"הוא סבבה והכול, אבל...": חברות במבחן המוסר

האם צריך להישאר בקשר חברי עם אנשים רעים? מצד אחד, נראה כי המעשה המוסרי הוא דווקא להתרחק מחברים בלתי-מוסריים משלל סיבות. בשימור יחסי החברות שלנו עם אדם כזה אנו עלולים, בין השאר, לנרמל את התנהגותו הפסולה, להסתכן במעורבות במעשיו או לפתח שאננות מוסרית. מן הצד השני, הישארות בקשר החברי דווקא עשויה לאפשר לנו להתערב לטובה בהתנהגות החבר, וממילא ההישארות בקשר לא מצביעה על אישור ההתנהגות הפסולה. מאמר זה סוקר את שני צדדיו של הדיון ומתעמק בקשר חברי ייחודי: הקשר הזוגי. האינטימיות הכרוכה בקשר זוגי מאפשרת הבנה רחבה יותר של הקשר החברי בכלל. המאמר מציע להתנתק מהדיכוטומיה של אישור או פסילת חברות עם אנשים בלתי-מוסריים, ולראות בחברות מערכת יחסים שמסוגלת להכיל בתוכה יחסים מוסריים מורכבים ואנושיים.

ניצן יוגב / בוגרת פכ"מ באוניברסיטה העברית, תשפ"ה

---

השאלה כיצד נכון לנהוג כאשר אדם קרוב אלינו מתגלה כמי שפעל באופן בלתי מוסרי, מעוררת דילמות אתיות כואבות ומורכבות. כך למשל, האם נכון היה שנועה קולר תנתק את קשריה עם ארז דריגס בעקבות חשיפת ההטרדות המיניות שביצע? האם היה על רותם סלע, בשם מחויבות מוסרית או ציבורית, להתרחק מאסי עזר בעקבות תלונתו של יהודה נהרי? האם בן זוגה של גלית דיסטל היה נדרש להיפרד ממנה, לאחר שהתבטאה כי הייתה שותפה לתהליך שהוביל, לדבריה, ל"הידרדרות המדינה לתהום" באירועי השבעה באוקטובר, גם אם חזרה בה מדבריה?

כאשר אנו מסירים את מעטפת הציבוריות ופונים למערכות יחסים יומיומיות ואינטימיות, הדילמות הללו מקבלות משנה תוקף. האם עלינו לנתק קשר עם חבר קרוב שהטריד מינית? מה עושים כשאדם אהוב מבטא עמדות גזעניות קיצוניות? והאם כאשר מדובר בבן זוג חלים כללים מוסריים אחרים? בשנים האחרונות בישראל, דילמות כאלה הפכו לממשיות עבור רבים. השיח הסוער סביב הרפורמה המשפטית, למשל, יצר מתחים בתוך משפחות וחברויות. רבים מצאו את עצמם תוהים: האם ניתן וראוי לשמור על קשר עם אדם שעמדותיו והתנהגותו נראות לנו כשגויות מוסרית?

התהייה הזו ליוותה גם אותי, ומתוך רצון להעמיק בה, פניתי לספרות הפילוסופית העכשווית. שם גיליתי שאני לא לבד: בתקופה האחרונה, ובחמש השנים האחרונות ביתר שאת, פילוסופים החלו לעסוק בדיוק בשאלות הללו. את המסע הפילוסופי שלי התחלתי מתוך תחושת ודאות: יש טעמים מוסריים כבדי משקל המובילים לניתוק קשר עם אדם הפועל שלא כשורה. אך ככל שהעמקתי בנושא, נחשפתי גם לנימוקים נגדיים חזקים ומאתגרים.

במאמר זה אציג תחילה את הנימוקים המצדדים בהתרחקות מחבר הפועל באופן בלתי מוסרי, ואחריהם את הנימוקים הטוענים ההפך. בהמשך ארחיב את הדיון למערכת יחסים שעד כה כמעט ולא נבחנה במסגרת השיח הפילוסופי: מערכת היחסים הזוגית. אסיים את המאמר באינטואיציה המוסרית שלי, לא מתוך יומרה לנעול את השאלה אלא דווקא מתוך רצון להמשיך ולתהות – מתוך מחשבה ואוזן קשבת, לפילוסופים ולחברים (טובים ורעים) כאחד.

(1) למה צריך להיפרד מחברים רעים?

