_edited.png)
כיצד אירועי השבעה באוקטובר השפיעו על תפיסת הישראלים את מנגוני הרווחה של המדינה? מאמר זה סוקר את תפקוד שירותי הרווחה בישראל דרך ניתוח מדינת הרווחה המודרנית בספרות המחקרית. על ידי בחינת שלושת מנגנוני רווחה המוסדיים, תפיסת הממשלה המסורתית, וסולידריות כמרכיב מרכזי במדינת הרווחה. הניתוח מוביל זיהוי דיסוננס בין הציפייה של האזרח לקבל שירותי רווחה לבין החוויות מתחילת הלחימה ולפניה. לבסוף, הוא מציע מודלים אלטרנטיביים שיכולים לפתור דיסוננס זה.
רתם לינצ׳בסקי / סטודנט שנה ב' באוניברסיטה העברית
(1) מבוא
מדיניות רווחה עומדת בלב הדיון הציבורי כמעט בכל מדינה, אך בישראל הוא ננטש פעמים רבות לטובת הדיון המדיני-ביטחוני. אירועי השבעה באוקטובר והשבועות שאחריהם הפנו זרקור למנגנוני הרווחה הציבוריים וליכולת של המדינה ומוסדותיה להתמודד עם משבר. במאמר זה, אנסה לתאר את הגורמים למשבר האמון מול מדיניות הרווחה. אחרי שברגעי הצורך, רבים מהאזרחים בקווי העימות חוו את גמגומם של מנגנוני הרווחה והביטחון אישי, עולה השאלה האם זה סוף האידיאל של מדינת הרווחה המודרנית כפי ששורטט בתחילת המאה הקודמת או הוכחה לכך שהוא עדיין רלוונטי? מה עלינו לעשות כדי שהמסקנות מהשבועות שאחרי השבעה באוקטובר יהיו פתח לשיקום האמונה במדינת רווחה, ולא להעמקת משבר האמון מול המדינה? בשביל לנסות ולענות על שאלות אלו, אציע לבחון את המונח ״מדינת רווחה״ משלושה היבטים: מנגנוני רווחה מוסדיים, תפיסת הממשלה המסורתית, וסולידריות כמרכיב מרכזי במדינת הרווחה. בנוסף, אבחן האם קיים דיסוננס בין הציפייה של האזרח לקבל שירותי רווחה לבין החוויות מתחילת הלחימה ולפניה. כחלק מהמסקנות, אבדוק את הקשר בין האחריות של המדינה לספק שירותי רווחה לתושביה לבין החובה שתהיה הספק היחידי של שירותים אלו.
(2) מדינת הרווחה המודרנית
מהי מדינת הרווחה? ההגדרה הצרה תתייחס למדיניות חלוקה מחדש של משאבים בין האזרחים על ידי מנגנונים סוציאליים כמו חינוך, בריאות ציבורית, קצבאות ודיור ציבורי, לצד שירותים נוספים (תרשיש, 2017). מעבר לפרקטיקה, לראייתי מדובר בחוזה לא כתוב בין האזרח למדינה – הבנה שמעצם היותו חלק מהמדינה, יש לאזרח רשת ביטחון שתתפוס אותו כשהוא נופל. תומס ה. מארשל (Marshal), מההוגים והתומכים הנלהבים של מדיניות הרווחה, היה בוודאי מסכים עם הגדרה זו. הוא אף הרחיק ואמר שמדינת הרווחה היא השלב האבולוציוני האחרון בהתפתחות מושג האזרחות, הפרק האחרון בתהליך גיבוש האזרחות המודרנית שהחל במהפכה האמריקנית והמהפכה הצרפתית. לפי מארשל, להיות אזרח משמעותו להיות חבר מלא בקהילה הפוליטית, ועל כן המדינה צריכה להבטיח את השתתפות הפוליטית של כל אזרחיה (Marshal, [1950] 1992). מתוך ההיגיון שטוען שאדם רעב לא יכול להשתתף בפעילות פוליטית , שכן הוא מתרכז יותר בהישרדות מאשר בהצבעה בבחירות, השתתפות בהפגנה או אפילו בדיון ציבורי, נגזרת המסקנה כי תפקיד המדינה היא להילחם באותה הדרה שמתגלמת בעוני. מרתה נוסבאום (Nussbaum), שעסקה בין היתר בצדק חברתי ובמימוש הפוטנציאל האנושי, סוברת שעל המדינה להבטיח לכל אזרח רמה מינימלית מרשימת יכולות הכוללות בין היתר שייכות, בריאות, והיכולת לחלום ולדמיין. היא מסבירה שהמטרה הבסיסית של הסדרים חברתיים ופוליטיים, כמו המדינה, היא לאפשר לאינדיבדואל לנהל חיים ראויים בראי כבוד האדם (Vasbist, 2010). כך, המנגנונים הסוציאליים אותם הזכרתי הם לא ״פריווילגיה״, אלא חלק אינטגרלי בהגדרת המשימה של המדינה מעצם היותה. לפי מארשל, מדינה שחוטאת למטרה זו לא רק מערערת על הגדרתה כמדינת רווחה, אלא כמדינה בכלל.
