היד שנעלמה: פנאי, עבודה וניכור קפיטליסטי

על אף שהפנאי והעבודה הם שני צירים של אותו גרף, נדמה שהשיח הכלכלי מתמקד באחד – וזונח את האחר. מאמר זה מבקש להשיב את הפנאי למרכז, לא כזמן ריק מעבודה, אלא כמרחב של חירות, כוח פוליטי והגשמה עצמית. תחילתו בקריאה מחודשת בכתביהם של מרקס ואנגלס, המציעה אפשרות לחשוב את הפנאי כחלק מהמהות האנושית. בהמשך נבחנת התעוותות הקשר בין האדם לפנאי תחת הקפיטליזם, דרך ביקורתו של אדורנו על תרבות הפנאי המודרנית ודיון בתופעת ההעדפות האדפטיביות שמציע סן ביחס לבחירה בין עבודה לפנאי. לבסוף, מובאת תפיסה של הפנאי כצורך אנושי בסיסי וכאופק פוליטי שמתממש במדיניות של הכנסה בסיסית אוניברסלית – כזו המבקשת ליצור מחדש את התנאים לפנאי אמיתי, ולהעמיד אותו לא בשוליים של הסדר הכלכלי, אלא בליבו.

אביגיל זך  / סטודנטית שנה ג' לפכ"מ באוניברסיטה העברית

---

(1)   מבוא 

גרף "פנאי-עבודה" משורטט על הלוח בקורסי המבואות לכלכלה כעניין של מה בכך – אך מהו, בעצם, אותו ה"פנאי"? בחיבור זה אחקור את מושג הפנאי בראי כתביהם של מרקס ואנגלס, שכמעט ואינם נלמדים בפכ"מ ודווקא משום כך כדאי להכירם. אמנם, אחד מהטקסטים הראשונים שכן נלמדים בתוכנית הוא "עושר העמים" של אדם סמית, ובצדק: "היד הנעלמה" של סמית היא מטאפורה מכוננת, התופסת כיצד אינטרס אישי ותחרות חופשית יכולים לכוון את השוק לרווחה חברתית אופטימלית. עם זאת, לא מעט אבד לנו כאשר אימצנו את היד הנעלמה. אנגלס תפס את היד היוצרת מתוך פנאי כזו שהבדילה בין האדם לחיה – ותחת הקפיטליזם, נדמה שהפנאי נמחה ואיתו נלקחה מאיתנו גם ידנו האנושית.

רעיון הפנאי רחב בהרבה מההגדרה הצרה של "זמן שאיננו מוקדש לעבודה". עצם הדיכוטומיה בין עבודה לפנאי, כפי שמופיעה בגרף המבואי, מסתירה הנחות חשובות על בחירה, חירות ורצון. כדי להבין את המשמעות של בחירה בפנאי, יש לשאול: האם זו באמת בחירה? ראשית, אטען כי התחלופה בין פנאי לעבודה נגועה בהעדפות אדפטיביות: אין מקום להשוות בין השניים כאילו היו חלופות שקולות, כיוון שעצם יכולת הבחירה ביניהם מעוותת על ידי מגבלות כלכליות, חברתיות ותודעתיות. שנית, אערער על דיכוטומיית הפנאי-עבודה בעזרת טענתו של אדורנו לפיה בעולם קפיטליסטי לא קיים פנאי; ישנה רק עבודה וזמן מנוחה מעבודה לקראת חידושה. לבסוף, אגע בהשלכות הפוליטיות של היעדר הפנאי ואציע את רעיון ההכנסה הבסיסית האוניברסלית (UBI) כפתרון אפשרי עבורן.

נדמה שאם הפנאי האמיתי בכלל קיים, הרי שהוא בגדר מותרות של מעטים, וגם אז, לא בטוח שיש אפשרות אמיתית לבחור בו. הבחירה בפנאי בעולמנו הקפיטליסטי אינה רק עניין של תיעדוף רציונלי כפי שעולה מהגרף הבסיסי, אלא היא חלק מהמאבק על עצם המהות האנושית, על חירות ועל שוויון. הפנאי אינו רק העדר עבודה, אלא מהווה רכיב מכונן של האנושיות, ובכוחו אף להפוך את האדם המנוכר לשלם שוב ולהשיב לו את ידו.

