top of page
  • ירין כהן

ההחמצה הליברלית: זהות עצמית, אחריות מוסרית וסולידריות בחברות רב תרבותיות

במדינות רב-תרבותיות, ובמיוחד באלו המכילות קהילות ליברליות לצד קהילות לא ליברליות, מתקיים מתח בין התפיסה הליברלית לבין קיומן של הקהילות. סוג אחד של ליברליזם, ליברליזם שמעוגן באוטונומיה של הפרט, דורש מהקהילות הלא-ליברליות היטמעות לתוך התרבות הליברלית, מה שמאיים על המשך קיומן. המאמר יטען שהזהות האישית של הפרט צומחת דווקא מתוך הקהילה ולכן הכרה בקהילה היא הבסיס ליצירת חברה הגונה שמאפשרת לפרט לממש את עצמו. הקהילה היא גם מסגרת ראשונית שמקנה לפרט כלי שיפוט מוסריים. לאור זאת, הליברליזם, ובמיוחד זה שמעוגן באוטונומיה, לא יכול להצליח לכונן חברה רב תרבותית סולידרית, מה שמוליד את הצורך לחפש פתרון אחר המאפשר את הרחבת הסולידריות בין הקהילות ובין הפרטים בחברה.

ירין כהן / סטודנט שנה ג' באוניברסיטה העברית

 

(1) מבוא

דמוקרטיות ליברליות שואפות לספק לפרט מסגרת בה הוא יכול לגבש זהות עצמית, לבחור את ייעודו ולממש את עצמו כישות בעלת מחשבה עצמאית. את התפיסה הליברלית ניתן לסווג לשני סוגים, בהתאם לתיאוריות עליהן הם מעוגנים. “ליברליזם מעוגן באוטונומיה אישית” מציב במרכז את האוטונומיה של הפרט, לעומת “ליברליזם מעוגן בזכויות האדם” אשר רואה את השמירה על זכויות האדם כערך עליון ללא קשר לאוטונומיה של הפרט ולמידת חירותו. תוך התבססות על טענות מהפילוסופיה הקהילתנית, אבסס במאמר זה את אשר התפיסה הליברלית שמעוגנת באוטונומיה מחמיצה בגישתה לפיתוח הזהות האישית בחברות רב-תרבותיות. טענתי המרכזית היא שליברליזם מעוגן אוטונומיה לא מסוגל לפתח ולהרחיב סולידריות אותנטית בין פרטים ובין קהילות שונות. משום שזהות הפרט מתפתחת מתוך נרטיב הקהילה ודיאלוג עימו, סולידריות אותנטית וממשית מתפתחת דווקא מתוך השתייכות לקהילה ייחודית, ולכן ההכרה בהבדלים בין קהילות שונות ובייחודיותן הכרחית ליצירת חברה הגונה.


אפתח בהצגת הבסיס המושגי לדיון דרך הצגת שתי אבחנות של תמיר בין שני מושגי רב תרבותיות ושני סוגי ליברליזם. לאחר מכן, אטען שזהות מתפתחת מתוך נרטיב הקהילה ודיאלוג עמו, ולכן הכרה בקהילה הכרחית לא רק ליצירת זהות אישית, אלא גם ליצירת חברה הגונה. בנוסף, אבחין בין סטנדרטים מוסריים וסוגים של חובות ומחויבויות, ואטען כי סולידריות בתוך קהילות קודמת כרונולוגית ברכישת הכלים לשיפוטים המוסריים של הפרט על פני הבנה עמוקה שלהן. לבסוף, אטען ששני סוגי הליברליזם עלולים להביא לדיכוי ההכרה בקהילות ובזהות העצמית, ולכן הוא לא יכול להיות הפתרון הבלעדי להרחבה של גבולות האחריות המוסרית והסולידריות.