אז מה אנחנו מצפים מהמדינה ברשת הביטחון הזאת? בהיעדר מודל אוניברסלי לתפקוד ראוי של מדינות רווחה (תרשיש, 2017), זו שאלה מורכבת. יש למשל שיסתפקו במודל מינימלי שמתחייב לספק את חמשת המ״מים של ז׳בוטינסקי: מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא (ז׳בוטינסקי, 1947, 293-302). יש שירחיקו עד מדיניות רווחה שמנסה לצמצם אי שוויון ופערים חברתיים תוך שאיפה למענה מירבי של צרכי האזרח, למשל דרך קצבאות דיפרנציאליות לפי הכנסה (תרשיש, 2017). לדעתי, הקו המקשר בין המודלים השונים הוא הניסיון לייצר תחושת וודאות או לצמצם ככל הניתן את אי־הוודאות של אזרחי המדינה. למשל, נמצא שאי־ודאות אידיאולוגית מורידה את העניין בפוליטיקה ומניעה לפרוש מהשתתפות פוליטית (Vitriol, 2019). ניתן להסיק מזה גם לגבי היבטים אחרים של אי־ודאות, ועל אחריות המדינה בתחומים כמו תכניות לדיור ציבורי, שירות פסיכולוגי ופסיכיאטרי ציבורי, תוכניות להבטחת הכנסה ותעסוקה במצב חירום. כשהמדינה ממלאת את הצד שלה בעסקה הזו ויוצרת רשת ביטחון מספקת, האזרח יכול לממש את זכותו האזרחית לקחת חלק במשחק הפוליטי כשהוא נמצא על קרקע יציבה.
(3) אירועי השבעה באוקטובר בראי מדינת הרווחה
אם מארשל היה צופה בתושבי העוטף המפונים מבתיהם בשל המלחמה ומפוזרים בבתי מלון בכל הארץ, ספק אם הוא היה מגדיר את מדינת ישראל כמדינה. הסתכלות דרך משקפיים ״מארשליאניות״ שסוברות שמדינה שואבת את הלגיטימציה שלה ממדיניות הרווחה המבטיחה שכל אזרח יכול לממש את זכויותיו הפוליטיות מראה שיכולת המימוש של הזכויות הפוליטיות של המפונים הייתה נמוכה. עבור רבים המתמודדים עם אתגרים חדשים בשל המלחמה, התפקוד החלקי או המאוחר של מספר מנגנונים ממשלתיים עלול ליצור הרגשה שהמדינה לא הייתה שם בשבילם, ובמצב כזה המפונים כמעט ומאבדים את מקומם בשולחן. רשת הביטחון האזרחית תפסה אותם והחליפה את המדינה, בדמות חמ״לים אזרחיים.