(2) פנאי כמכונן האנושיות

מרקס ואנגלס רואים בעבודה היצרנית רכיב יסודי בהפיכת האדם לאדם. אנגלס (1876/1973b, p. 54) מצביע על העבודה החופשית מהצורך בהישרדות כגורם שכונן והתווה את אנושיות האדם עד לרמה הגופנית ביותר: התפתחות היד האנושית עצמה. היד היוצרת מתוך חופש, ולא רק כתגובה לצורך, היא זו שהבדילה את האדם מהחיה. לצד השפה והדמיון, היא סייעה בהפיכת האדם החייתי לבן-אנוש. בהתאמה, אנגלס טוען שהיד התעצבה מתוך העבודה ועבורה. מרקס, מצידו, מגדיר את העבודה היצרנית כיכולתו של האדם לעצב את עולמו ואת הטבע מתוך חופש ודמיון, באמצעות ידו. מרקס מציג אפקט נוסף של הטרנספורמציה האנושית של הטבע: פיתוח החושים האסתטיים. לדעתו, חישה זו נרכשת רק מתוך אינטראקציה מודעת וחופשית עם הטבע (Marx, 1844/1973, p. 51). כלומר, עבור השניים, העבודה היצרנית אינה תוספת לקיום האנושי: היא חלק בלתי נפרד מהוויית האדם, מקיומו, מידו. העבודה היצרנית הן מבטאת והן מכוננת את האנושיות.

עתה אפנה להבהיר את הקשר בין עבודה יצרנית לבין מושג הפנאי, כפי שאני רואה אותו. לפי מרקס, טרם הופעת הקפיטליזם, האדם אמנם לא יצר מתוך חירות מוחלטת, אך נדמה שהתקיים קשר מסוים בין עבודתו לבין תהליך היצירה ועולמו הפנימי והקהילתי. בעל המלאכה, החקלאי והאמן יצרו, במובן שהם עבדו עם ידיהם, דמיינו את התוצר בראשם לפני שזה היה קיים, ולעיתים אף שאבו משמעות מהקשר בין העבודה לבין המסורת או עולם הערכים שלהם. בקפיטליזם קשרים אלו נגדעו. העבודה הפכה למנכרת: הפרט נאלץ למכור את כוח עבודתו כתנאי בסיסי להישרדותו, והתוצר שייך לבעל ההון ולא אליו. פירוש הדבר שהעבודה חדלה להיות ביטוי לחירותו העמוקה של האדם ליצור והפכה לאמצעי הישרדות בלבד.

בעיניי, מכאן עולה אבחנה חשובה: אותה ה"עבודה" על ציר ה-Y אינה "עבודה יצרנית" במובנה השלם, לפי הראייה המרקסיסטית. עבודה יצרנית במובנה האידאלי, כזו המבטאת את מהות האדם כיוצר חופשי, אפשרית בעולמנו בעיקר במסגרת הזמן שמכונה "פנאי" בגרף המבואי. פנאי הוא אותו הזמן שאינו מוקדש לעבודה מנכרת, קרי, זמן שאינו מוקדש להישרדות ולצבירת הון, אלא להגשמה עצמית מתוך חירות. במילים אחרות, העבודה היצרנית לא נעלמה מהעולם, אלא הוגלתה אל תחום ה"פנאי".

(3) עבודה תחת הקפיטליזם: עיוות הקשר בין האדם וידו

לאחר ביסוס הקשר בין עבודה יצרנית, פנאי ואנושיות, אציג כיצד עיוותו תחת הקפיטליזם עולה מכתביו של מרקס. בעולם הקפיטליסטי, העבודה – שראוי שתיעשה מתוך חירות מסוימת של האדם לעצב את עולמו ומתוך קשר לעולמו – הופכת אמצעי להישרדות בלבד. האדם, שפעם היה חופשי ליצור, הופך למנוכר כיוון שהיצירה חדלה להיעשות מתוך רצון חופשי ונעשית מתוך כורח. אותה העבודה נמכרת בכסף (כשכר), ומשנמדדת בכסף, נדמה שאבד לה כל ערך אחר. בכך, מתערערת ההבנה של עבודה כפעולה אנושית עמוקה, המחוברת למשמעות, לחירות וליצירה. עבור מרקס, כסף אינו רק אמצעי חליפין, אלא סמל ריק – מתכת שקיבלה ערך מדומה, מנותק מכל אמת או ממשות אנושית, ואיבדה כל משמעות מחוץ להקשר הכלכלי. כתוצאה מכך, הקשר כפי שתואר לעיל נחרב: הקרבה בין האדם והיצירה נעלמת, ואיתה האמת נעדרת: הערך האמיתי של הדברים, משמעותם וחיבורם לקיום האנושי. היוצר הופך מנוכר ליצירתו, ומתוך כך האדם הופך מנוכר לידו שלו, לעצמו, לזולתו, לטבע ולאנושיותו (Marx, 1859/1973, p. 52).