(2) רב תרבותיות וליברליזם: אבחנה מושגית

לפני שאצלול לדיון, אציג בסיס מושגי שישרת את הטיעון. לשם כך, אעזר באבחנה של יעל תמיר במאמרה שני מושגים של רב תרבותיות. המאמר עומד על המתח המתקיים במדינות רב-תרבותיות אל מול הליברליזם, ובעיקר אלו המכילות קהילות ליברליות לצד קהילות שאינן ליברליות. הביקורת מתמקדת ברב-תרבותיות עבה ובשני סוגי ליברליזם שיכולים לעמוד בבסיסה, ומכאן הצורך בהגדרות מושגיות.


מכיוון שמרבית המדינות הן רב-תרבותיות (ולא חד-תרבותיות), הן שונות בעיקר במידת הרב-תרבותיות שלהן. אם כן, בין הקהילות והקבוצות השונות עשויים להתפתח מאבקים על חלוקת המשאבים הציבוריים. כאן, תמיר מבחינה, קיימים שני מושגים של רב-תרבותיות המאפיינים מדינות שונות. רב-תרבותיות דקה מאפיינת מערכת פוליטית שבה הקבוצות השונות חולקות תפיסת עולם ליברלית ובהתאם מסכימות על כללי המשחק. מנגד, רב-תרבותיות עבה מאפיינת מערכת פוליטית שמורכבת מקהילות ליברליות ולא-ליברליות, ביניהן לא שוררת הסכמה על כללי משחק ליברליים. היא מתאפיינת בחוסר היכולת להגיע להסכם פוליטי שרצוי על כל הצדדים ומקובל על ידם, ולכן היא מבוססת פשרה (תמיר, 1998: 79-81). במאמר זה, אתמקד בעיקר בחברות שמקיימות רב-תרבותיות עבה, שכן שם, בראייתי, מתקיימת ההחמצה הליברלית.


עבור חברה שהיא רב-תרבותית עבה, תמיר מבחינה בין שני סוגים של ליברליזם שהקהילות הליברליות יכולות לפתח. הראשון, ליברליזם מעוגן באוטונומיה אישית, שם את האוטונומיה של הפרט במרכז. הוא לא יכול לגלות סובלנות כלפי אף חברה שלא רואה באוטונומיה של הפרט ערך יסוד, ולכן דורש מקהילות לא-ליברליות היטמעות, גם אם במחיר הרס הקהילה. סובלנות כלפי קהילות לא-ליברליות היא בגדר אמצעי להטמעתן לתוך התרבות הליברלית. הסכם חברתי שמתקבל על יסוד ליברליזם זה מאיים על המשך קיומן של קהילות לא-ליברליות, ולכן אלו לא ירצו לקבלו (תמיר, 1998: 87). השני, ליברליזם מעוגן בזכויות אדם, רואה בשמירה על זכויות האדם עיקרון ראשון במעלה, מבלי להניח שזכויות מעוגנות ברעיונות של אוטונומיה של הפרט או בחופש הבחירה שלו. הוא מגלה סובלנות גם כלפי חברות לא-ליברליות שלא רואות באוטונומיה אישית ערך, אבל מכבדות את כלל חבריהן ומאפשרות להן מידה של השתתפות חברתית. ליברליזם זה מבטיח לקהילות לא-ליברליות שעומדות בתנאים אלו הגנה על תרבותן ושימורה, במידה וחברי וחברות הקהילה מעוניינות בכך, ורואה ברב-תרבותיות העשרה של התפיסה הליברלית ושל פיתוח הזהות העצמית (תמיר, 1998: 88).