אפתח בכמה הבהרות חשובות: במאמר זה לא אעסוק במקרים בהם אדם בוחר מראש להתחבר למי שידוע כבעייתי מוסרית, מתוך הזדהות או אדישות, אלא אתמקד במצב שבו בדיעבד מתגלה כי אדם שנחשב בעינינו לחבר טוב, אולי אף לאדם ישר, אינו כזה. כמו כן, איני דנה כאן במקרים שבהם האדם חוזר בו ממעשיו או מדבריו, נוטל אחריות, מבקש סליחה, או עושה מאמץ כן לתיקון. השאלות שמעסיקות אותי נוגעות למצב שבו חבר ממשיך להחזיק בעמדות הנתפסות כמזיקות, או לפחות אינו מתנער מהתנהגויות בעייתיות – ואנחנו, כידידים, נדרשים להגיב לכך. איני מבקשת להגדיר במאמר זה מהי ההתנהגות הפסולה הנדרשת כדי להיחשב "אדם רע"; השיח הפילוסופי שלהלן רלוונטי בעיניי עבור כל התנהגות לא מוסרית על דרגותיה השונות. על כן ולשם הנוחות, מכאן והלאה אכנה חבר או אדם "רע" אם אנו כחבריו מרגישים קושי אמיתי כלפי עמדותיו או התנהגותו המוסרית.

הדיון הפילוסופי העכשווי שהתפתח סביב שאלת החברות עם אדם רע, כולל חמישה נימוקים עיקריים לכשל המוסרי בקשר עם אדם רע. בחלק זה אציג אותם בקצרה בצירוף ההתנגדויות האפשריות לכל אחד מהם.

הנימוק הראשון שמוצג בספרות מכונה תפיסת הגמול הראוי (Desert View). לפי נימוק זה, ישנה בעייתיות מוסרית בהענקת הטובין יקרי הערך של החברות כמו דאגה, נאמנות, תמיכה רגשית ואמון, למי שאינו ראוי להם מבחינה מוסרית. חברות נתפסת כצורת תגמול, ועל כן סירוב לסיים קשר חברי עם אדם רע נראה כהתעלמות מן העוולות שהוא אחראי להן. עצם ההישארות בקשר מהווה ויתור על סנקציה מוסרית מתבקשת: סנקציית הפרידה. התנגדות מרכזית לתפיסה זו גורסת שחברות אינה מערכת של "חשבונאות מוסרית", שבה טוב הלב והאכפתיות ניתנים על בסיס חישוב של איזון מוסרי. אולי אפילו להפך: תפיסה כזו מחמיצה מהות עמוקה של חברות, המבוססת על האפשרות להעניק יחס לא שיפוטי, הזדמנות שנייה ואהדה, גם כאשר החבר אינו ראוי לכך. חברות אינה מנגנון של גמול ועונש, שבו הקרבה או הריחוק נקבעים לפי מידת הצדק בהתנהלות. על זאת, כלל לא ברור מדוע דווקא ניתוק הקשר החברי מהווה את הסנקציה המתאימה בתגובה להתנהגות פסולה(Isserow 2018, p. 3103).

הנימוק השני המכונה הסכמה שבשתיקה, היה עבורי הטיעון האינטואיטיבי לסיבה שבגללה עלינו לנתק את הקשר עם חבר רע. נימוק זה מצביע על כך שהמשך הקשר החברי מנרמל את ההתנהגות הבעייתית של האדם הרע, ולעיתים אף משרת אותה. כאשר אנו ממשיכים להיות חברים של מי שפוגע באחרים, אנו לא רק מחזקים אותו רגשית וחברתית, אלא גם מאותתים לו ולעולם שהוא עדיין חלק מן הקהילה הנורמטיבית: אדם שניתן לאהוב, לסמוך עליו ולהזמין אותו לשולחן. בכך, אנחנו מדכאים את המוטיבציה שלו להשתנות, וגם שותפים, ולו בעקיפין, לפגיעה באחרים. עם זאת, התנגדות משכנעת לנימוק זה גורסת כי לא ברור מדוע עצם קיומה של חברות נתפס כהבעת הסכמה או תמיכה באמונות או במעשים הבעייתיים של חברינו. כשם שטעם מוזיקלי שונה של חברה אינו מרמז שאני עצמי מעריצה את אותה מוזיקה, וברור לסביבה שמדובר בשתי נשים עם העדפות נבדלות, כך גם במישור המוסרי: העובדה שאני חברה של מישהי אינה מלמדת בהכרח על הזדהות עם ערכיה או עם התנהגותה. קשר חברי, אין משמעותו אישור מוסרי (Wagner 2023, p. 908).