אפילו אמנות, אולי פסגת העבודה היצרנית, עוברת השחתה תחת הקפיטליזם. מרקס טוען שכאשר אמנות נעשית מתוך ההישרדות הקפיטליסטית (פרנסה), היא חדלה להיות מטרה עצמאית והופכת לאמצעי, ומכאן לסחורה – ולעקרה ממהותה.

“A writer must of course earn a living to exist and be able to write, but he must in no sense exist and write so as to earn a living.” (Marx, 1842/1973, p. 60)

אמנות הנעשית מכורח הישרדותי איננה חופשית, ולכן חדלה להיות אמנות. יתרה מכך, בראייתו, כשהאמנות מתאימה עצמה לצרכי השוק היא מתנתקת מערכיה האסתטיים: היפה, האמיתי והטוב.

(4) העלות האלטרנטיבית של עבודה: מהות אנושית

מרקס רואה בקפיטליזם מערכת שבה ההון אינו אמצעי אלא מטרה. כסף נועד לייצר עוד כסף, רווח, ולא לענות על צרכי האדם. ההון נע בתנועה מחזורית שאפשר לדמותה למטבוליזם: הוא "מעכל" את העבודה, הזמן והחירות של האדם – וממירם לרווח. "האדם משחק את הסרסור בין האחר וצרכיו" (Marx, 1844/1973, p. 62): הון נוצר מתוך ניצול מצבו המנוכר של הזולת, לטובת מכירת מוצרים שיענו על צרכיו המדומים והאמיתיים כאחד. בהתאם, מרקס מתאר את המנגנון הקפיטליסטי כסגפנות מהחיים עצמם:

“The less you eat, drink and read books; the less you think, love, theorize, sing, paint, fence, the more you save – the greater becomes your treasure which neither moths nor dust will devour – your capital.

The less you are, the more you have […] Everything taken from you in life and in humanity, replaced for you in money and in wealth.” (Marx, 1844/1973, p. 63)

הקיום הקפיטליסטי הוא ויתור חד-משמעי: חיים ואנושיות תמורת הון המגולם בתחלופה בין פנאי ועבודה. ככל שיש לי יותר, כך אני פחות – הזמן מושקע או בצבירת הון או בהגשמה עצמית. את צד ה-אני מרקס (1861/1973, p. 64) מדגים באמצעות מניית שלל פעולות: אהבה, חשיבה, ספורט, אכילה, ציור. בעולם הקפיטליסטי, המשותף לפעולות אלה הוא שאדם יכול לבצע אותן רק בשעות הפנאי, ושהן אינן עוזרות לו לצבור הון, אלא לממש את מהותו. אדרבא, הן אפילו גורעות מהונו – ומכאן נובעת עוינות הכרחית מסוימת בין הפנאי, מימוש האנושיות, לקפיטליזם. האדם היוצר במהותו, הופך לצובר. האדם החופשי במהותו, הופך ל"עבד" של ההון.

עתה, אבחן את המשמעויות של מתח מובנה זה בשני מישורים: באמצעות מושג ההעדפות האדפטיביות של סן אטען שהבחירה ביניהם אינה נובעת מרצון אותנטי, ובאמצעות טיעונו של אדורנו אראה שבמצב העניינים הקפיטליסטי, כמעט ואין פנאי שניתן לבחור בו בכל מקרה.

(5) תחלופה בין פנאי לעבודה – האמנם?

