשב בכלל לדובר פוליטי לגיטימי בתוכה. בהקשר הישראלי, במאמר זה אבקש לבחון את מקומה של החברה הערבית במסגרת הגבולות של הדמוקרטיה הישראלית.

בעוד שמחקרים רבים בחנו הדרת מיעוטים בישראל, לרבות בהקשרי המתחים והשסעים בחברה בת זמננו בצל המאבק על זהותה של המדינה, רובם ביצעו ניתוח זה תוך בחינה של הקשרים מוסדיים, התנהגותיים וחוקתיים, ובעיקר במסגרת השיח הביטחוני בפוליטיקה הישראלית, אך מעטים התמקדו בשיח האזרחי. מאמר זה יבקש להפנות זרקור לבחינה תיאורטית של השיח הפוליטי בישראל, בפרט זה הנסוב סביב המתח שבין המאפיינים היהודיים והדמוקרטיים של המדינה כפי שבאו לידי ביטוי במאבק סביב הרפורמה המשפטית ב-2023, וזאת כדי לבחון את מקומה של החברה הערבית בשיח הפוליטי במדינה. טענתי המרכזית היא כי השיח הפוליטי בישראל מדיר באופן מבני את החברה הערבית משני קצוות המפה הפוליטית, באופן המייצר קהילה לאומית מדומיינת, המוגבלת כלפי פנים ולא רק כלפי חוץ (Anderson, 1983/2006). באמצעות בחינת השיח הפוליטי בישראל, אבקש להציג כיצד הקוטב הימני מדיר את החברה הערבית דרך הצבתה כאנטגוניסטית וכמאיימת על אופייה היהודי של המדינה. מאידך, הקוטב השמאלי מכיל את החברה הערבית רק באופן סלקטיבי, השומר על סדר הכוחות הקיים ולא מאפשר לחברה הערבית שותפות שוויונית כסובייקט פוליטי מהותי.

מטרתו של מאמר זה היא לאפשר חשיבה אחרת על הדמוקרטיה הישראלית ועל המאבק עליה. תחילה אציג מסגרת תיאורטית ומושגית כתשתית לבחינה המוצעת. לאחר מכן אבחן לעומק את התפתחות המתח שבין "יהודית" ו"דמוקרטית" בשיח הפוליטי בישראל ואת מקומה של החברה הערבית במסגרת מתח זה, תוך התמקדות במקרה המבחן של המחאה כנגד הרפורמה המשפטית ב-2023. לבסוף, אציע מסקנות אודות מצבה של הדמוקרטיה בישראל, והסתכלות רפלקטיבית בהתאם למסקנות אלו לקראת מערכת הבחירות הקרבה.

(2) מסגרת תיאורטית

כדי לדון בהדרת החברה הערבית מהשיח הפוליטי לא רק כתופעה פוליטית אלא כתהליך של כינון גבולות השייכות, אייצר מסגרת תיאורטית ומושגית לניתוח זה. הנחת היסוד שלי נשענת במידה רבה על ההגדרה של בנדיקט אנדרסון ללאום כקהילה פוליטית מדומיינת – וכזו המדומיינת כמוגבלת באופן אינהרנטי וריבונית (Anderson, 1983/2006). אמנם הקהילה הלאומית לפי אנדרסון היא כזו הדורשת פעולת דמיון של שייכות לאותה קהילה, אך זו תמיד תהיה מוגבלת ותחומה לקבוצה מסוימת, שבתוכה ירגישו החברים תחושה של "חברות אופקית עמוקה". בעוד שאנדרסון דן בעיקר בתחימת הקהילה הלאומית כלפי חוץ, אל מול לאומים אחרים, הגדרה זו מאפשרת לבחון לא רק יחסים בין לאומים, אלא גם יחסי הכלה והדרה בתוך מדינות. במאמר זה אטען כי השיח הפוליטי בישראל מייצר תחימה של גבול הקהילה הלאומית הישראלית גם כלפי פנים, אל מול המיעוט הערבי-פלסטיני במדינה. עם זאת, תפיסת הקהילה המדומיינת לבדה אינה מסבירה כיצד גבולות אלה מתוחזקים באופן פוליטי יומיומי. כאן נכנסת תפיסתם של הפילוסופים הפוליטיים לקלאו ומוף (1985/2001) באשר לזהות הפוליטית, בטענתם כי כל זהות חברתית היא בלתי אפשרית מיסודה, ולכן נדרשת זהות חוץ אנטגוניסטית כדי לכונן אותה. הדבר נעשה באמצעות יצירה של "שרשראות שקילות" (chains of equivalences) – הצגת זהויות פוליטיות כשקולות משום שכולן מוגדרות אל מול אותה זהות חוץ. מכאן שהנחת היסוד במאמר זה, וכפי שאבקש לבחון בהמשך, היא שהקהילה הלאומית בישראל מושתתת באופן מבני על שלילת הזהות הלאומית-פלסטינית של המיעוט הערבי.

