_edited.png)
רובנו ככולנו נשאף שהשיח הפוליטי סביבנו יתגלם בדיון רציונלי שמכיל טיעונים ועובדות. מדוע, אם-כן, פעמים רבות נראה שהאינטואיציה והרגש משתלטים על כל חלקה טובה ומונעים את הדיון עוד בטרם הוא התחיל? המאמר יישם את המודל הפסיכולוגי של ג'ונתן היידט כדי לטעון שהשיח הפוליטי נידון למחלוקת בין שתי קבוצות או יותר, שכן אינטואיציות לעולם קודמות לרציונל באימוץ עמדות מוסריות ופוליטיות. לבסוף, נתעמק בדיון הציבורי סביב המאבק על מערכת המשפט כמקרה בוחן למחלוקת פוליטית רלוונטית.
שהם נוה / סטודנט שנה א' באוניברסיטה העברית
(1) מבוא
חילוקי דעות מוסריים תמיד היו חלק בלתי נפרד מהשיח הפוליטי. דיון, משא ומתן ושיח ציבורי הם אבני יסוד בסיסיים של משטר דמוקרטי. עם זאת, נראה כי לעיתים חילוקי דעות מוסריים הופכים לקשיחים מידי. כשמחנות פוליטיים שונים מתבצרים בעמדותיהם הדבר עלול להוביל לקיפאון בקבלת החלטות, קושי בשיתוף פעולה ולתחושת ניכור קשה בין פרטים ובין קבוצות שונות. מדוע לעיתים נדמה לנו כי הדרך להסכמה רחוקה או אפילו בלתי אפשרית? במאמר זה אסתמך על טענתו של ג’ונתן היידט כי אמונות פוליטיות מונעות קודם מאינטואיציות ורק אחר כך מחשיבה רציונלית, כדי לטעון שלא ניתן להגיע להסכמה בדיון ציבורי בעזרת טענות רציונליות בלבד. לאחר מכן אציג את הדיון הציבורי סביב “המהפכה המשפטית” כמקרה בוחן לקיפאון ביכולת לנהל דיון ציבורי פתוח סביב נושא שנוי במחלוקת פוליטית במדינת ישראל. לסיכום, אציג מדוע קשיים כאלה עולים ואציע דרכים להתגבר עליהם.
(2) אינטואיציות קודמות לחשיבה רציונלית
בספרו “למה אתם תמיד צודקים” מנסה ג’ונתן היידט, פרופסור לפסיכולוגיה המתמחה בפסיכולוגיה מוסרית באוניברסיטת ניו-יורק, לתת הסבר למקורן של מחלוקות פוליטיות ומוסריות. בחלק הראשון של הספר היידט טוען כי אמונות מוסריות ופוליטיות מונעות קודם מאינטואיציות, תחושות לא רצוניות שיש לנו בהקשרים מוסריים שונים. אחר כך מחשיבה רציונלית הנוגעת ליתרונותיה וחסרונותיה של מדיניות פוליטית מסוימת. המטאפורה המרכזית בה היידט משתמש על מנת להמחיש את טענתו, היא של אדם הרוכב על פיל. הפיל הוא האינטואיציות הרגשיות שלנו, שהן בעלות נטייה מוסרית מסוימת, ואילו תפקידו של הרוכב, הוא החשיבה הרציונלית שלנו. עליו לשמש כ”עורך הדין” של הפיל ולהצדיק בדיעבד את פעולותיו. את תהליך קבלת ההחלטות המוסריות, מתאר היידט במודל האינטואיטיבי החברתי(Haidt, 2012) :
תרשים 1: המודל של היידט
מודל זה מדגים כיצד אירוע ראשוני מפעיל אינטואיציה שמפעילה שיפוט חיובי או שלילי שמפעיל הנמקות. במילים אחרות, ההיגיון פועל כדי להצדיק בדיעבד החלטה שהתקבלה באופן אינטואיטיבי. במודל זה ניתן לראות שההנמקות שסוכן א’ טוען בפני סוכן ב’ אינן פונות באופן ישיר לחלק ההגיוני של סוכן ב’. אלו נשפטות תחילה על-ידי אינטואיציה ושיפוט שאינם קשורים להיגיון. לאחר מכן, האינטואיציות מנומקות באופן הגיוני אצל סוכן ב’ וחוזר חלילה. עם זאת, הקווים המקווקוים חמש ושש מדגימים כי במקרים מסוימים טיעונים רציונליים אכן יכולים לשנות אינטואיציות מוסריות. אלו הם המקרים אליהם נרצה לכוון אם נבקש לנהל דיון ציבורי שיניב הסכמות רחבות. מודל זה, תומך בתפיסתו של הפילוסוף דיוויד יום: “השכל הנו, וצריך להיות, רק עבד לרגשות ואל לו להתיימר לכל תפקיד אחר לבד מלשרתם ולציית להם” (Hume, 1740). יום למעשה טוען כי תחילתה של כל פעולה היא ברגשות, ותפקיד השכל הוא ליווי הרגש. במודל של היידט, בהתאם לטענת יום, השכל עובד כדי להצדיק בדיעבד את השיפוט המוסרי שנעשה על ידי הרגש.