הנימוק השלישי, והחלש יותר בעיני, נקרא תפיסת הסיכון (The Risk View). לפי נימוק זה, חברות אינטימית מעצם טבעה נושאת פוטנציאל להסתבכות אדם עם מעשיו של חברו. אמון הדדי, סולידריות ונאמנות, עלולים להוביל למעורבות או לפחות להזדהות עם מעשים בעייתיים של חברים. במובן מסוים, אדם רע הוא לא רק סכנה לעצמו או לאחרים, אלא גם לנו, לשיפוט שלנו, למוניטין שלנו ("אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה"), ואפילו לשלמות המוסרית שלנו (Isserow, 2018, pp. 3108–3109). בתרגום חופשי של הביטוי האנגלי: "חבר טוב יעזור לך להעביר דירה; חבר אמיתי יעזור לך להעביר גופה".

עם זאת, נדמה כי תפיסת הסיכון אינה הכרחית במקרים שבהם מדובר בחבר רע שאינו מערב אותי בפשעיו, או כאשר איני נגררת בקלות למעשים בלתי מוסריים. האם במצבים כאלה עדיין יש הצדקה לנתק את הקשר? יתרה מזו, כמעט כל מערכת יחסים אנושית, גם עם אנשים מוסריים, טומנת בחובה סיכון מסוים להסתבכות מוסרית או לפגיעה במוניטין. יהיה משונה לאמץ תיאוריה אתית שתתנגד בשל כך לעצם קיומן של מערכות יחסים. לחלופין, אני רואה בנימוק זה עדות לכוחן החיובי של חברויות: אולי החברות איתי תאפשר לחבר הרע לעבור תהליך של השפעה חיובית, לשפר את שיפוטו המוסרי ואף "להיגרר" למעשים טובים בזכות הקשר בינינו.

נימוק מעניין וחדשני פותח על ידי ג'סיקה איסרו המכנה אותו שאננות מוסרית (Moral Complacency). איסרו גורסת שחברות עם אדם רע חושפת כשל מוסרי פנימי דווקא אצל החבר הטוב. אם אנו ממשיכים להיות חברים של אדם שמחזיק, למשל, בעמדות גזעניות קשות, הדבר עלול להעיד על כך שסדרי העדיפויות שלנו לוקים. במקום להתרחק מערכים מעוותים, אנו נותנים להם מקום מתוך נוחות או סלחנות (Isserow, 2018, pp. 3112–3113).

הדוגמה של הפילוסוף פיטר סינגר מהווה ראיית נגד לטענה זו. סינגר רואה באכילת בשר פגם מוסרי חמור, ובכל זאת מציין שחלק מחבריו הקרובים אינם צמחונים. בעיניו, דוגמה זו ממחישה שאפשר להכיר בהתנהגות מסוימת של חבר כבלתי מוסרית, לעיתים אף באופן חמור, ובכל זאת לשמר עמו קשר חברי. הדבר אינו מעיד על כך שתכונותיו החיוביות מאזנות את הפגם או מוחקות אותו, אלא על כך שחברות יכולה להכיל מורכבות מוסרית מבלי להידרש לאישור גורף או לדחייה מוחלטת (Hall 2020, as cited in Wagner 2023, p. 909). בעיניי עמדה זו משקפת באופן מדויק יותר את המורכבות של קשרים חברתיים בעולם האמיתי. שמירת חברות עם אדם שיש בו פגם מוסרי, איננה בהכרח עדות לכך שאנו מעדיפים את החברות על פני הערכים שמהם הוא סוטה, אלא ביטוי ליכולת לראות בו גם את תכונותיו הטובות, ובד בבד לחוש אי נוחות, דאגה או ביקורת כלפי הפגמים שבו (Mason, 2021, pp. 532–533).

לחלופין, מה שנראה כשאננות מוסרית עשוי דווקא לבטא חוסן מוסרי. החברות בין המוזיקאי ופעיל זכויות האדם דאריל דייוויס, לבין רוג’ר קלי, מנהיג סניף ה-KKK במרילנד היא דוגמה לכך. הקשר בין השניים, שהתבסס תחילה על אהבה משותפת למוזיקה, הוביל בסופו של דבר לעזיבתו של קלי את הארגון הגזעני. דוגמה זו ממחישה שחברות עם אדם המחזיק בעמדות בעייתיות אינה בהכרח ביטוי לוויתור מוסרי, אלא עשויה להיות מעשה מוסרי מעורר השראה (Hua 2025, p.979).