עתה אפנה להמשגות שמציע ז׳אק רנסייר (1999) המאפשרות להסתכל על גבולות שייכות אלה ברמה המשטרית. רנסייר מבחין בין ה"משטרה", סדר חלוקת המקומות הכללי בקהילה פוליטית שבו לכל אחד ולכל קבוצה יש מקום, תפקיד ושם, ובין ה"פוליטי", מצב של שיבוש של ה"משטרה" והסדר הקיים, כאשר "החלק שאין לו חלק", הקבוצה שלא נספרת במצב ה"משטרה", קמה ודורשת להיראות לא כקורבן או בעיה, אלא כסובייקט פוליטי שלדבריו יש משמעות. במובן זה, ה"משטרה" אינה רק מנגנון של סדר, אלא של קביעה מי נספר כחלק מהקהילה הפוליטית, ולא באמצעות אלימות ישירה אלא בחלוקת תפקידים ולגיטימציות. רנסייר (1999) מבחין בין אופני ביטוי שונים של קבוצות פוליטיות בקהילה. הקול או הרעש (phoné), מתייחס להבעה של עונג או כאב, כמו זו שמבוצעת על ידי חיות. מולו ישנו הדיבור (logos), קול בעל משמעות, המשמש להבעת צדק או עוולה. הפוליטי, לטענתו, קורה כאשר הקבוצה שאינה נספרת מבקשת לשבש את הסדר הקיים ולדרוש לעצמה דיבור. בהמשך להבחנות אלו, טענתי במאמר זה תהיה כי המחנות הפוליטיים בישראל מוכנים להכיל את החברה הערבית רק תחת ההגיון ה"משטרתי", למשל שמיעת מצוקות חברתיות המתפקדות כרעש והקצאת תקציבים, אך חוסמים כל ניסיון שלה לחרוג אל הגיון "פוליטי" ולדרוש שוויון מהותי באמצעות הדיבור.

רנסייר (1999) מציע הבחנות המאפשרות להבין כיצד הדרה פוליטית פועלת במסגרת הסדר הפוליטי. על בסיס הבחנה זו אדון עתה באופן שבו סדר זה מתוחזק באמצעות שיח. מישל פוקו (1971) בהרצאתו על סדר השיח, מצביע על כך ש"חברות בשיח" (fellowship of discourse), לעתים רבות מתאפשרת רק כאשר גורם נתון עומד בקריטריונים מסוימים הנקבעים על ידי המוסדות והגורמים השולטים בו. בנוסף, פוקו מראה כיצד אותם מוסדות הם שקובעים אלו טענות נחשבות לגיטימיות בכלל במסגרת השיח. בהקשר זה, אטען כי השיח הפוליטי בישראל, הנשלט על ידי הקבוצה היהודית באופן בלעדי, מאפשר לחברה הערבית להיכנס אליו רק לאחר קבלת כללי השיח ההגמוני. בהמשך להבנת השיח כמנגנון של שליטה, נורמן פיירקלואו (1989) מוסיף כיצד אידאולוגיות דומיננטיות בשיח מבצעות תהליך "טבעון" (naturalization) לשיח בעל הנחות יסוד אידאולוגיות, באופן ההופך אותן ל"שכל ישר" (common sense) שאינו ניתן לערעור. במאמר זה אבחן כיצד שיח פוליטי שעבר תהליך של "טבעון" ומציג את זהותו האתנית-יהודית של ישראל כשכל ישר, פועל כמנגנון הדרה מבני כלפי הציבור הערבי באמצעות קביעת גבולות הלגיטימיות של השיח הפוליטי.