היידט נסמך על ניסוי “ההלם המוסרי” בו נבדקים מתבקשים לחוות דעתם על הפרה של טאבו מוסרי בלתי מזיק. כך למשל, באחד הסיפורים תוארו אח ואחות שמחליטים לקיים יחסי מין באופן חד פעמי ותוך כדי שימוש באמצעי מניעה. החוקרים לא התעניינו לבדוק האם הנבדקים יגנו את הפעולה מבחינה מוסרית או לא, אלא את הנימוקים של הנבדקים להחלטתם. נמצא שבמקרים רבים גם אם במהלך הניסוי נימוקיהם של הנבדקים הופרכו לחלוטין, הנבדקים פשוט מצאו נימוקים אחרים לאותה הטענה (Haidt, 2012). כמעט באף מקרה הנבדקים לא שינו את דעתם כתוצאה מדיון על נימוקיהם של שיפוטם המוסרי. במילים אחרות, התברר שלהחלטה המוסרית לגנות את מעשיהם של צמד האחים היה קשר רופף לנימוקים רציונליים, וככל הנראה קשר משמעותי יותר לשיפוט אינטואיטיבי.
בניסוי אחר בשנת 2004 חוקר בשם דרו וסטן השתמש במכשיר FMRI על מנת לאבחן את אופן הפעולה של מוחות של אנשים בעלי דעות פוליטיות מובהקות. במחקרו הוא סרק את מוחם של מצביעים דמוקרטים ורפובליקנים תוך כדי שהוא מראה להם סדרה של שקופיות שמציגות פוליטיקאים משני צדי המתרס בהצהרות שונות. לאחר מכן ראו הנבדקים שקופית נוספת אשר הציגה את הפוליטיקאי שזה עתה דיבר באור שלילי על ידי סתירה מסוימת של דבריו, ולבסוף ראו שקופית אשר פותרת את הסתירה. וסטן דאג לכך שהנבדקים ירגישו מאוימים באופן זמני מן הצביעות של המועמד בו הם תומכים. מן הממצאים עלה שהמידע שאיים על תפיסת העולם שלהם הפעיל במוח אזורים הקשורים ברגשות שליליים, ושהחלק במוח שאחראי לנימוקים “קרים” לא פעל. מצד שני, אותם חלקים המקושרים לרגשות שליליים לא פעלו כלל כשהיה זה המועמד של המפלגה השנייה שהוצג במערומיו באופן זמני. זאת ועוד, כאשר הנבחנים צפו בשקופית שפותרת את הצביעות לכאורה של המועמד שלהם, החל לפעול החלק במוח שקשור לתגמול, והחלה אצלם זרימה מוגברת של דופמין. מוחות בעלי חיים מתוכנתים לייצר הבזק של רגש חיובי כאשר החייה עושה משהו התורם להישרדותה, מה שגורם להם לעשות את אותה פעולה שוב ושוב. הנבחנים בניסוי הראו דפוס דומה. אם זה נכון, הרי שמוחות בעלי נטיות פוליטיות מובהקות מתוכנתים לחפש רק פריטי מידע התומכים במפלגתם, ולהימנע ממידע שסותר את אמונתם המקורית (Haidt, 2012). ממצאיו של וסטן מדגימים את המודל של היידט בפעולה בהקשר פוליטי.