בשבועיים הראשונים ללחימה, היו אלה החמ"לים שסיפקו את חמשת המ"מים של המפונים כמו פינוי אזרחים מאזורי הלחימה וקליטת מפונים, מגורים ואירוח, איסוף, שינוע והכנה של מזון וציוד הכרחי ואפילו אספקת תרופות (אלמוג בר ועמיתים, 2023). בהמשך, החמ"לים פעלו גם במסגרת צרכים המשתייכים לסוג הרחב יותר של מדיניות הרווחה שתיארנו: הם ניסו לייצר אצל המפונים וודאות ותמיכה בדמות סיוע נפשי ורגשי, איסוף והפצת מידע לאוכלוסיות שונות ואפילו שמירה על ישובים (אלמוג בר ועמיתים, 2023). בחלק מהתחומים המדינה לקחה או מתכננת לקחת את המושכות, אבל ניתן לטעון שהמהלך מגיע מאוחר מדי. לדעתי, דווקא מתוך חוסר־הפעולה מצד המדינה בשבועות שלאחר השבעה באוקטובר, נדמה שהציפייה ממנה להיות ״המבוגר האחראי״ ולהשרות וודאות ויציבות התגלתה כמרכיב חשוב בחוזה בינה לבין האזרח. ברגעים כאלו התבוננות על המציאות הזו במשקפיים מארשלניות יכול להעמיד את עצם הלגיטימציה של מדינת ישראל בסימן שאלה.
(4) היבטים במדינת הרווחה הישראלית מול ההתארגנות האזרחית
החלשת המנגנונים הסוציאליים בישראל היא לא מדיניות חדשה. מאז 2003, מדינת ישראל עוברת תהליך צמצום שירותים ותת-תקצוב להוצאות אזרחיות (בן בשט ובן-צור, 2023). כך יוצא שכעבור כמעט 20 שנה, ההוצאה הציבורית על שירותים אזרחיים בישראל מהנמוכות במדינות ה-OECD, ונמצאת כ-10 נקודות האחוז מתחת לממוצע (בן בשט ובן-צור, 2023). לאחר שהוזנחו במשך שנים, חלק מהמנגנונים שנמצאים בתת־תקצוב ותת-איוש לא עומדים בדרישות מהם בזמן חירום. ניתן להרגיש זאת מהקריאות של אנשי העוטף והאזרחים המפונים – ״איפה המדינה?״. גם בחמ״לים וגם בשטח עולים קולות הטוענים שלא כך אמורים להתנהל במדינה מתפקדת ושהם מכסים על פער מסוים שהמדינה אמורה לספק. נדמה כי למרות שמנגנונים אלו ״גמגמו״ בזמן אמת, אזרחים מצפים שהמדינה תהיה זו שמספקת להם את השירותים האלו. בסקרי דעת קהל שנערכו עוד לפני המלחמה, 72% מהנשאלים סבורים כי יש לתעדף מקצועות שיעסקו בשירותים חברתיים, כמו עובדות סוציאליות. בנוסף, רק כ-4% מהמשתתפים סברו כי השירותים המוצעים כרגע מספקים ואין להרחיבם, ורק כ-3% סברו כי השירותים צריכים להיות מסופקים על ידי השוק הפרטי (קרן ברל כצנלסון, 2022). אז מדוע הסנטימנט הציבורי לא תואם למדיניות בשטח, ומדוע אנשים לא קוראים בזמן שגרה להרחבת השירותים הציבוריים?
באותו סקר, רק רוב מתון של 51% מהנשאלים השיבו כי מדינת ישראל צריכה להשקיע יותר כסף בשירותים אזרחיים גם במחיר העלאת מיסים. כרבע מהמשיבים שלא הסכימו עם ההשקעה הנוספת, הסבירו שענו בשלילה כי הם לא מאמינים שהממשלה תעשה בכסף שימוש טוב וזו הייתה הסיבה השנייה בחשיבותה בכלל המדגם (קרן ברל כצנלסון, 2022). לפי תפיסת מדינת הרווחה המסורתית, כדי לספק שירותים סוציאליים יש צורך במסגרת מוסדית-בירוקרטית רחבה, וכנגזרת – הרבה פקידים והרבה משרדי ממשלה.