(3) כינון השיח הפוליטי סביב "יהודית-דמוקרטית"

משהצגתי מסגרת תיאורטית זו לביסוס הטענה על הדרתו של הציבור הערבי מהספרה הפוליטית בישראל, ובמיוחד מהשיח הפוליטי, אבקש לבחון את המציאות הפוליטית בישראל על בסיס כלים מושגיים אלו. טרם אגש לבחינת מקומה של החברה הערבית בשיח הפוליטי, אדון באופן בו נבנה השיח בישראל סביב המתח שבין "יהודית" ל"דמוקרטית". זאת, באמצעות גנאלוגיה של התפתחות המתח כאנטגוניזם מובנה (Laclau & Mouffe, 1985/2001), בו נוצרו שני מחנות שכל אחד מהם ניכס לעצמו קוטב של משוואה שאינה בעלת מהות פוליטית.

קריאת הכרזת העצמאות, מסמך מכונן בהיסטוריה של מדינת ישראל, חושפת כי המונח "מדינה יהודית ודמוקרטית" לא היה קיים כלל בנוסח ההכרזה. אלבוים וברום (2017) מראים כיצד עבור האבות המייסדים של המדינה לא הייתה סתירה כלל בין המאפיינים היהודיים – אז עוד תחת ההבנה של "יהדות" כמאפיין תרבותי-לאומי ולא דתי – והדמוקרטיים של המדינה שבדרך. דוד בן-גוריון סבר כי על המדינה היהודית לעצב את אופייה הדמוקרטי מתוך זיקוק הערכים היהודיים ההיסטוריים, כפי שמופיעים במקורות. בחינת ההתפתחות של הצמד "יהודית ודמוקרטית" בחקיקה מגלה לנו כי המונח הופיע לראשונה רק ב"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו” ב-1992. יתרה מזו, ידוע לנו היום כי הופעתו של מינוח זה במסגרת החוק היא מקרית, תולדה של לא יותר מפשרה פוליטית בין מנסחי החוק וחברי כנסת מהסיעות הדתיות (צוות המשרוקית של גלובס, 2023). כלומר, אנחנו יכולים להבין מבחינה זו כי המתח שבין "יהודית" ו"דמוקרטית", בטח כ"שכל ישר" (Fairclough, 1989, pp. 84–85) בשיח הפוליטי בישראל, אינו מהותי ונטוע במקורות היסטוריים, אלא מובנה פוליטית.

טלשיר (2022, p. 896) מצביעה על בחירות 1996 כנקודת מפנה בהבניית מתח זה. בבחירות אלו מיצב הקמפיין של בנימין נתניהו את מצביעיו ה"יהודים" אל מול מצביעיו של שמעון פרס ה"ישראלים" (באופן שלימים יהפוך ל"דמוקרטיים"). ניתן לראות בכך את תחילת המתח המובנה שבין "יהודים", כאן כבר בהבנה דתית-אתנית אל מול "ישראלים" או "דמוקרטיים", המנותקים מזהות זו. החל מאותה עת ישנה התגבשות של המחנה הימני סביב שאלת הזהות היהודית, לאור תחושה שחוקי היסוד של 1992 דוחקים את זהות זו על חשבון הזהות ה"דמוקרטית". אלו הובילו את המחנה הימני לאימוץ אידאולוגיה ריאקציונרית ששמה במרכז עליונות יהודית תוך כרסום של היסודות הדמוקרטיים (Talshir, 2024). דוגמה לכך היא חקיקת "חוק יסוד: הלאום" ב-2018, שעיגן היבטים של עליונות יהודית תוך השמטת מונחי שוויון באופן גלוי. במונחי לקלאו ומוף (1985/2001), המחנה הימני יצר "שרשרת שקילות" שחיברה בין יהדות, לאומיות והעם, דרך יצירת גבול אנטגוניסטי ברור של הגדרת כל מה ש"לא יהודי", כמו הקוטב הדמוקרטי, או כפי שאראה בהמשך מאמר זה, החברה הערבית בישראל.