הנטיות האינטואיטיביות שקובעות במידה רבה את אמונותינו הפוליטיות, מושפעות ממספר גורמים. ברמה הפוליטית, הקבוצות אליהן אנו משתייכים משחקות תפקיד חשוב בקביעת נטייתנו האינטואיטיבית בכיוון פרדיגמה פוליטית מסוימת. דון קינדר, פרופ’ למדעי המדינה מאוניברסיטת מישיגן, טוען שהסיבה לכך שאמריקאים שנחשפים לאותם סיפורים חדשותיים מגיעים למסקנות שונות בתכלית נעוצה בהשתייכותם הקבוצתית (Kinder, 1998). משמע, השייכות לקבוצה היא אחד הגורמים המשמעותיים בקביעת אמונות פוליטיות. הדעות הפוליטיות שלנו, טוען היידט, הם כמו “תגי יחידה של חברות בקבוצה חברתית”. אנו מחזיקים בדעות מסוימות בין השאר גם כדי להראות לחברי הקבוצה הפוליטית שלנו שאנחנו “בצד הנכון” (Haidt, 2012).
חשיבה רציונלית הכרחית לאינדיבידואל ולחברה כאחד, והחלטות פוליטיות שמתקבלות באופן לא רציונלי עלולות להיות הרות אסון. עד כה טענותיו של היידט הדגישו את חשיבותו של הדיון האינטואיטיבי, אך למעשה הדיון הפוליטי שנרצה לקיים הוא רציונלי. אולם, על פי המודל של היידט, אם נפתח בוויכוח פשוט תוך כדי שימוש בטענות רציונליות הן פשוט יידחו באופן אינטואיטיבי. האם ניתן לעשות משהו אחרת? עד כה, השתמשתי במודל של היידט כדי לבסס את הטענה כי שיח פוליטי מושפע מתחושות אינטואיטיביות. על כן, כאשר לא נתייחס לפער האינטואיטיבי בין שני צדדים במפה הפוליטית לא יתאפשר שיח רציונלי בנוגע למחלוקת הפוליטית. בחלק הבא של המאמר, אשתמש בדיון הציבורי סביב “המהפכה המשפטית” כמקרה בוחן לרלוונטיות המודל של היידט לדיון הציבורי בישראל.
(3) מה ניתן לעשות בישראל של 2023?
בסוף חודש מרץ האחרון התיישבתי לצפות במשחק כדורגל יחד עם פיל .”בואו נסכם שאף אחד לא מדבר על המהפכה המשפטית” אמרה אחת מן הנוכחות קצת לפניי תחילת המשחק. רוב חברי ואני תלמידי פכ”ם שלרוב אנחנו שמחים לדבר על הנושא הפוליטי הבולט בכותרות, אך כולנו הבנו מיד מה הסיבה להסכם כזה. החוויה שלי ושל חבריי איננה ייחודית בישראל של 2023. מאז ששר המשפטים יריב לוין הציג בארבעה בינואר את קווי המתאר לתוכנית של “רפורמה במערכת המשפט” גל מחאות בעד ונגד המהלך שטף את הארץ, והמחלוקת הפוליטית בנושא חוצה קבוצות, חברים, ומשפחות. כשלוקחים בחשבון את המודל של היידט, חשש משיחה על הפיל שבחדר נראה מוצדק. אם אמונות פוליטיות מונעות מאינטואיציות הרי ששיח כזה אל מול אדם בעל דעה שונה משלנו בנושא יכול להוביל אך ורק למריבה. אך האם באמת זה המצב? מה נוכל לעשות כדי לדבר על הסוגייה?
בראיון לאתר חדשות ישראלי, סיפרה אחת המשתתפות ב-“מחאת השפחות” ש”זו פעם ראשונה, אנחנו מדברות ואני באמת רועדת. אני מרגישה את זה בפנים, אני דואגת לילדה הקטנה שלי…” (לכטר, 2023). היא מנמקת את השתתפותה במחאה באופן רגשי, היא משתתפת בגלל הפחד אותו היא חשה בעקבות השינויים האחרונים. מנגד, אחד הקמפיינים הבולטים שעלו בעד העברת הרפורמה, הוא קמפיין “אזרחים סוג ב'”. גם קמפיין זה מבטא טענה רגשית. “אני מרגיש שמשאירים אותי בחוץ” יטען אדם התומך בקמפיין. אין עניין לדון בשאלה האם הטענה מוצדקת בבסיסה או לא, משום שמדובר בטענה רגשית. ניתן לראות כי המודל האינטואטיבי של היידט נכנס לפעולה. אם כך, מה בכל זאת נוכל לעשות אם נבקש לנהל דיון אל מול מי שבבסיס טענותיו מסתתר נימוק רגשי?