ובכל זאת, ליבלרליזם מעוגן זכויות גם נתון לביקורת, לפיה מתקיימת אסימטריה משום שקהילות ליברליות מוכנות לבחינה ביקורתית ולחשיפה לתרבויות אחרות, בעוד הלא-ליברליות לא. האחרונות נוקטות במאמצים בכדי לא להיחשף לתרבויות האחרות ולא להיות מושפעות מהן, בין היתר בצורת דה-לגיטימציה של התרבויות האחרות. הדרישה של הקהילות הליברליות שאלו הלא-ליברליות יכבדו את תרבותן לא יכולה להתקבל על ידיהן. לכן בבסיס הרב-תרבותיות פשרה עקרונית מהצד הליברלי שמבוססת על כבוד למגוון דרכי חיים, ופשרה מתוך כורח מהצד הלא ליברלי שנשענת על פחד קיומי ועל שיקול הרע במיעוטו. הסכם חברתי שמתקבל על יסוד ליברליזם זה מאיים על הקהילות הליברליות שנחשפות באורח לא סימטרי ומסוכן להשפעות לא ליברליות, ולכן אלו עשויות לא לרצות לקבלו (תמיר, 1998: 89-91). המאמר יתמקד בביקורת על הליברליזם המעוגן באוטונומיה, אך לצד זאת, אבקר מדי פעם גם את הליברליזם המעוגן זכויות.

(3) הקשר בין זהות עצמית וקהילה

בשלב הראשון נדון בזהות עצמית כמתעצבת בעזרת ומתוך קהילה, בכדי לטעון שהכרה בקהילה הכרחית ליצירת זהות אישית וחברה הגונה. הכרה בקהילה היא חיונית ליצירת זהות אישית. צ’רלס טיילור טוען שהכרה היא צורך חיים אנושי, ולכן העדר הכרה או הכרה שגויה עשויות להביא פרט לתפיסה עצמית נחותה, מעוותת ומצומצמת, כלומר לפגוע בו ואף להוות דיכוי של ממש (טיילור, 1994: 22). הזהות העצמית קשורה להכרה משום שהגדרת הזהות העצמית מתבצעת באמצעות דיאלוג ויחסי הגומלין עם הסביבה החברתית, דרך שימוש בשפת הדיבור, באמונות, במחוות ועוד (טיילור, 1994: 25). כדי לבצע דיאלוג זה, יש צורך קודם כל להכיר בסביבה זו. הזהות שלנו לא מתפתחת רק בהתאם למה שהסביבה והאנשים המשמעותיים בחיינו רוצים לראות בנו, אך כך או כך הם מהווים עבורה נקודת ייחוס (טיילור, 1994: 26-27). הזהות מתפתחת בהכרח בקשר הדוק עם הכרת הפרט בסביבה ועם הכרת הסביבה בפרט: המשפחה, הקהילה, השכונה בה הוא גר וכו’. כל אלו מהוות מיקרו קהילות שמלוות את הפרט משנותיו הראשונות בעולם, אליהן הפרט שייך ובתוכן ומתוכן הוא מתפתח.


נוסף על כך, הכרה בקהילה היא חיוניות גם ליצירת חברה הגונה. מייקל וולצר מגדיר חברה הגונה כחברה שבה הגבולות בין הזהויות הם נזילים, במובן שהיא מכילה את השונות בין הזהויות המורכבות של הפרט ומכבדת את ייחודיותו. ככל שהפרט מתבגר ופוגש בקהילות נוספות, הוא יכול לאמץ לעצמו זהויות שונות בתחומי חיים שונים, ולא להיות מיוצג רק בידי זהות אחת: “אתה יכול להיות איטלקי בחיי התרבות שלך, ואמריקאי באזרחותך ובחיים הכלכליים שלך”. אין זה מתפקיד המדינה לקבוע באיזו מהזהויות הוא אוחז. גם ברמה האלקטורלית, כל פרט יכול להצביע למועמד בהתאם לצו מצפונו ולא מחויב להצביע לפי זהות אחת מסוימת שלו (Walzer, 2008). הפרט יכול להזדהות, פחות או יותר, עם קהילות שונות. ניתן לחשוב על הקהילה והנרטיב שלה כגרעין הממוקם במרכז מעגל הזהות, כאשר כל פרט חופשי לבחור את מיקומו ביחס אליו: אם הוא קרוב אזי הוא מאמץ את הנרטיב באופן רחב, ואם רחוק, “בפריפריה” של הנרטיב, אזי הוא מאמץ את הנרטיב מעט או אפילו מתנגד לו – אך עדיין, הזהות שלו כוללת התייחסות לנרטיב (Walzer, 2008). מהגדרתו של וולצר ניתן לנסח תנאי הכרחי לחברה הגונה: הכרה בקבוצות השונות, שכן חברה שאינה מכירה בקבוצה השונות אינה יכולה להכיל את שונותן.