במקביל, מחנה המרכז-שמאל במפה הפוליטית בישראל הצטרף לגיבוש המתח תוך אימוץ הקוטב ה"דמוקרטי". זאת לאור דעיכת השיח הביטחוני בישראל החל מראשית שנות ה-2000 (Yakter & Tessler, 2022), שהביא את מחנה השמאל להיצמדות טבעית לקוטב השני במתח המתגבש. השיח הפוליטי במערכות הבחירות התכופות בין 2019 ל-2022, התארגן יותר סביב נושאים של מתח זהותי בין קוטב "יהודי" ל"דמוקרטי", ולא סביב שיח ביטחוני (Talshir, 2022). שיאו של תהליך בניית המתח התרחש סביב הרפורמה המשפטית של 2023. מול ממשלה בעלת מחויבות דתית-יהודית מובהקת, רבים בקוטב השמאלי ראו בהצעה זו ניסיון הכרעה של האידיאולוגיה המהפכנית של הקוטב ה"יהודי". חשש זה הוביל להתאגדות למחאה חסרת תקדים והיקף, שנבנתה כמעט כולה סביב המילה "דמוקרטיה" על הטיותיה השונות, לרבות שימוש בסיסמאות “דמוקרטיה או מרד", "ד-מו-קרט-יה", או "חזרה למגילת העצמאות" (Gidron, 2023, p. 35). ניתן לראות בסיסמאות של המחנה הליברלי כמתפקדות כמעין "מסמן ריק", כלומר – שאינן מתייחסות באופן מפורש לצורת משטר פורמלי, אלא מאגדות בתוכן את כלל החרדות של המחנה "הדמוקרטי" בישראל. כך, המחאה כנגד הרפורמה המשפטית יצרה אנטגוניזם מובנה מלא המפצל את הזירה לשני מחנות הנאבקים על ההגמוניה (Laclau & Mouffe, 1985/2001). האחד מבקש לקבע עליונות יהודית-דתית ואילו האחר מבקש "חזרה למגילה" דמוקרטית. כפי שאציג בהמשך, בתוך המאבק האנטגוניסטי, החברה הערבית נותרת מודרת מן השיח הפוליטי שמכוננים שני הצדדים גם יחד.

(4) מקומה של החברה הערבית בשיח הפוליטי בישראל: מקרה הבוחן של המחאה כנגד הרפורמה

לאחר שהצגתי כיצד השיח הפוליטי בישראל התפצל לשני קטבים אנטגוניסטיים של "יהודי" מול "דמוקרטי" המכוננים "שכל ישר", אפנה לבחינת מקומה של החברה הערבית בתוך מתח זה. טענתי היא שהחברה הערבית מודרת באופן כפול על ידי שני המחנות. מחד, הימין "היהודי" מסמן את הערבי כגורם אנטגוניסטי המאיים על המאפיין היהודי של המדינה, כפי שבא לידי ביטוי ב"חוק יסוד: הלאום" (2018), ובסרטון "הערבים נעים לקלפיות" (פרסיקו, 2015). אלו מקבעים את החברה הערבית בישראל כזהות חוץ אנטגוניסטית המכוננת את הזהות היהודית-ישראלית.

מאידך, המרכז-שמאל "הדמוקרטי", נותר גם הוא בגבולות הקהילה המדומיינת המוגבלת לקבוצה היהודית. לכן הוא מוכן לקבל את החברה הערבית רק תחת ההגיון ה"משטרתי" הקיים, בו יתפקדו כמיעוט ללא דרישות זהותיות-לאומיות כתנאי ל"חברות בשיח" הפוליטי. כניסת מפלגת רע"ם לקואליציה ב-2021 תהווה דוגמה לטענה זו. מפלגת רע"ם הצטרפה לממשלתם של נפתלי בנט ויאיר לפיד, על בסיס סדר יום אזרחי, במטרה לקדם את האינטרסים של החברה הערבית בישראל (לביא ועמיתים, 2021). על פניו, מדובר בנקודת ציון משמעותית המאתגרת את הנחות היסוד של מאמר זה. אך מנקודת מבט ביקורתית, ניתן לראות כי עצם הכניסה גבתה מחיר שדרש המחנה "הדמוקרטי". רע"ם נכנסה לממשלה רק לאחר שהצניעה את זהותה הלאומית-פלסטינית, שמראש לא הייתה בולטת לאור נטייתה להדגיש את זהותה הדתית (לביא ועמיתים, 2021; רודניצקי, 2014). רק לאחר שהמפלגה הסירה מאפיינים שנתפסו כחוסמי כניסה לשיח הפוליטי, ויתרה על שיח זהותי-לאומי ודרישה לצדק, מה שרנסייר (1999) מכנה דיבור, ואימצה באופן בלעדי שיח אזרחי של כאבים נקודתיים שאינם משבשים את הסדר (כלומר, רעש) – רק אז הותר לה להיכנס לשיח הפוליטי, וגם אז מחוץ לשולחן הממשלה.