הפתרון שהיידט מציע הוא שיש להכין את הקרקע לדיון הרציונלי בעזרת פנייה אינטואיטיבית לרגש (Haidt, 2012). במקרה של דיון עם המשתתפת ב-“מחאת השפחות” או “אזרח סוג ב'” ניסיון להפריך את רגשותיהם לא יובילו לדיון רציונלי. במקום זאת, סביר מאוד ששני הצדדים יתבצרו כל אחד בדעותיו. הרוכב לא יהיה מוכן להקשיב לטענות רציונליות אם הפיל שלו לא יינטה לכיוון הדובר, ורק הכרה ברגשות הצד השני תאפשר הקשבה כנה עם אפשרות לשיח רציונלי חיובי. הפתרון המוצע של היידט אולי יכול לפתור את הבעיה, אך קשה להבין במבט ראשוני כיצד הוא מתבטא במקרה הבוחן הישראלי. לפיכך, אבקש לעשות ספציפיקציה לעצתו של היידט אל הדיון סביב הרפורמה המוצעת של השר לוין.
לודוויג ויטגנשטיין, הפילוסוף האוסטרי, קבע כי “גבולות השפה הם גבולות עולמי”. שימוש לא נכון בשפה יכול לסיים דיון רציונלי עוד בטרם הוא התחיל. השימוש בביטויים “הרפורמה המשפטית” ו-“המהפכה המשפטית” הם דוגמה בולטת לשימוש בשפה כדי לקבע את גבולות הדיון כך שיתאימו לעמדות מוסריות שונות. ניתן לטעון כי שימוש בשם כזה או אחר מתאר טוב יותר את המציאות האובייקטיבית של מהלך החקיקה שהוצע על ידי שר המשפטים. אך בין אם הטענה נכונה ובין אם לאו, בהשפעתה האינטואיטיבית קשה להתבלבל. כאשר הצד השני בדיון מחליט שאתה “נמצא בעולם אחר”, לפי ההיגיון הנובע מהציטוט של ויטגנשטיין, האוזן של הפיל שלו תהיה סגורה אליך. השימוש בביטויים שונים כדי לתאר את אותה התופעה עשוי לשרת את האינטרסים של אחד הצדדים ואף לתאר באופן מדויק יותר את המציאות, אך בפרקטיקה היא קובעת גבולות נוקשים שמונעים מהדיון להגיע לנקודת מפגש מוסכמת. לפיכך, בפועל אין כל הזדמנות להתחלה של תהליך הדדית שעשוי להביא להסכמות.
השפעתן של רשתות חברתיות על אקלים פוליטי הוא נושא העומד במרכזם של מחקרים רבים כיום. בניגוד לדעה הרווחת, נראה שנכון להיום קשה לקבוע באופן ברור את השפעתן של הרשתות החברתיות על הקיטוב הפוליטי (Kubin, 2021). עם זאת, קיימות ראיות המצביעות על כך שדיונים ברשתות החברתיות בנושאים פוליטיים חלוקים, לרוב כוללים השתתפות של אנשים בעלי פרספקטיבה פוליטית דומה (Tucker et al., 2018). מן הממצאים הללו, יחד עם טענותיו של היידט, ניתן להסיק כי אדם בעל נטייה פוליטית מובהקת נמצא במלכודת כפולה. הוא מקשיב יותר למידע שמצדיק את נטייתו האינטואיטיבית, והמידע הזה זמין לו יותר במידה והוא פעיל ברשתות החברתיות. שיח פוליטי ברשתות החברתיות אינו בהכרח רע כשלעצמו, עם זאת, כאשר נבקש ליישם את הפתרון שהיידט מציע לשיח השואף להסכמות נראה שהוא עלול להיות קשה יותר ליישום ברשת. אם כן, כאשר אדם מעוניין בקיום שיח פתוח על נושא הנמצא במחלוקת פוליטית, ככל הנראה הוא ימצא יותר הצלחה אם ייעשה זאת פנים אל פנים.