סן (1999, pp. 62–63) מצביע על כך שפרטים החיים בתנאים של עוני, דיכוי או מחסור ממושך, נוטים לפתח מערכת העדפות שמסתגלת לתנאים הקשים. כלומר, הם לומדים לרצות פחות, או אחרת, ממה שהיו עשויים לרצות אילו התקיימו בתנאים טובים יותר. בראייתי, ניתן להבין את התחלופה בין פנאי לעבודה בעולם הקפיטליסטי דרך מושג ההעדפות האדפטיביות. לפי הכלכלה הניאו-קלאסית האיזון בין פנאי לעבודה הוא בחירה המשקפת את העדפותיו של אדם. אך במערכת הקפיטליסטית, בהיעדר תנאים המאפשרים עבודה חופשית ומשמעותית, נדמה שהאדם לומד להסתפק בעבודה שמטרתה הישרדות בלבד ומוותר, במודע או לא במודע, על האפשרות של פנאי אמיתי.

זהו, בעיניי, ביטוי מובהק להעדפה אדפטיבית: האדם מאמץ העדפות שמתאימות למציאות המנכרת ומוותר על הפנאי ועל מימוש מלוא הפוטנציאל האנושי שלו, משום שזה אינו נתפס כאפשרות ממשית עבורו. הבנה זו מהדהדת את התיאוריה המרקסיסטית: הקיום הקפיטליסטי יוצר ניכור לא רק בין האדם לידו, אלא גם בין האדם לרצונו האותנטי. הנסיבות החברתיות והכלכליות מעצבות לא רק את התנאים החיצוניים של החיים, אלא גם את התודעה.

עיצוב הרצון אינו פוסח גם על העשירים, אך בעוד לאלו קיימת עדיין אפשרות לעסוק בפנאי, הרי שלעניים נשללת גם הבחירה הזו בלי קשר לרצונם בשל תנאי חייהם. יתר על כן, כפי שמציינים באנרג'י ודופלו (2011), עניים שבויים במצב הישרדותי שאינו מאפשר להם חופש אפיסטמי; אין להם את הפנאי אפילו לדמיין פנאי. בראייתי, זוהי המחשה חזקה לטענה המרקסיסטית לפיה התודעה מעמדית ונגזרת מתנאי הקיום החומריים ומיחסי הייצור.

מכאן עולה עד כמה חשוב להכיר בכך שבמקרה של בחירה בין פנאי לעבודה, ההעדפות הן אדפטיביות: הן תוצר של מבנה חברתי-כלכלי שאינו שוויוני, שכובל את הדמיון האנושי ומגביל את חירותם של החלשים ביותר. הבנה זו מציבה אתגר מוסרי ופוליטי: יצירת תנאים שיאפשרו לכל אדם לחלק את זמנו כפי שהיה רוצה באמת, מתוך חירות, ולא רק כדי לשרוד.

(6) אין פנאי תחת קפיטליזם

גם אם האדם, בין אם עני ובין אם עשיר, הצליח לבחור בפנאי למרות מערך ההעדפות האדפטיביות בהן הוא מחזיק, מה נותר לו לבחור בו בעולם הקפיטליסטי? אדורנו, במאמרו "תעשיית התרבות", מנתץ את הדיכוטומיה בין פנאי לעבודה:

“Free time then does not merely stand in opposition to labour. In a system where full employment itself has become the ideal, free time is nothing more than a shadowy continuation of labour.” (Adorno, 1991, p. 194)

לטענת אדורנו, גם הזמן החופשי אינו כזה: הוא משועבד לטובת תחזוק כוח העבודה וההון. אדורנו שם לב שהביטוי "free time" מחליף את המילה פנאי, "leisure", בתדירות הולכת וגוברת על אף שהמילים כלל אינן נרדפות. הזמן הפנוי ירוד באיכותו ביחס לפנאי ולא בכדי אזוק לשונית להופכיותו המדומה, העבודה. בשפה העברית אף הבדל זה מיטשטש: אין מילה המקבילה בעוצמתה למשמעות של leisure, שמקורה במילה הצרפתית ל"מותר", הקשורה במובהק לחירות חיובית (“Leisure”, 2025). "פנאי" בעברית נגזר מ"פנוי", ובכך מבטא חירות שלילית בלבד ("פנאי", 2025).