הנימוק החמישי והאחרון, המכונה להתייחס ברצינות לעמדות לא מוסריות (Taking Views Seriously), נוגע באופי הייחודי של קשרי חברות. בשונה מקשרים אחרים, חברות היא מערכת יחסים שוויונית הנבחרת באופן חופשי. מכאן נגזרת דרישה להעניק משקל של ממש להשקפת עולמו של החבר, לראות בה עמדה שיש לה תוקף, או לפחות כזו הראויה להישמע ולהישקל בכובד ראש. עם זאת, עצם ההתייחסות הרצינית לעמדות בעייתיות, למשל עמדות גזעניות, גם כאשר התייחסות זו מלווה בהתנגדות או חוסר הסכמה, עלולה להוות כשל מוסרי (Mason 2021, p. 524).

מנגד, ניתן לראות בדרישה לשקול ברצינות כל דעה בלתי-מוסרית כדרישה שאינה מהווה חלק אינהרנטי לחברות. כשם שאין לראות בהימנעות מהתייחסות לדעות קולינריות או אסתטיות של חבר חסר ידע בתחום כביטול החברות, כך גם באשר לעמדות מוסריות. וגנר מדגים זאת בהתייחסות לתיאוריית קונספירציה אבסורדית, לפיה צפרדעים הן רובוטים, וטוען כי דחייתה אינה מפרה את השוויון או מחלישה את הקשר החברי. להפך, דחיית התיאוריה יכולה להביע את האדיבות והדאגה המהותיים לחברות, מבלי להעמיד פנים שהיא תקפה או לשקול אותה ברצינות (Wagner 2023, p. 911). או כפי שאמרה לי פעם חברה: "המזל שלי שאני לא לוקחת את כל מה שיוצא לאיש שלי מהפה ברצינות".

(2) למה מוצדק להישאר חברים של אנשים רעים?

בחלק זה אציג מספר טיעונים לכך שדווקא שמירה על חברות עם "אדם רע" יכולה להיות הבחירה המוסרית יותר. בנוסף על כך, אציג את מודל החברות של הפילוסופית יירן הואה (Yiran Hua), המאפשר את קיומה של חברות המכילה בתוכה קונפליקטים מוסריים.

ניתן לחשוב על מספר טעמים שבגינם המשך החברות יהיה צעד ראוי יותר מניתוקה. לדוגמה, ניתן לבחון מקרה שבו החבר מחזיק בעמדות מזיקות ולא בהתנהגות מזיקה. אם בנוסף לכך, חבר זה הוא תוצר של חינוך בסביבה סגורה ומבודדת או שאתה החבר היחיד שנותר לו, ניתוק הקשר עלול לא רק שלא להועיל, אלא אף להזיק. כמו כן, ישנו צידוק תוצאתני להישארות בקשר עם אדם בעל עמדות בלתי מוסריות: בעידן מקטב, שבו הבדלים מוסריים ופוליטיים הופכים במהירות לקרע בין חברים ובני משפחה, דווקא ההחלטה להישאר בקשר יכולה להיחשב לעמדה מוסרית-חברתית משמעותית, משום שהיא עשויה לתרום להקטנת השסע החברתי (Wagner 2023, p. 917, note 32). מעבר לכך, המאפיינים של חברות כמערכת יחסים ייחודית שמאפשרת וידוי, קבלה ופתיחות, יכולה להוות סיבה לחובה המוסרית שלנו דווקא להישאר חברים של אנשים רעים, מפני שזו העמדה הטובה ביותר להתערבות. עלינו לאהוב את חברינו על תכונותיהם הטובות, ולהאמין ביכולת שלהם להשתנות ולהשתפר מוסרית. (Hua 2025, p. 981).

אני מוצאת אפשרות קיום לחברות מורכבת כזו במודל של חברות מקוטעת (fragmented friendships) שהציעה הפילוסופית יירן הואה. מודל זה מציע אלטרנטיבה לחברות אידילית ומכיר בכך שחברויות רבות כוללות פיצול. הפיצול יכול להיות לפי תחומים (domain fragmentation) – כלומר, יש נושאים שלא מדוברים בתוך הקשר, או לפי הסכמה ערכית (approval fragmentation), כאשר הקשר נמשך חרף חילוקי דעות מוסריים עמוקים. לטענתה של הו, פיצול כזה אינו פוסל את החברות ואף עשוי להעיד על עוצמתה, על היכולת להחזיק במחלוקת ובכל זאת להישאר בקשר. המשמעות של קיטוע זה היא חברות פחות הרמונית או יציבה, אך עדיין טובה וקרובה. כאשר החברות מקוטעת מידי, היא אינה יכולה כבר לענות על ההגדרה של "חברות טובה", אך זה לא אומר שיש בה פגם מוסרי (Hua, 2025, pp. 984–987).