עם זאת, לראייתי, יש רתיעה מהותית מהממשלה הרחבה במצבה הנוכחי משתי סיבות עיקריות:
האחת, תחושת סלידה מהממשלה שמייצגת בעיני הציבור את מנגנוני המדינה – לפי סקר בזק של המכון הישראלי לדמוקרטיה, נרשם שיא שלילי של כ-18% באמון הציבור בממשלה (הרמן וענבי, 2023). דוגמא ברורה משתקפת בקריאה ציבורית לסגור כמה שיותר משרדים לא־הכרחיים, כספים קואליציוניים, ועוד מנהגים שהיו לגיטימיים לפני המלחמה והביאו אותה למספר שיא של שרים, סגני שרים ומשרדים. ברור כי בראייה רציונלית יש להבדיל בין מנגנוני המדינה לבין הממשלה והדרג הפוליטי, וכי דווקא הפקידות אמורה להיות החלק הארי במנגנונים הסוציאליים האלו. אך לראייתי, משבר האמון האזרחי הוא מול המערכת כולה, ועל כן עמוק יותר מהחלפת הדרג הפוליטי. ייתכן שאזרחי ישראל איבדו אמון בכך שהפוליטיקאים משרתים את האינטרס הציבורי מעצם הגדרתם והפקידים שמונו על ידם מרגישים את ההדף ממשבר האמון.
הגורם השני הוא התפקוד המהיר והאפקטיבי של גופי ההתנדבות האזרחיים אל מול הסרבול והאיחור בטיפול אצל הגופים הממשלתיים. להמחשה, שני נהגים שמעבירים ציוד ליישובי העוטף בתחילת המלחמה – אחד עובד מדינה שצריך לעבור מכרז, בירוקרטיה, תיאום עם הרבה גורמים ובסוף גמול כלכלי לא גבוה, והשני מתנדב חדור מוטיבציה שיוצא מבחירה למשימת שינוע של ציוד מהחמ״ל אליו הוא שייך. איזה נהג יהיה אפקטיבי יותר בשעת חירום? כשהמנגנונים האזרחיים עובדים טוב, מדלגים על בירוקרטיה, מגייסים מתנדבים עם מוטיבציה גבוהה ותחושת שליחות, למה אנחנו צריכים לבזבז כל כך הרבה כסף על משרות ציבוריות? דוגמא לכך ניתן למצוא בסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה מאוגוסט האחרון שהצביע על כך ש-38% מהציבור לא מרוצה מהשירותים שהוא מקבל מהממשלה, אך יותר משליש לא קשרו באופן ישיר מהלכים להחלשת השירות הציבורי לשירות שהם מקבלים (הרמן וענבי, 2023). כלומר, על אף שהציבור סובר כי ראוי שיקבל את שירותי הרווחה, הוא לא רואה במנגנוני המדינה כספק היחידי או המועדף שלהם.
מול המצב הבעייתי הזה, חשוב לציין גם שני חסרונות של ההתארגנות האזרחית מול המנגנונים המוסדיים. החסרון הראשון הוא התנדבות לאורך זמן, כשלאחר תקופת התנדבות ממושכת מתחילים להרגיש שחיקה בכוח העבודה המתנדב. העסקים חוזרים לפעילות, המתנדבים חוזרים לשגרה הרגילה, וגלי המתנדבים שהגיעו תחילה מתמעטים. השנייה היא חוסר בידע קודם של המתנדבים, וקושי בתכלול האירוע כמקשה אחת. כך נוצר מצב בו חמ״לים מתקשים לאייש עבודות מורכבות שדורשות ניסיון או חוסר תיאום בין חמ״לים שונים שמוביל בו בזמן לחוסרים ולבזבוז משאבים שלא מופנים למקום הנכון (אלמוג בר ועמיתים, 2023). המשבר בחקלאות מדגים בצורה טובה את שתי הנקודות האלה: החמ״לים מתקשים לאייש מתנדבים קבועים בחקלאות, בעיקר בעבודות פיזיות קשות יותר. מתנדבים ילכו לקטיף נוח יותר, ולאו דווקא לקטיף שיעזור יותר בתמונה הכוללת. בנוסף, חקלאים מדווחים כי קשה לאייש משימות מורכבות, שדורשות הכשרה. מערכת ממוסדת יותר תוכל לתת מערכת תמריצים לעובדים בשכר לטווח ארוך בחקלאות, ולנתב כוח עבודה שמובטל בגלל המלחמה. ראייה רוחבית יותר של האינטרסים לאומיים, כזו שאמורה להיות לגוף הממשלתי האמון על הנושא, יכולה לסייע בתכלול האירוע בשלמותו.