השעות בהן איננו עובדים אינן חופשיות או ניטרליות – גם הן משרתות את מנגנון יצירת ההון. סדר העניינים החברתי לא נעצר עם החתמת הכרטיס. אדורנו (1991, pp. 165–167) כותב: "היעדר הדמיון שמטפחת החברה הופך את האדם לחסר אונים בזמנו הפנוי", ומדמה את הפנאי לנדבה: מענק מדוד שמטרתו איננה שחרור, אלא שיכוך. אדורנו אינו מגדיר את מה שהוא עושה בפנאי כתחביב – בעיניו מה שנעשה בזמן הפנאי צריך לזכות למעמד זהה לנעשה בזמן העבודה. מכתביו עולה שעצם המילה "תחביב" או "בידור" כמעט מקניטות, כמעט מעליבות, ולא בכדי. בדומה למרקס, אדורנו מזהה כי פנאי רציני מדי עשוי להוביל לחופש.

אם כן, מדבריו של אדורנו עולה שהפנאי עצמו הוא חלק מהמטבוליזם הקפיטליסטי שמטרתו היחידה ייצור כסף מכסף – כלומר, אין פנאי "אמיתי" תחת קפיטליזם. מכאן עולה השאלה המטרידה: מדוע הדיכוטומיה המעושה בין פנאי ועבודה עדיין מוטבעת בנו? כבר ב-1963, אדורנו זיהה שהזמן הפנוי גדל ועתיד לגדול אקספוננציאלית עקב התקדמויות בתחומי האוטומציה. כבר אז תהה: לאן הזמן הזה נעלם? היעלמות זמן הפנאי עשויה להעיד על תפקידו האמיתי – תחזוק העבודה. בזמנם החופשי עובדים צריכים לנוח לקראת יום העבודה הבא, כך שתפוקתם לא תיפגע. לנוח, ולא לחשוב או להגשים את עצמם. נדמה כי הסרת האפשרות לדמיין פנאי אמיתי משרתת את המנגנון הקפיטליסטי.

מחיקת הדמיון נעשית באופנים רבים, לרבות בידור. לפי אדורנו, לבידור מטרה אחת והיא להגן על הסדר הקיים: "מתהליך העבודה בבית החרושת ובמשרד ניתן לברוח רק תוך הסתגלות אליו בשעות הפנאי […] להתענג – משמע להסכים. הבידור אפשרי רק אם הוא מבודד עצמו ממכלול התהליכים החברתיים, מטמטם ומוותר על היומרה הבלתי נמנעת של כל יצירה: לשקף בגבולותיה את השלמות" (אדורנו והורקנהיימר, 1969/1993, עמ' 178). זוהי השלכה של קפיטליזם אותה הזכרתי בהקשר להפיכת האמנות לסחורה, ולא ניתן להפריז בחומרתה. ובכך מתהפכת ההבטחה: הפנאי, המפתח להשבת האדם לעצמו, הופך תחת הקפיטליזם למנגנון נוסף של ניכור, עמוק לא פחות מהעבודה עצמה.

(7) שחרור האדם: הפנאי והשינוי הפוליטי

אנגלס (1876/1973a) טוען כי אנשי האשכולות של תקופת הרנסנס – האמן והמדען לאונרדו דה-וינצ'י, הצייר והתיאורטיקן אלברכט דירר, המחזאי והמדינאי ניקולו מאקיאוולי – היו "complete men". הוא מתאר כיצד הם עסקו גם באומנות, וגם בחשיבה, בטיול, בספורט – הם היו במובן ה-"להיות" של מרקס: מימשו את אנושיותם הוליסטית. ברוחו של אדורנו, כשדה וינצ'י עסק גם בטיסנאות וגם בציור, סובביו לא התעקשו שיחליט איזה מביניהם הוא התחביב, ואיזה העבודה.

לטענת אנגלס, אותם אנשים יכלו להיות כאלה ולממש עצמם כך רק משום שלא חיו בכפוף לקפיטליזם. למעשה, היה להם הפנאי להיות אנשים שלמים (Engels, 1876/1973a). אנגלס תולה אשמה ספציפית להיכחדות אנשי האשכולות בעיקרון חלוקת העבודה של סמית, לפיו הפריון ממוקסם רק כאשר כל אדם מתמקצע בדבר יחיד. עקרון זה מנוגד ישירות לרעיון "איש הרנסנס" הסקרן ורב תחומי העניין.