עם זאת, לפי טיילור, תהליך הזהות עבר תהליך אינדיבידואציה שקבע שלמוסר היגיון פנימי משותף לכל בני האדם, ובעזרתו הם מבחינים בין רע לטוב. תהליך זה ניתק את הצורך באחר ובקהילה ליצירת הזהות, וביסס את האמונה שזהות אישית יכולה להתפתח במנותק מהקהילות אליה היא שייכת. לטענתי, הסכנה בתהליך אינדיבידואציה בחברות רב-תרבותיות עבה, ובעיקר בכאלו שמבוססות על ליברליזם מעוגן באוטונומיה, היא מחיקת ההכרה בייחודיות התרבויות, מתוך האמונה שזהות יכולה להתפתח במנותק מקהילותינו. המסקנה המתבקשת היא שכדי לבסס זהות עצמית, הפרט זקוק להכרה בקהילות שמרכיבות אותה.

(4) הקדימות המוסרית של הקהילה – מדוע סולידריות תוך-קהילתית קודמת כרונולוגית לסולידריות בין קהילתית

הטענה שקהילות הן הכרחיות משום שזהות אישית מתפתחת מתוך שייכות לקהילות ומתוך הכרה בהן לא מהווה סיבה מספיק טובה מדוע בכל זאת לא לוותר על הקהילה בשם הליברליזם. ברצוני לטעון שמשום שלקהילות תפקיד מרכזי בהקניית סטנדרטים מוסריים, לקהילה יש קדימות מוסרית על הליברליזם, וזה הופך את הויתור על הקהילה ללא מוצדק. לטובת זאת, בפרק זה אבחין בין סטנדרטים מוסריים וסוגים של מחויבויות בכדי להראות שסולידריות בתוך קהילות היא זאת שיוצרת את האינטואיציה שהכרחית ל”הבנה עמוקה”, בעוד סולידריות בין קהילות (סוג הסולידריות שמעודד הליברליזם) לא מסוגלת לעשות זאת. ב”הבנה עמוקה” כוונתי היא להבנה שאינה תלויה בדבר, או בניסוח קנטיאני – קודמת לכל ניסיון. בהתבסס על כך אטען שסולידריות בתוך קהילות קודמת כרונולוגית לסולידריות בין קהילות בתהליך בו רוכש הפרט הבנה עמוקה וכלים נוספים לשיפוטים מוסריים.


וולצר טען שלסטנדרטים מוסריים שני מובנים, מינימלי ומקסימלי. המוסריות המינימלית היא אוניברסלית, בכך שהיא נוצרת על-ידי כל יחסי הגומלין בין האנשים על פני תרבויות וגבולות שונים. כך למשל, השיפוט המוסרי של מלחמות צריך להיות מינימלי, שכן מלחמה היא חוצת תרבויות וגבולות – הפרטים צריכים כלים כדי להתמודד בדילמות מוסריות מול פרטים ממדינות אחרות. כך גם במסחר בינלאומי, וגם בפוליטיקה: נראה שהיום דמוקרטיה היא בעלת הסכמה רחבה. אך וולצר מדבר על משהו בסיסי יותר, זכויות בסיסיות שממשלות לא יכולות להפר ועל כן, המובן המינימלי מאופיין בהבנה של מה אנחנו לא נרצה שיעשו לנו (המדינה, למשל). המוסריות במובן המקסימלי נוגעת למובנים בהם השיפוט המוסרי הוא ייחודי למקום מסוים ולתרבות מסוימת. במצב כזה הכלים לשיפוט המוסרי צריכים להיות רלוונטיים לאנשים שחיים תחת המערכת המסוימת, למשל מערכת רווחה או חינוך במדינה, ובמובן זה היא מאופיינת בהבנה של מה אנחנו נרצה שיעשו לנו.