(5) סולידריות כמרכיב במדינת הרווחה
החלק האחרון בפאזל של מדיניות הרווחה הוא אולי גם המרכיב החשוב ביותר בה. לראייתי, האינסטינקט של בני אותה קבוצה לעזור אחד לשני, הוא בין הגורמים הבסיסיים ביותר להצדקת וליצירת מדיניות רווחה מתוך שותפות גורל. נמצא למשל שזיקה חברתית "שמכוונת לאחר" ומתאפיינת בסולידריות או באלטרואיזם מגבירה את הנטייה של האינדיבידואל לתמוך בחלוקה מחדש לחלשים בחברה (Cavaillé, 2015). בשנים האחרונות, ניתן לראות בבירור – גם במחקר (ענבי ועמיתים, 2022), וגם ברחוב – ירידה דרמטית ברמת הסולידריות בחברה הישראלית. כשרמת הסולידריות כל-כך נמוכה, ניתן לנחש למה התמיכה במדיניות רווחה מדשדשת. ללא תחושת שייכות ולכידות חברתית, אין סיבה שאזרח יהודי-חילוני ממעמד הביניים יתמוך בהעברת כספים לאוכלוסיות מוחלשות כשהעשירונים החלשים ביותר מורכבים ברובם מחרדים או ערבים. עם זאת, המצב במלחמה הוא שונה לחלוטין. לפי מחקר של האוניברסיטה העברית, בהכללה, רוב המתנדבים החדשים בחמ"לים הם אזרחים חילוניים בעלי הכנסה מעל הממוצע (אלמוג-בר ועמיתים, 2023). הם מתנדבים מתוך תחושת הסולידריות שעשתה קאמבק לחיים הציבוריים, ולא שמים לב בכלל שחלק הארי מהפונים לחמ״לים הם אוכלוסיות השונות מהם. לדוגמא, רבים מהפונים לחמ״ל האזרחי הירושלמי הם חרדים שפונו מישובי הדרום, וחלק גדול מהמאמץ בחמ״ל הוא להתאים אותו כך שיהיה נגיש לטלפונים כשרים.
הסולידריות שצצה מחדש מחזקת את האמון של המתנדבים ושל המפונים בחברה האזרחית אבל גם במדינה, ומקרבת את החברה הישראלית לעמידה בסף האזרחות המלאה של מארשל: המפונים מצליחים להשיג מחדש את תחושת הוודאות ואת רשת הביטחון שדרושה להם כדי לקחת שוב חלק פעיל במדינה – מימוש מטרת העל הקלאסית של מדיניות הרווחה המארשליאנית. תוצאת לוואי מפתיעה היא שגם חלק גדול מהמתנדבים מחזיר לעצמו את תחושת השייכות למדינה ולחברה הישראלית, ובכך חוזר גם הוא לקחת בה חלק. גם במחקר ניתן למצוא אישוש להרגשה זו – מסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה נרשמה עלייה של 9% בתחושת השייכות של יהודים למדינה תוך פחות מחצי שנה, מיוני 2023 ועד נובמבר 2023 (הרמן וענבי, 2023). מעגלי ההתנדבות מחזירים תחושת סולידריות שמחזירה את האמון והציפייה למדיניות רווחה, אך גם מחזירים את תחושת השייכות של המתנדבים למדינה ואת הרצון שלהם לקחת חלק במשחק – וכך גם היא מגשימה את המטרה המארשליאנית של מדיניות רווחה.