עם זאת, אסתייג ואדגיש: הפנאי ברנסנס לא היה שוויוני או נגיש לכל. רבים מאותם אנשי אשכולות נהנו מתמיכה כלכלית או הגיעו מרקע אמיד, ולכן יכלו ליהנות ממנו. במובן זה, ההיעלמות של "אנשים שלמים" אינה תוצאה בלעדית של הקפיטליזם, אלא תוצר של מבני כוח כלכליים רחבים יותר, חוצי מערכות ותקופות. ועדיין, בניגוד לתקופות קודמות שבהן לפחות חלק מהאנשים יכלו "להיות", נדמה שהקפיטליזם מונע זאת מרוב האנשים באופן מערכתי. בעוד שסמית טען שהשוק מכוון אותנו לטוב משותף באמצעות היד הנעלמה המטאפורית, מרקס ואנגלס טוענים שהשוק מכוון אותנו לאובדן ידינו הממשית – לאובדן האפשרות למימוש עצמי ולחיים אנושיים מלאים.

מאפיין נוסף של אותם הענקים, שהכרחי לטענת אנגלס להתקיימות "אנשים שלמים":

“They pursued their life [...] in the practical struggle: they take sides and join in the fight [...] by speaking and writing, with the sword, with both.” (Engels, 1876/1973a)

אנגלס מתאר חלק אינטגרלי נוסף מהוויית האדם, הנכנס גם הוא תחת קטגוריית הפנאי תחת הקפיטליזם: לקיחת חלק אקטיבי בשינוי המציאות וסדרי העולם. עבור אנגלס הפנאי הוא כלי, שימושי ממש כמו החרב, לשינוי מצב העניינים הנוכחי ולשחרור האדם מהניכור. מכאן, קשה להתעלם מהעוול: דווקא העניים, הזקוקים ביותר לשינוי סדרי המציאות, הם המנושלים העיקריים מהפנאי.

(8) פתרון: UBI?

פתרונות אפשריים לעוול מצריכים לא רק שינוי במישור המודעות וניכוס מחדש של הדמיון האנושי, אלא גם שינוי מוסדי. להבדיל ממרקס ואנגלס, אני סבורה כי השינוי אפשרי גם תוך הישארות במסגרת קפיטליסטית: בין אם משום שאנו מאמינים כי זו הדרך היעילה ביותר להתנהל, ובין אם משום שאיננו מאמינים שקיימת חלופה פיזיבילית. גם בלי קריאות מהפכניות מסוג "פועלי כל העולם – התאחדו", ניתן לשפר את המצב הקיים.

אחד הרעיונות הנידונים בהקשר זה, שמוצע למשל על ידי ון פרייס ו-וונדרבורכט (Van Parijs & Vanderborght, 2017), הוא מנגנון הכנסה בסיסית אוניברסלית (UBI): תשלום קבוע לכל אדם, ללא תנאים. הכנסה זו נועדה להבטיח קיום חומרי מינימלי שיאפשר לכל אדם חופש לרדוף אחר תפיסת הטוב שלו: לבחור כיצד לחיות, כמה ובמה לעבוד – ולא פחות חשוב, במה וכמה לא לעבוד. בכך עשויה ה-UBI למנוע את היווצרותן של העדפות אדפטיביות שמקורן בדחק הישרדותי אצל פרטים שמקבלים עבודה מנכרת ודכאנית כגזירת גורל, ולאפשר לכל האנשים לבחור בפנאי וליהנות ממשמעויותיו שסקרתי לעיל: פוליטיות, אנושיות, תודעתיות. אדגיש כי ללא שחרור תודעתי רחב יותר הפנאי לא יציל אותנו מהניכור – כסף הוא כנראה לא הפתרון – אבל מדובר בצעד תוך-מנגנוני שלפחות יהפוך את הפנאי לשוויוני יותר.

הפתרון אינו חסין מפני ביקורת, ובין השאר הוא מעלה שאלה עקרונית בנוגע ל"אקסיומת המחסור": האם באמת אין די משאבים בעולם שיאפשרו לחלק מהאנשים לעבוד פחות ולהגשים עצמם יותר, או שמא מדובר בהנחת יסוד לא מבוססת המנציחה את הסדר הקיים? זוהי שאלה רחבה: אולי ההעדפות פשוט משקפות מציאות הכרחית? התשובה חורגת מנושא המאמר, אך אזכיר את הנקודה שאדורנו העלה: הזמן הפנוי גדל; הטכנולוגיה והתפתחות הבינה המלאכותית בראשה מפנות לנו זמן. מכאן עולה שאלה קרדינלית: מדוע איננו בוחרים בו? ובכל זאת, אפשר לטעון כי רק כאשר יוסדר קיום חומרי בסיסי לכל אדם, אולי תתאפשר הופעתה מחדש של העבודה היצרנית שאינה מנכרת. אם תוצאה זו אפשרית, היא רצויה, ומספקת בעיניי הצדקה טובה לאימוץ רעיון ה-UBI.