דינמיקה זו הייתה בולטת במיוחד במהלך המחאה כנגד הרפורמה המשפטית. לכאורה, לאור המחויבות של המחאה לרעיון הדמוקרטי הכולל שוויון זכויות, היינו מצפים שהמחאה תאפשר לחברה הערבית לשבש את הסדר ה"משטרתי" ולהיכנס להיגיון "פוליטי", הדורש גם עבורם דיבור שיש לו משמעות. אך המחאה, שביקשה "לחזור למגילת העצמאות", תבעה "דמוקרטיה" כמסמן ריק המבטא רצון לחזור לסטטוס קוו ולהגמוניה הישנה, ולא שוויון מהותי. לאורך המחאה, סממנים לאומיים כמו למשל דגלי פלסטין, נדחקו לשולי ההפגנות כסימון ל"כשרות" המחאה. בנוסף, נואמים ערבים לא הוזמנו כמעט לנאום על הבמה המרכזית בתל אביב (פלאח סעב, 2023; אבו לבן ושמעוני, 2023). המחאה השתיקה את הדיבור של הציבור הערבי לאור חשש שחלקים מקבוצת המוחים לא יתנו לזהות השונה להיכלל בתוך הקהילה המוגבלת המדומיינת. כלומר, זו הפועלת לפי עקרון "השכל הישר" שמציב המתח שבין "יהודית" ל"דמוקרטית", המניח כי גבולות השיח הפוליטי בישראל – או לפחות תנאי החברות הנדרשים לטובת פעולות פוליטיות לגיטימיות – הן כאלו המחייבות את הדובר להיות יהודי בעצמו, או לפחות להישאר במעמד נחות לו. רבים בציבור הערבי בזמן המחאה ביטאו את תסכולם מכך, וראו במחאה "ריב של פריבילגים ללא ערך דמוקרטי אמיתי", לאור התעלמותה מהצורך במתן שוויון מהותי לקבוצות מיעוט (אבו לבן ושמעוני, 2023).

(5) הפרדוקס של הדמוקרטיה בישראל

ניתוח זה חושף את מה שאני מזהה כמעין פרדוקס של הדמוקרטיה בישראל. בעוד שהמחנה הימני, "היהודי", משתמש בשיח דתי-אתני כדי להדיר את הציבור הערבי ולהוציאו מחוץ למעגל הלגיטימציה באופן אקטיבי, המרכז-שמאל "הדמוקרטי" מוכן להכיל אותו בתוך המשטר הקיים, אך באופן סלקטיבי, כנתין בתוך הגיון ה"משטרה" ולא כשותף ל"פוליטי". השיח הפוליטי בישראל, על שני קטביו, נותר אפוא חסום בפני האזרח הערבי שמבקש לממש את מלוא זהותו.

בניגוד למגילת העצמאות שקראה לשותפות "על יסוד אזרחות שווה", המחנות הפוליטיים בישראל כיום מתנהלים כמעין "דמוקרטיה סלקטיבית", שבה הערכים הדמוקרטיים מיושמים רק כלפי קבוצת הרוב בעוד שיישומם כלפי קבוצות המיעוט הוא חלקי או סמלי בלבד. באופן מובחן מתפיסות דוגמת האתנוקרטיה שמציע יפתחאל (2000), טענתי כאן היא כי הסדר הפוליטי אינו פועל בהכרח באופן מודע למען הקבוצה האתנית הדומיננטית, אלא שמדובר במצב בו חלקים גדולים מאמינים בשלטון הדמוקרטי ובערכיו, אך נכשלים ביישומו כלפי קבוצות המיעוט. הדבר מפתיע ומטריד כאשר זו התפיסה בה אוחז גם הצד הדמוקרטי של המפה, ושאלה שצריכה להישאל כלפי מנהיגי המחנה היא לא רק עבור איזו דמוקרטיה הם נאבקים, אלא גם עבור מי.