(3) בני זוג ואחריות מוסרית

כפי שהצגתי, הדיון הפילוסופי הקיים מתמקד בעיקר במערכת היחסים החברית ובחובות המוסריות הכרוכות בה. בעיניי, מעניין לבחון כיצד סוגיה אתית זו משתנה כאשר מחילים אותה על מערכת היחסים הזוגית או על קשר נישואין. כל הכותבים שהוזכרו מתייחסים למערכות יחסים משפחתיות כחריגות, עליהן הנימוקים המוסריים לניתוק קשר כמעט ואינם חלים. בשונה מחברות, לקשרים בתוך המשפחה חסרים שני יסודות מרכזיים של ידידות: שוויוניות ובחירה. נוסף על כך, אנו נוטים לייחס ערך מוסרי עליון למחויבות ולנאמנות משפחתית. תפקידם המוסרי של קשרי משפחה, במובנים רבים, הוא להחזיק מעמד בכל מצב.

עם זאת, מערכת יחסים זוגית ובפרט קשר נישואין מעניינת במיוחד כיוון שהיא נמצאת בפוזיציית ביניים בין שתי מערכות היחסים בכך שהיא גם משפחתית וגם חברית. הקשר הזוגי, כמו זה החברי, נוצר (לפחות בצורה אידיאלית) מתוך בחירה ושוויוניות. "החוזה הזוגי" של זוג שעתיד להקים משפחה מתבסס על סל ערכים משותף. אריסטו טען שחברות אמת מבוססת על מידות מוסריות דומות: רבים הזוגות שעונים לתיאור זה מאשר אנשים הנמצאים בקשרי חברות "רגילים".[1] ההצעה של הואה לביסוס חברות מקוטעת תקפה פחות כשאנחנו חושבים על האדם הקרוב ביותר אלינו, זה שאנו הכי קשורים אליו וחשופים בפניו. הנפרדות, שהייתה חלק מהטיעון בעד הישארות בקשר חברי עם אדם בעייתי, נעשית פחות ברורה בתוך מערכת זוגית. אנו נוטים לתפוס את הזוג כישות מאוחדת – "עַל־כֵּן, יַעֲזָב־אִישׁ, אֶת־אָבִיו, וְאֶת־אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית, ב': כ"ד).

משיחות שניהלתי לקראת כתיבת המאמר, עלה דפוס חוזר: אנשים נטו פחות להאשים או לדרוש מבני זוג של אנשים לא מוסריים להיפרד מהם, כדוגמת המקרים של משה קצב או גלית דיסטל-אטבריאן. במקרים אלו, אנשים הביעו יותר חמלה ועצב, ובעיקר פיקפקו ביכולת של זוגיות כזו להחזיק בתוכה "אהבת אמת". לדעתי, הפער העיקרי בכתיבה הקיימת בנושא, הן בנוגע לחברות והן בנוגע לזוגיות, היא ההסתכלות הדיכוטומית בין החלופות: להישאר או לנתק קשר. אני חושבת שקיימת אפשרות נוספת, שמעקרת את הנימוקים לפרידה: מערכת יחסים שמכילה בתוכה ביקורת או תוכחה, אם כלפי פנים ואם כלפי חוץ. כלפי חוץ, יש לאדם אחריות מוסרית להתנער ממעשים פסולים מאוד של חבר או בן זוג, על אחת כמה וכמה אם מדובר בדמות ציבורית. כלפי פנים, ויכוח וביקורת על חבר שבגד או פגע הם חובות המגלמות הן הדאגה מוסרית, והן נאמנות, כיוון שהעימות משקף סירוב לוותר על הקשר.