(9) סיכום: השבת האדם אל ידו

בחיבור זה עסקתי בקשר ההכרחי בין פנאי אמיתי לבין הגשמה אנושית, ובהשפעה המעוותת של הקפיטליזם על קשר זה: ניכור בלתי נמנע הנגזר מתוך הדרישה לוויתור על מהות אנושית תמורת הון ופרנסה. דרישה זו מוצגת לעיתים כבחירה, אך ניתן לטעון שהיא נעוצה בהעדפות אדפטיביות. כלומר, הבחירה בין פנאי לעבודה אינה חופשית, בוודאי לא עבור אנשים החיים בעוני. עם זאת, הצגתי חזון אופטימי כפי שאני רואה אותו: אמונה בפוטנציאל הגלום בפנאי לשחרור האדם מהניכור. טענתי כי הפנאי אינו רק זמן חופשי מהעבודה; הוא עשוי להיות המפתח לשחרור האדם מהניכור שאחז בו. דרך יצירה חופשית ושינוי המציאות, בעזרת הפנאי והדמיון, האדם יכול לשוב אל מהותו האנושית. בהינתן שהיד הנעלמה אינה משחררת אותנו, הפנאי עשוי להחזיר לנו את ידנו שאבדה לנו.

---

רשימת מקורות

אדורנו, ת' ו' והורקנהיימר, מ' (1993). תעשיית תרבות: נאורות כהונאת המונים. בתוך מי-דן, מ' ויסעור, א' (עורכים), וארן, ת' (מתרגם), אסכולת פרנקפורט (מבחר) (עמ' 158–198). הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר. (המקור פורסם בשנת 1969)

פנאי. (2025). בתוך מילון אבניאון המקוון. https://www.milononline.net/do_search.php?Q=%F4%F0%E0%E9

Adorno, T. W. (1991). The Culture Industry: Selected essays on mass culture (J. M. Bernstein, Ed.). Routledge.

Banerjee, A. V., & Duflo, E. (2011). Poor Economics: A Radical Rethinking of the Way to Fight Global Poverty. PublicAffairs.

Engels, F. (1973a). Introduction to Dialectics of Nature. In L. Baxandall & S. Morawski (Eds.), Marx & Engels on Literature & Art (p. 65). Telos Press. (Original work published 1876)

Engels, F. (1973b). The Part Played by Labor in the Transition From Ape to Man. In L. Baxandall & S. Morawski (Eds.), Marx & Engels on Literature & Art (pp. 54–56). Telos Press. (Original work published 1876)

Leisure. (2025). In Merriam-Webster Dictionary. https://www.merriam-webster.com/dictionary/leisure#word-history

Marx, K. (1973). A Contribution to the Critique of Political Economy. In L. Baxandall & S. Morawski (Eds.), Marx & Engels on Literature & Art (pp. 52–53). Telos Press. (Original work published 1859)

Marx, K. (1973). “Debating the Freedom of the Press.” In L. Baxandall & S. Morawski (Eds.), Marx & Engels on Literature & Art (pp. 60–61). Telos Press. (Original work published 1842)

Marx, K. (1973). Economic and Philosophic Manuscripts of 1844. In L. Baxandall & S. Morawski (Eds.), Marx & Engels on Literature & Art (pp. 51–52 & 61–63). Telos Press. (Original work published 1844)

Marx, K. (1973). Theories of Surplus Value. In L. Baxandall & S. Morawski (Eds.), Marx & Engels on Literature & Art (pp. 64–65). Telos Press. (Original work published 1861-1862)

Sen, A. (1999). Development as freedom. Oxford University Press (UK).

Van Parijs, P., & Vanderborght, Y. (2017). Basic Income: A Radical Proposal for a Free Society and a Sane Economy. Harvard University Press. http://www.jstor.org/stable/j.ctv253f7wq