אפוא הטיעון של וולצר אודות החברה ההגונה כפי שהוצג בפרק 2 הוא הבסיס למודל השיפוט המוסרי שלו, אותו הצגתי זה עתה. לעניות דעתי, וולצר אינו מתכוון במובן המינימלי למובן הקאנטיאני שבו החובות האוניברסליים כקודמים לניסיון, אלא למובן שבו חובות אלו נוצרים מתוך הסכמים והבנות בין קהילות שונות. רעיונותיו של מייקל סנדל יכולים לעזור לנו לעשות סדר במקור המחויבויות המוסריות עליהן וולצר טוען.


סנדל מציג טיעון על אחריות קולקטיבית ודרישות של קהילות, במטרה לדון בסוגיה האם אומות צריכות להתנצל על עוולות היסטוריות (סנדל, 2012: 223). הוא מחלק את המחויבויות לשלוש קטגוריות: (1) חובות טבעיות, אוניברסליות, שמקורן בתפיסת קאנט ואינן מחייבות הסכמה של הפרט; (2) מחויבויות רצוניות, ספציפיות, שמקורן בתפיסת רולס ולוק; (3) ומחויבויות של סולידריות, שהן גם ספציפיות אך אינן מחייבות הסכמה. בזמן שהשתיים הראשונות קשורות בתפיסת האינדיבידואליזם המוסרי, אשר תופס את היחיד כבעל כפיפות רק לרצונו החופשי ועל כן כל מה שהוא חייב לאחרים מושתת על פעולת הסכמה (סנדל, 2012: 235), הקטגוריה השלישית נובעת מתוך מחויבותנו לקהילות.


הסטנדרטים המינימליים לשיפוט מוסרי של וולצר דומים באוניברסליות שלהם למחויבויות הרצוניות שנוצרות תוך הסכמות. אך אלו, לטענתי, הם לא הסכמות בין פרטים, אלא הסכמות בין קהילות ותרבויות. המחויבויות של סולידריות בתוך קהילות, בין אם בתוך קהילות דתיות ושבטיות קדומות, ובין אם בקהילות מודרניות רחבות, קרי מדינות, הן הבסיס ליצירת הבנה עמוקה של הפרט ולהקניית כלים לשיפוטים מוסריים. בכך, מחויבות תוך-קהילתית קודמת כרונולוגית למחויבות הבין-קהילתית. כדי שנוכל להבין מדוע רצח הוא פסול גם כלפי בני קהילה שאינה שלנו (למשל, במלחמה), ומעבר לכך, מדוע רצח פסול שלעצמו (במובן האוניברסלי), עלינו להבין תחילה מה משמעות רצח אדם קרוב בתוך הקהילה שלנו, בן משפחתנו למשל. אנחנו צריכים לשמור תפיסות אלו לדברים המינימליים ביותר, על מנת שאכן נוכל להגיע לבסיס הסכמה רחב בדילמות מוסריות בין קהילות שונות ובין מדינות. לכן, את המובן המקסימלי צריך לאפשר לקהילות לקיים כל אחת בהתאם לתפיסתה אודות שאלת החיים הטובים.

(5) ליברליזם והכרה

שני סוגי הליברליזם עליהם מתבססת רב-תרבותיות עבה מחזיקים בחיוניות ניטרליות השלטון כלפי שאלת החיים הטובים על מנת לכבד את בני האדם כישויות עצמאיות המסוגלות לבחור בעצמן את ייעודן ומטרתן (סנדל, 2012: 228). לשיטת המצדדים בגישה, נקודת התורפה שלה, עליה הורחב בפרק השלישי, היא שהסוכן המוסרי והרציונלי מנותק מן הזהות העצמית במובן שזכויות הפרט קודמות לתפיסת הטוב. כפי שהראיתי בפרק הקודם, לניתוק כזה מהזהות העצמית יש השפעות על הסטנדרט המוסרי. לצד זאת, לקהילה יש חשיבות ליצירת הזהות משום שהזהות שלנו, כפי שטענתי בפרק השני, מתפתחת מתוך נרטיב הקהילה, תפיסת הטוב שלו והדיאלוג עימו.