המונח "אהבת אמת" טעון במשמעויות רכות ורומנטיות, אך חשוב לזכור שהאמת היא פעמים רבות מכוערת. תחושת הגועל או הדחייה שמתעוררת בנו כלפי מעשים בלתי מוסריים אינה מופע "רומנטי". אולי המשמעות של "אהבת אמת" היא היכולת להחזיק את האמת הקשה שאינה יפה, גם בתוך מערכת יחסים. לאהבה אופי דו-משמעי: היא יכולה להיות עיוורת ובו בזמן לאפשר את הראייה של אדם כפי שהוא, אולי באופן הקרוב ביותר שאפשר. דווקא השילוב בין שתי התכונות הללו – העיוורון החומל והראייה הצלולה[2] – עשוי לאפשר קונסטלציה זוגית שאולי אינה אידיאלית, אך כן אנושית: כואבת, פגומה, ובכל זאת אפשרית. מושג ה "חסד" של יאו מתאר בדיוק את היכולת הזו לאהוב אדם לא בזכות מעלותיו בלבד, אלא מתוך ראייה של מלוא אנושיותו על מורכבותה – , חולשותיה ופגמיה (Yao 2020, p.3). אהבה מעין זו אינה עוקפת את הרע שבאדם אלא דווקא כוללת אותו.

(4) סיכום

במאמר זה ביקשתי לבחון את הטיעונים בעד ונגד קשר חברי או זוגי עם אדם המחזיק בעמדות בלתי-מוסריות או נוהג באופן לא מוסרי. בשלבים הראשונים של יציאתי לדרך זו, חשתי כי הנטייה המוסרית שלי מצדדת בפרידה במקרים בהם יש בעייתיות מוסרית מצד חבר. עם זאת, ככל שהעמקתי בנושא בתהליך כתיבת המאמר, קיבלתי זוויות חשיבה נוספות ומורכבות יותר והבנתי שאי אפשר להתייחס לנושא באופן חד-ערכי או כסוגיה שיש לה ערך מוחלט וברור. הבחירה להיפרד מאדם בעל סולם ערכי שונה אינה בהכרח מעשה ערכי כשלעצמו. מתוך כך, הצעתי היא לראות בקשר עצמו זירה מוסרית, מקום שבו ניתן הן להתמודד עם הצדדים הבעייתיים של הזולת והן לבחור דווקא להישאר בתוך מערכת יחסים שמכילה גם מורכבויות. לדעתי, עמדה זו אינה מהווה התנערות מחובות מוסריות, אלא דורשת הזדקפות מוסרית לא פשוטה בפני עצמה.

[1] "מושלמת היא ידידותם של אנשים שהם טובים, ודומים זה לזה מבחינת סגולתם הטובה. שהללו דורשים איש בטובת רעהו מאותה בחינה בה טובים הם, וטובים הם לפי עצם מהותם. [...] וידידותם של אלה קיימת כל עוד טובים הם [...]" (אריסטו, 1985, ספר ח', פרק 3, 1156b7-10).

[2] שרה סטרוד מציעה שבמקרים מסוימים, דווקא מה שנראה כהטיה אפיסטמולוגית, כמו הנטייה שלנו להתעלם או להמעיט בערך של בעיות בהתנהגותו של חבר קרוב – עשוי לשאת ערך אפיסטמי חיובי. כלומר, העיוורון הזה אינו בהכרח פגם, אלא עשוי למלא תפקיד חשוב בשיפוט רציונלי (Stroud 2006).

---

רשימת מקורות

אריסטו. (1985). אתיקה: מהדורת ניקומאכוס (ליבס, י"ג, תרגום). הוצאת שוקן. (המקור פורסם בשנת 350 לפנה"ס לערך)

תנ"ך – תורה, נביאים, כתובים. (1998). מכון ממרא. https://mechon-mamre.org/c/ct/c0102.htm

Hua, Y. (2025). On being good friends with a bad person. Philosophical Studies, 182, 969–988. https://doi.org/10.1007/s11098-025-02294-z

Isserow, J. (2018). On having bad persons as friends. Philosophical Studies, 175(12), 3099–3116. https://doi.org/10.1007/s11098-017-0996-0

Mason, C. (2021). What’s Bad about Friendship with Bad People? Canadian Journal of Philosophy, 51(7), 523–534. https://doi.org/10.1017/can.2022.6

Stroud, S. (2006). Epistemic partiality in friendship. Ethics, 116(3), 498–524. https://doi.org/10.1086/500337

Wagner, J. (2023). Hello darkness my old friend: What is wrong with being friends with people with immoral beliefs? European Journal of Philosophy, 32(3), 905–918. https://doi.org/10.1111/ejop.12907

Yao, V. (2020). Grace and alienation. Philosopher’s Imprint, 20(16), 1–18. https://philpapers.org/archive/YAOGAA.pdf