(6) הסתכלות רפלקטיבית

אני מניח לעצמי כי קוראי מאמר זה ודאי ישאלו את עצמם ואותי, באופן מוצדק לחלוטין, מדוע הניתוח שאני מציג נעצר בימי המחאה כנגד הרפורמה המשפטית ב-2023, שכן מאז התרחשו אירועים חשובים במפה הפוליטית בישראל, לרבות המערכה בעזה, ששינו את השיח הפוליטי במדינה. לכך אשיב שמטרתי הייתה להראות כיצד ההדרה של הציבור הערבי מתרחשת דווקא בשיח שאינו ביטחוני, שכן שיח כזה היה מאפשר הצדקה של ההדרה (גם אם איני מסכים איתה) כדבר "תוצאתי". אך כאשר השיח אינו נסוב סביב שאלת ביטחון, המבניות של הדרת הציבור הערבי מהשיח הפוליטי זועקת באופן חזק יותר. 

נוסף על כך, איני מרגיש צורך למהר ולטעון כי השיח הפוליטי בישראל חזר לסוב סביב ענייני ביטחון. גם השיח הפוליטי שקדם למערכה בעזה, היה כזה שהניח מראש חוסר קיטוב אידיאולוגי בשאלות הביטחונית (Talshir, 2022; Yakter & Tessler, 2022), ולכן התארגן מחדש סביב שאלות של זהות וקרב בין ה"יהודי" ל"דמוקרטי". לקראת שנת הבחירות הקרבה, נשמעות בימים אלו אמירות מצד פוליטיקאים מהמחנה ה"דמוקרטי" הרואות את נבחרי הציבור הערבי כאינסטרומנטליים בלבד במאבק להפלת הממשלה, באמצעות הימנעות או שותפות מחוץ לקואליציה בלבד. גם צעדים אלו, שנעדרים כל כוונה לשותפות אמיתית, מלווים בדרישה לוויתור על זהותם הפלסטינית ולהכרה מלאה במעמדם הנחות ביחס לקבוצה היהודית (גונן, 2025; גונטז', 2025). לכן, אבקש להטיל על עצמי ועל קוראי מאמר זה את השאלה, מה ערכו של מיתוס "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", אם גם בתוך גבולות המדינה שלנו אנחנו לא מאפשרים לכולם לממש אותו במלואו?

(7) סיכום

במאמר זה ביקשתי לדון מזווית אחרת בהדרה הפוליטית של הציבור הערבי בישראל. באמצעות בחינת התגבשות השיח הפוליטי סביב המתח שבין המאפיינים היהודיים והדמוקרטיים של המדינה ומקומה של החברה הערבית בתוך מתח זה, ביקשתי להראות כיצד מתבצעת הדרה כפולה. בעוד הקוטב הימני מציג את החברה הערבית כאנטגוניסטית ומאיימת על הזהות היהודית-ישראלית, השיח הדמוקרטי-ליברלי בקוטב השמאלי נשאר במגבלות מתח זה ואינו מיישם את הערכים שבשמם הוא מתיימר לפעול. הדבר מייצר מציאות שבה הדמוקרטיה הישראלית לא רק נכשלת במבחן היישום, אלא במבחן ההגדרה.

טענתי כי המתח שבין יהודית ודמוקרטית מתפקד כהנחת יסוד אידאולוגית, "שכל ישר", המשמש כמנגנון לקבוע מי יכול לדבר במרחב הפוליטי באופן שהינו בעל משמעות. כל עוד המתח קיים באופן שבו ניתחתי אותו, ההשתתפות הערבית תישאר פונקציונלית ואינסטרומנטלית, במסגרת הסדר הקיים. לכן, השאלות המחייבות שמאמר זה מבקש לשאול, הן בעבור מי קיימת הדמוקרטיה שעליה יצאו אזרחים להיאבק באופן חסר תקדים? מהי המשמעות של מאבק שאינו מוכן לערער את הנחות היסוד שבהן הוא מבקש להיאבק?