לפי תהליך האינדיבידואציה של טיילור כפי שהוזכר בפרק הראשון, נראה שיש למוסר היגיון פנימי כלשהו שלא תלוי בתפיסת הטוב. אלסדייר מקינטייר גורס ששאלת הטוב יכולה להישאל רק כאשר אנחנו מכירים ראשית בעובדה שאנחנו משתתפים בסיפורים מסוימים, נרטיבים. על כן, הדילמה המוסרית היא יותר מתן פרשנות לחיים מאשר מימוש רצוני: יהיה תמים לחשוב שהבחירה היא חופשית לחלוטין. האינדיבידואליזם הוא לא מוחלט כפי שמתארים לעיתים ליברלים מסוימים. הנסיון לנתק את הזהות העצמית מהעבר, מהמעמד, מהתפקיד החברתי וההיסטורי משמעותו לעוות את מערכות היחסים הנוכחיות שלי (סנדל, 2012: 246-247).


אם כן, הליברליזם מעוגן אוטונומיה, בניסיונו להטמיע קבוצות לא-ליברליות, עלול להביא לדיכוי קבוצות עקב אי-הכרה בהן. אך גם ליברליזם מעוגן זכויות, בו חברי הקהילות הליברליות מתעלמים מחברי הקהילות הלא-ליברליות שהן מיעוט, ולא מעניקים הכרה כנה בתרבותן עשוי להביא לדיכוי. בהתאם, שני סוגי הליברליזם באי-הכרתם עשויים לשרטט תהליך רכישת זהות שאינו חופף באופן מלא לניסיוננו בעולם. זאת ועוד, חברה סובלנית והגונה לא תנסה לכפות את תפיסתה הליברלית, שניטרלית רק לכאורה, על שיפוטים מוסריים בתוך התרבותיות שהיא מכילה, מעבר להסכמה על כללי היסוד – שהם בדיוק המובן המינימלי שצוין לעיל (תמיר, 1998: 85). על כן, חברה מבוססת על ליברליזם מעוגן באוטונומיה, לא יכולה יכולה להיחשב כחברה הגונה. חברה הגונה בה הפרט יכול לנוע בין זהויותיו בחופשיות ולקיים קשרים ברמות שונות איתן, כפי שוולצר מציע, צריכה לאפשר לפרט להבין שאכן יש מקום למורכבות ולהיבטים השונים בזהותו.


בעיות אלו, בראייתי, נובעות מכך שהליברליזם מעוגן אוטונומיה שם דגש על הכבוד השוויוני (Dignity) שמאלץ אותנו להתייחס לבני אדם מתוך עיוורון להבדלים ביניהם, על פני כבוד (Respect) שדוגל בכך שעלינו להכיר בייחודיות של כל אדם ואפילו לטפח אותה (טיילור, 1994: 32). על כן, טיילור רואה בליברליזם שמייצר את הפוליטיקה של שוויון כבוד האדם כניטרלי רק לכאורה, משום שהוא בעצם פרטיקולריזם שמציג עצמו כאוניברסלי, כלומר אינו באמת פתוח לכל אידיאולוגיה. מנגד, הפוליטיקה של ההבדל, אשר מכירה בכמיהה האמיתית של חברי הקהילות הנבדלות להישרדות, פועלת על מנת ליצור חברים בקהילה. היא אינה ניטרלית במובן שהיא בעלת תפיסה בנוגע למטרות החיים, ואלו מטרות קולקטיביות (טיילור, 1994: 42). לאור כך שישנן, אם בכלל, מעט מדינות שהן חד-תרבותיות (תמיר, 1998: 81), עלינו לא רק להניח לתרבויות שונות לשרוד, אלא ממש להכיר בערכן, לפחות עבור בני התרבויות האלו (טיילור, 1994: 46-48).