(6) ממשבר אמון להזדמנות ביום שאחרי
אם כך, לאחר המלחמה קיימת הזדמנות לשעת כושר חד־פעמית לשינוי משמעותי במדיניות הרווחה. תמונת המצב כפי ששרטטתי אותה מציבה אתגר לצד הזדמנות: מנגנוני רווחה חלודים שמתקשים לתפקד בשעת משבר וממשלה שאיבדה את אמון הציבור מול תחושת סולידריות שצפה מחדש וציפייה ציבורית רחבה לפיה מן הראוי שהמדינה תספק שירותי רווחה. מצד אחד, ניכר שיש אשראי ציבורי רחב לכספים ולמדיניות סוציאלית רחבה יותר, אך מצד שני חוסר האמון מול המנגנונים הישנים דורש מאיתנו להעמיד בספק את השיטות המסורתיות. לדעתי, כדי לא לפספס את ההזדמנות הייחודית הזאת, עלינו לשאוף למודלים חדשים של שירותי רווחה, ובראשם, בדיקה מחודשת של המונופול הרעיוני של המדינה על שירותים אלו.
אציע לחלק את ההגדרה המקורית של מארשל למדינת רווחה לשתי הנחות נפרדות ולהעמיד אותן במבחן: ראוי שהמדינה תוודא שאזרחיה מקבלים שירותי רווחה, וראוי שהמדינה היא זו שתספק את אותם השירותים. את החלק הראשון קל יותר להוכיח, הן על פי ההנחות המקוריות של מארשל והן על פי המסקנות האינטואיטיביות שדנו בהן בהקשרי אירועי אוקטובר. החלק השני מוטל בספק: האם כדי להיות מדינת רווחה, המדינה צריכה להיות הספק היחיד של שירותי הרווחה? אם כך, אולי כתוצאה ממשבר האמון שתיארנו, כדי לספק שירותי רווחה ולעמוד בהגדרה המקורית של מארשל, המדינה צריכה דווקא לוותר על התפקיד המסורתי שלה. כדי להדגים את הטענה הזו, נתייחס לכמה מודלים אפשריים. הם אינם מהווים פתרון קסם, אך הם ממחישים את הצורך לפתרונות יצירתיים שיוצאים מהמסגרת המסורתית.
פתרון אפשרי ראשון הוא חיזוק השירותים הסוציאליים ברשויות המקומיות כך שהמדינה תהיה גורם מתכלל בלבד. כשהאמון ברשויות המקומיות גבוה מבמדינה, ההזדמנות יכולה להתממש בצורה יעילה. כך ראינו כי גם במשבר הקורונה וגם במלחמה הנוכחית, השירותים הסוציאליים שסיפקו הרשויות המקומיות השביעו את רצונם של התושבים. לפי סקר מהמלחמה, 48% מהמשיבים קבעו שהרשות המקומית שלהם הייתה מוכנה בצורה טובה למשבר, אל מול 14% שחשו כך כלפי הממשלה הכללית (הרמן וענבי, 2023). תפיסה נוספת לפתרון יכולה להרחיק לכת עוד יותר ולטעון שהשירותים הסוציאליים צריכים להגיע מהקהילה הקרובה, כפי שסוברים חסידי ה״קומונינג״ – תפיסה שגובשה לאורם של ההגות של זוכת פרס הנובל לכלכלה אלינור אוסטרום (Bollier & Helfrich, 2019). לפי גישה זו, הקהילה המצומצמת היא זו שאחראית על חלוקת המשאבים בתוכה, ועל הדאגה לבני הקהילה. עם זאת, לדעתי, פתרונות לשיקום השירותים הסוציאליים שמשלבים צמצום של מעגל השייכות עלולים לגרום לצמצום מקביל בסולידריות הלאומית, וכך להחליש את המסגרת ״הפדרלית״ כך שתתקשה להתמודד מול אתגרים הדורשים התגייסות כוללת. כשהשירותים שאני מצפה מהמדינה מגיעים מהקהילה הקרובה שלי או מהרשות המקומית, למה שאשלם לה מיסים או אפילו אתגייס לצבא?