---

רשימת מקורות

אבו לבן, נ' ושמעוני, ר' (06 במרץ, 2023). שישה ערבים מסבירים מה משאיר את הציבור הערבי מחוץ להפגנות נגד ההפיכה המשטרית. הארץ. https://www.haaretz.co.il/news/politi/2023-03-06/ty-article-magazine/.premium/00000186-942c-de23-adf6-d76cda5c0000?lts=1741692187613

אלבוים, ד' וברום, ע' (2017). מדוע הושמטה הדמוקרטיה ממגילת העצמאות? השילוח, 6, 33–47.

גונטז׳, נ. (2025, 17 בדצמבר). למה להחרים את המפלגות הערביות? ״אין פה מקום למי שהוא לא ציוני״. הארץ. https://www.haaretz.co.il/magazine/on-the-line/2025-12-17/ty-article/.highlight/0000019b-2cad-d60f-a5db-6dafa0840000

גונן, י. (2025, 16 בדצמבר). האופוזיציה חייבת להפסיק להתנצל על כך שתשתף פעולה עם הערבים. הארץ.     https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-12-16/ty-article-opinion/.highlight/0000019b-22d1-d5c5-a3df-bef7d5660000

יפתחאל, א. (2000). ״אתנוקרטיה״, גיאוגרפיה ודמוקרטיה: הערות על הפוליטיקה של ייהוד הארץ. אלפיים: כתב-עת בינתחומי לעיון, הגות וספרות, 19, 78–105. 

לביא, א', אלרן, מ', סואעד, ח', שחברי, א' ועיסא, ג' (2021). הצטרפות רע''ם לקואליציה הממשלתית: האמנם נפרצה הדרך לשותפות פוליטית יהודית-ערבית? מבט על, 1489, 1–3. https://www.inss.org.il/he/publication/raam-party/

פלאח סעב, ש' (2023, 7 בפברואר). עטאללה מנצור: "השמאל לא רוצה שהערבים יהיו חלק מהמאבק". הארץ.       https://www.haaretz.co.il/gallery/media/2023-02-07/ty-article-magazine/.premium/00000186-2671-d910-a1f6-6e7198290000

פרסיקו, ת. (2015, 19 במרץ). פוסט-בחירות: המפתח להבנת נסיקתו של נתניהו בימים האחרונים של מערכת  הבחירות. לולאת האל. https://tomerpersico.com/2015/03/19/post_elections/

צוות המשרוקית של גלובס. (2023, 25 במרץ). מתוכנית החלוקה ועד לחוק הלאום: איך נולדה ההגדרה "מדינה יהודית ודמוקרטית". גלובס. https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001442199

רודניצקי, א' (2014, יולי). הערבים אזרחי ישראל בפתח המאה העשרים ואחת. המכון למחקרי ביטחון לאומי. https://www.inss.org.il/he/publication/arab-citizens-of-israel-early-in-the-twenty-first-century/

Anderson, B. (2006). Imagined Communities: Reflections on the Origin and Spread of Nationalism (Revised Edition). Verso. (Original work published 1983)

Fairclough, N. (1989). Language and power. Longman.

Foucault, M. (1971). Orders of discourse. Social Science Information, 10(2), 7–30. https://doi.org/10.1177/053901847101000201

Gidron, N. (2023). Why Israeli Democracy Is in Crisis. Journal of Democracy, 34(3), 33–45. https://doi.org/10.1353/jod.2023.a900431

Laclau, E., & Moufee, C. (2001). Hegemony and Socialist Strategy: Towards a Radical Democratic Politics (Second Edition). Verso. (Original work published 1985)

Rancière, J. (1999). Disagreement: Politics and Philosophy. University of Minnesota Press.

Talshir, G. (2022). Which ‘Israel before all’? From the Palestinian-Israeli conflict to the Jewish/democratic Left-Right axis. Israel Affairs, 28(6), 896–916. https://doi.org/10.1080/13537121.2022.2134378

Talshir, G. (2024). “We are a Traditional People”: The Zionist (Counter-) Revolution of National Conservative Populism. In C. Shindler (Ed.), Routledge Handbook on Zionism. Routledge.

Yakter, A., & Tessler, M. (2022). The long-term electoral implications of conflict escalation: Doubtful doves and the breakdown of Israel’s left–right dichotomy. Journal of Peace Research, 60(3), 504–520. https://doi.org/10.1177/00223433221088038