(6) קהילות כבסיס לאחריות מוסרית וסולידריות

עד כאן דנתי בעיקר בחשיבות הקהילה וההכרה בה עבור התפתחות הזהות העצמית והמוסרית ובאי היכולת של הליברליזם לספק הכרה זו. אך קהילה, כפי שסנדל מציין, גם יוצרת מחויבויות וגורל משותף. גם וולצר בעצמו דן על האחריות של פרטים בקהילות, ובמדינות בפרט, למעשי עבר של הקהילות. יישום מעניין של תפיסתו הוא בשיפוט שאלת המלחמה הצודקת בשני צירים. הראשון הוא הצדק שביציאה למלחמה הנוגע לסיבות ולמטרות של המדינות הלוחמות, והשני הוא הצדק שבאופן הלחימה, באמצעים שננקטים על ידי האנשים הלוחמים בפועל (וולצר, 1974: 1). מלחמה יכולה להיות צודקת בציר האחד, ובלתי צודקת בציר השני. אך בכל אופן, יש קושי לקורבנות בהטלת האשמה. מחד גיסא, קשה להטיל אותה על החיילים הלוחמים (צדק באופן הלחימה) ומאידך גיסא, קשה להטיל אותה על המדינה, שכן לא ברור מי היא המדינה, וגם אם מדובר במנהגיה, יש טיעונים טובים מדוע הם לא צריכים לשאת באחריות אישית כלפי הקורבנות. העניין הוא שבכל מקרה ברור שקורבנות המלחמה זכאים לפיצוי, וקשה למצוא מקור אחר פרט לאזרחי המדינה. לכן, הוא מציע שלאזרחות במדינה יש השלכות מוסריות, במובן שיש גורל משותף לחולקים אותה (וולצר, 1974: 14-16).


מחויבות הפרט לאחריות כלפי בושות ועוולות היסטוריות של קהילתו, היא כשם בחירתו להתגאות בה ולהעניק לה מקום בחייו. סנדל הסיק לבסוף שהניסיון לנתק את הפוליטיקה ממחויבות מוסרית לקהילות שלנו ולשאלת החיים הטובים היא לא אחרת מאשר ניטרליות מדומה, שדווקא מרחיקה אותנו מעיסוק מדיון הולם בשאלת הצדק ובין היתר על אחריות על עוולות היסטוריות (סנדל, 2012: 265-268). העניין הוא שאותה סולידריות, עליה מדבר סנדל, לא מסתיימת רק כלפי הקהילה שלי, אלא היא גם הדרך להביע אחריות לקהילות אחרות, ובמיוחד לקהילות שהקהילה שלי גרמה להן עוול. ככה נוצרת אחריות מוסרית כלפי קהילות אחרות (סנדל, 2012: 258-260). בדיוק כפי שוולצר מדגיש בטענתו על הסטנדרטים המוסריים, תפיסה כזאת של אחריות יכולה להעניק לנו סיבה מיוחדת למתוח ביקורת על עמנו, או על מעשי ממשלתנו – זאת ביקורת פנימית חזקה שהיא בעלת השפעה חזקה.


זה מוביל אותנו לטענתי האחרונה. כפי שאני מבין את הפסול שבגרימת עוול בקהילה שלי ומרחיב את המעגלים עליהם זה חל, כך אני מביע סולידריות לקהילה שלי ומרחיב אותה לקהילות נוספות. החוויה המוסרית האותנטית מקבלת תוקף ראשוני, לפחות, באמצעות הקשרים הקהילתיים הקרובים שלנו. רורטי תופס כי המושג הקלאסי “סולידריות אנושית” הוא אינו בעל ערך כמו סולידריות לקהילה פרטיקולרית (רורטי, 2006: 219-220). תחושת הסולידריות היא חזקה יותר כאשר ה”אנחנו” הוא מצומצם יותר, מקומי יותר, מאשר קבוצת כל בני האדם (רורטי, 2006: 221). לפיכך, הצעתו היא להרחיב את גבולות ה”הם”, לראות כמה שיותר הבדלים מסורתיים כפחותי ערך כשאנחנו מדברים על תחושות משותפות כמו כאב והשפלה (רורטי, 2006: 222). העניין הוא להבין שגם אם ישנם חובות אוניברסליים הקודמים לניסיון (נוסח קאנט) (רורטי, 2006: 224-225), אופן הרכישה שלהם מתבצע באמצעות הקשרים שלנו. הרגשה אותנטית של חובות ומחויבויות נוצרת מתוך סולידריות שהיא דבר שלעצמו נוצר, ולא דבר שמתגלה, ולכן תחושות החמלה והחסד הן פחות מפוקפקות כשהן משתרשות בהדרגה (רורטי, 2006: 227).