פתרון אפשרי נוסף הוא תצורה היברידית שמשלבת את היתרונות של גופים אזרחיים ומנגנוני המדינה. תצורה כזו יכולה לשמש מודל בנושאים שונים ותהווה שלב ראשון בטשטוש הדיכוטומיה בין המגזר האזרחי והציבורי. לדוגמא, בניית תשתית לחירום שתרתום את ההתארגנויות האזרחיות שקמו לטובת רשת ביטחון בחירום. המדינה תקח תחת חסותה ארגונים שידעו להקים חמ״לים בהתראה קצרה, אך לא להפוך אותם לארגון ממשלתי פר אקסלנס. בשגרה, הארגונים האלו יפעלו במתכונת מצומצמת ויתעסקו בבניית תשתיות ידע לשעת חירום, ובשמירת קשר עם אוכלוסיית המתנדבים. כך נרתום את הסולידריות אצל המתנדבים, נהנה מתגובה מהירה ללא בירוקרטיה, ונרכז את כל הידע תחת גורם אחד שיודע להשתמש בו ולייעל משאבים. את המודל הזה אפשר ליישם גם בשגרה, דרך יצורי כלאיים שיהיו סמי-אזרחיים ועדיין יפעלו עם ותחת המדינה. ישנם כבר מודלים כאלו שמתפקדים, כדוגמת מד״א. הרחבת תחומי האחריות בהם משתמשים במודל זה יכולה לשפר גם את הקיים על ידי למידה והקצאת משאבים לחקיקה בנושא.
על אף שהם מאוד כלליים ולא עונים עדיין על בעיות הקונקרטיות, פתרונות אלו נועדו להמחיש שניתן להסתכל מחדש על התצורה הקיימת ולארגן מחדש את השירותים הסוציאליים תחת רעיון מאחד – המדינה חייבת להיות הגורם האחראי כי האזרח בקצה יקבל את רשת הביטחון שמגיעה לו, אבל היא לא חייבת להיות זו שמספקת את השירותים בעצמה. בלי האחריות הזו, היא מאבדת את הלגיטימציה שלה כריבון, ממש כמו שמארשל טען וכמו שאזרחי ישראל הרגישו בשבועות הראשונים ללחימה. היא חייבת לבחון כל נושא ועניין לגופו, ולהחליט על מודלים יצירתיים לפי הצרכים בכל ענף ולא לפי תצורות מסורתיות להן היא כבולה. למשל, המודל ההיברידי ממחיש איך ניתוח המציאות לפיה להשיג מטרות רק דרך ריכוז כוח מסיבי למנגנוני המדינה או הפרטה מוחלטת היא מיושנת. בניגוד להפרטה הקלאסית, אנחנו רואים עדיין במדינה כאחראית הבלעדית, וכנגזרת מאותה אחריות היא מוודאת שהמערכת פועלת ביעילות כדי שכל חברי הקבוצה יוכלו לבנות לעצמם בסיס לחיים כבוד ולהשתתף במשחק הפוליטי.
כמובן שלכל פתרון דרוש גם ״שלב מקדים״. ארגון מחדש של המנגנונים עצמם כדי לשקם את משבר האמון, תוך שינויים דרסטיים של התייעלות במבנה הארגוני של משרדי ממשלה, החזרת שיתוף הפעולה בין הדרג המדיני לפקידותי ושינוי שיטות העבודה המיושנות במגזר הציבורי. כל אלו קריטיים לניצול ההזדמנות שאחרי המלחמה וניתן עוד לכתוב בהם רבות, אך מכיוון שלא בכך עסקינן, נסכם בזה את הדיון בנושא.