(4) למה שנדבר על זה?
בספרו “על החירות” טוען הפילוסוף ג’ון סטיוארט מיל כי: “חירות מלאה לסתור את דעתנו ולהוכיח שהיא מוטעית היא-היא התנאי המצדיק את הנחתנו בדבר אמיתותה למטרת פעולה; ואין שום תנאים מלבד אלה שעל בסיסם מי שניחן בכישורים שכליים של בן אנוש לבטוח באופן רציונלי בצדקתו” (מיל, 2006). טענה זו של מיל הולכת יד ביד עם טענתו של היידט כי במקרים בהם אנו מניחים שהמשתתפים בשיחה ישפטו אותנו על פי נימוקינו הרציונליים לצד ביסוס עובדתי לטענותינו, בני אדם נוטים למצוא תשובות מנומקות יותר (מיל, 2006). דיון פתוח ורציונלי יוביל למציאת תשובות מותאמות יותר למציאות ופחות קיצוניות. אם נדרוש מבני שיחתנו דעות מנומקות ומדויקות יותר, נבחן את טענותיהם במיוחד כשהן תומכות בדעתנו האישית, ולא רק כשהן סותרות אותה, נוכל ליצור שיח שמתמקד במציאת האמת ונתרחק מהצהרות קיצוניות. זאת אומרת, על פי היידט ניתן לייצר דיון רציונלי יעיל יותר אם נדרוש דיוק עובדתי מבני שיחתנו במיוחד כשנימוקיהם תומכים בעמדתנו.
קרעים פוליטיים מנוהלים לרוב על ידי פוליטיקאים. הדרישה מנבחרי ציבור להגיע להסכמות רחבות מוכרחת להגיע לצד דרישה דומה מעצמנו. כך יוכלו ההסכמות אליהן אנחנו מגיעים להדהד את דרכן מלמטה למעלה. דיון בסוגיות פוליטיות ומוסריות יכול להיות קשה ולא נעים, אך כשהוא מנוהל נכון הדיון יכול ללמד אותנו על המציאות סביבנו טוב יותר משיטות חקירה אחרות. דיון כנה השואף להסכמה בין אזרחים הוא הכרחי לקיומה של מדינה דמוקרטית.
סיכום
לסיכום, במאמר זה בחנתי את השפעתן של נטיות אינטואיטיביות על אמונותינו הפוליטיות. בחנתי את השפעתם של גורמים לקושי בניהול דיון רציונלי סביב מחלוקת פוליטיות, וכיצד ניתן למתן מעט את השפעתם. בשינויי הרגלי השיח בהם נגעתי יש מספיק כדי לסייע לדבר אל הפיל שבחדר בצורה יעילה יותר. בנוסף, הראתי כיצד המודל האינטואיטיבי שהיידט מציע עוזר להבנת מקרה הבוחן הישראלי והוא המאבק על מערכת המשפט. את עיקרי עקרונות אלה ניתן לסכם במספר עצות: נסו לאבחן את הרגש אותו הצד השני בדיון מנסה להביע, ותפנו אליו במקום לנסות לשלול אותו באמצעים רציונליים; השתמשו בשפה שלא מעוררת רגשות של עוינות אצל הפיל אליו אתם מדברים; התמקדו בניסיון למצוא נתונים שמצביעים על המצב כפי שהוא, ולא בנתונים שתומכים בטענותיכן.
ביבליוגרפיה
לכטר, אפרת, “הגלימה לא מעלי אקספרס ולא מהאיראנים”: מנהיגת “צעדת השפחות” נחשפת ומגלה מי מממן״ מאקו, 24/03/23
Jonathan Haidt, The Righteous Mind, 2012
Hume, David, Treaties of Human Nature, 1740
Kubin, Emily, and Von Sikorski, Christian, “The Role of (Social) Media In Political Polarization: A Systematic Review”, Annals of the International Communication Association, 45.3 (2021): 188-206
Tucker, Joshua Aaron and Guess, Andrew and Barbera, Pablo and Vaccari, Cristian and Siegel, Alexandra and Siegel, Alexandra and Sanovich, Sergey and Stukal, Denis and Nyhan, Brendan, “Social Media, Political Polarization, and Political Disinformation: A Review of the Scientific Literature”, 2018