סיכום

בפשטות, אני תופס שהחברה הליברלית שמקדשת את האוטונומיה האישית, היא לא חברה שמאפשרת לנו להכיל את “האחר” ולקרבו, אלא דוחקת בנו להרחיקו. השאיפה להישאר ניטרלי, היא בעצמה תפיסה של החיים הטובים. אותו חופש בחירה אליו דוחפים קאנט, לוק, רולס ואחרים, אינו מספק כדי לייצר את החברה ההגונה עליה וולצר מדבר, בה יש מקום לזהויות שונות, בה אנחנו יודעים ליצור קרקע של הסכמה משותפת על עקרונות ליברליים בסיסיים, תוך הבנת ערך התרבויות השונות עבור חבריהן, ומתוך כך מאפשרים להן לפתח אותן ולנהל את שיפוטיהם המוסריים הפנימיים בעצמן. תפיסת הקהילתנות, שזהו תמציתה, היא איננה רלטיביסטית, ואיננה תומכת בדיכוי שקהילות מחילות על חבריהן בשל סטנדרטיים מקסימליים מעוותים, אלא היא תופסת את שאלת הטוב כקודמת לשאלה הזכות: “אי אפשר לחשוב על צדק בלי להתנתק ממטרותינו ומזיקותינו” (סנדל, 2012: 243-244).


לסיכום, ההכרה בזהויות השונות היא הכרחית לא רק כדי לאפשר לפרטים לפתח את זהותם האישית בצורה שאינה מתעלמת מהנרטיב הקהילתי והעבר שלהם, אלא היא היא גם הדרך לחיזוק הקשרים בחברה בין הקבוצות ובין הפרטים. הקהילה מהותית ליצירת מחויבות וגורל משותף בין פרטים, והיא הבסיס לפיתוח תפיסות מוסריות, רגשות חמלה וחסד, וסולידריות, גם כלפי חברי קהילות אחרות.

ביבליוגרפיה

וולצר, מיכאל. “שני סוגים של צדק בתיאוריה של המלחמה”, עיון – רבעון פילוסופי כרך כ”ה, 1974, עע’ 1 – 16.

טיילור, צ’רלס. “הפוליטיקה של ההכרה”, בתוך א’ נחתומי (עורך), רב תרבותיות במבחן הישראליות. ירושלים: מאגנס, 1994, עע’ 21 – 52.

סנדל, מייקל. “מה אנו חייבים זה לזה?/דילמות של נאמנות” (פרק 9), בתוך צדק: מהו המעשה הנכון שעלינו לעשות. אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2012, עע’ 230 – 268.

רורטי, ריצ’רד. “סולידריות” (פרק 9), בתוך קונטינגנטיות, אירוניה וסולידריות. תל אביב: רסלינג, 2006 [1989], עע’ 219 – 228.

תמיר, יעל. “שני מושגים של רב-תרבותיות”, בתוך מאוטנר, שגיא ושמיר (עורכים), רב-תרבותיות במדינה דמוקרטית ויהודית. תל אביב: רמות, אוניברסיטת תל-אביב, 1998, עע’ 79 – 92.

Walzer, Michael. “Michael Walzer on Identity and Cultural Subjectivity” (video), Big Think, accessed June 27, 2022. https://bigthink.com/videos/michael-walzer-on-identity-and-cultural-subjectivity/




Comentarios


bottom of page