(7) סיכום
דווקא בתקופה זו, בתקופת משבר ומלחמה, ניתן לשקם ולבנות מחדש מוסדות צודקים יותר. זו הזדמנות טובה לשינוי מהשורש - התבהר בשעת החוסר כמה חשובה רשת הביטחון כבסיס החוזה בין המדינה לאזרח, והתבהרה הציפייה והרצון שלנו כחברה סולידרית להעניק לכל אזרח הזדמנות להשתתף פוליטית. באותו הזמן התבהר עד כמה המערכת הקיימת מתקשה להגיב בזמן אמת ולספק את אותם השירותים. שעת הכושר שתתגלה לאחר המלחמה מהוות הזדמנות לנטוש תפיסות ישנות, להתמקד בזיקוק הצפייה הראשונית שהובילה אותנו לרעיונות בבסיס מדיניות הרווחה. כך ניצור מחדש תבניות חדשות, יצירתיות ומוצלחות יותר במקום הישנות שגמגמו. ההצעות שעלו פה הן הזמנה להצית מחדש דיון ציבורי חדש על הדרך בה אנחנו רואים את המדינה ואת פועלה. בשש אחרי המלחמה, בעזרת חשיבה מחוץ לקופסא וטשטוש גבולות הגזרה המקובלים, ניתן לבנות מנגנונים שיהיו צודקים וראויים אך גם יעילים ומקצועיים כאחד.
בביליוגרפיה
אלמוג-בר מ׳, בר ר׳, ברקאי ר׳ ומרמוס ה׳ (2023). פעילות החברה האזרחית בישראל במלחמת חרבות ברזל – מגמות ותובנות ראשוניות. האוניברסיטה העברית.
בן בשט י׳ ובן-צור ע׳. (2023, נובמבר) מבט מאקרו כלכלי השירותים האזרחיים ומדיניות הממשלה. פורום ארלוזורוב. https://www.arlozforum.org/post/10013
ז'בוטינסקי ז׳. הגאולה הסוציאלית. בתוך כתבים, רשימות (עמ׳ 293–302) הוצאת עמיחי.
המדד החברתי-כלכלי 2022 (2022, מאי). קרן ברל כצנלסון. https://derech.berl.org.il/%D7%94%D7%9E%D7%93%D7%93-%D7%94%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%AA%D7%99-%D7%9B%D7%9C%D7%9B%D7%9C%D7%99-2022/.
הרמן ת׳, ענבי א׳, קפלן י׳ וספוז׳ינקוב א׳ א׳ (2022). מדד הדמוקרטיה הישראלית 2022. המכון הישראלי לדמוקרטיה.
הרמן ת׳ וענבי א׳, (2023, 23 באוקטובר). סקר בזק "חרבות ברזל": אמון הציבור בצה"ל ובמשטרה גבוה מביוני 2023. המכון הישראלי לדמוקרטיה. https://www.idi.org.il/articles/51144
הרמן ת׳ וענבי א׳, (2023, 23 באוקטובר). סקר בזק 'חרבות ברזל': שיא של 20 שנה בתחושת השייכות למדינה הן בקרב יהודים והן בקרב ערבים. המכון הישראלי לדמוקרטיה. https://www.idi.org.il/articles/51391.
תרשיש נ׳ (2017, ספטמבר). מדינת רווחה בראייה משווה: כיצד להגדיר את ישראל. מרכז טאוב.
Bollier, D., & Helfrich, S. (2019). Free, Fair, and Alive. New Society Publishers.
Cavaillé, C., & Trump, K.S. (2015). The Two Facets of Social Policy Preferences. The Journal of Politics, 77(1), 146–160.
Marshal, T. H. (1992). ״Citizenship and Social Class״, reprinted in T. H. Marshal and Tom Bottmore, Citizenship and Social Class. Pluto Press. (Original work published 1950).
Vashist, L. (2010). Martha Nussbaum’s capabilities approach: Perils and promises. Journal of the Indian Law Institute, 52, 1–37.
Vitriol, J. A., Tagar, M. R., Federico, C. M., & Sawicki, V. (2019). Ideological uncertainty and investment of the self in politics. Journal of Experimental Social Psychology, 82, 85–97.