top of page
  • יהואש בראון

אסירים ואסירות של המשחק הפוליטי: ניתוח המאבק על מערכת המשפט בראי תורת המשחקים

מדוע מאבקים פוליטיים לרוב מתבטאים בהתבצרות של כל צד בעמדתו, גם שמצב זה בא על חשבון טובת המדינה כולה? מאמר זה מבקש להסביר, תוך התבססות על תורת המשחקים, מדוע התבצרות מתרחשת ומציע דרכים להיחלץ ממנה תוך שימוש במאבק הפוליטי שאירע לאחרונה בישראל סביב מערכת המשפט כמקרה בוחן. להדגמת טענה זו תוצג מסגרת תיאורטית של המאבק על מערכת המשפט המבוססת על דילמת האסיר ושיווי המשקל של נאש ויטען כי היא מסבירה מדוע כל צד מונע להתבצר בעמדתו. לאחר מכן, יוסבר מדוע מצב זה לא יעיל ומדוע הידברות עדיפה לשני הצדדים. לבסוף, יוצגו צעדים שיבטיחו אמון בין הצדדים כדרך להימלט משיווי המשקל הלא יעיל, אשר ישמשו גם כלקח למאבקים פוליטיים בכלל.

יהואש בראון

סטודנט שנה ג' באוניברסיטה העברית

 

(1) מבוא

החל מהצגת התוכנית לשינוי המערכת המשפטית על ידי השר לוין ב-4 בינואר 2023 ועד ה-27 במרץ עת השהיית החקיקה, התנהל בישראל מאבק פוליטי עיקש. ליבו של המאבק נוגע במדע המדינה ובפילוסופיה פוליטית, בין השאר דרך סוגיות מרכזיות כגון הפרדת רשויות, הגדרת הדמוקרטיה וזכויות מיעוטים. בנוסף לאלו, בפוליטיקה כמו בפוליטיקה, מתחולל משחק פוליטי שדווקא נוח יותר לנתח בכלים כלכליים של תורת המשחקים. במאמר זה אציג סקירה של המשחק הפוליטי ואתאר את הרווח הפוליטי שכל צד מפיק מאסטרטגיות שונות. לאחר מכן אטען ששיווי המשקל של המאבק לא הביא למצב אופטימלי מבחינה פוליטית ומבחינה פרקטית. לבסוף, אתאר כיצד המערכת הצליחה ללכת צעד לקראת יציאה מאותו שיווי משקל ומה ניתן לעשות כדי לחזק מגמה זו.

הניתוח שאציג יוכל בנוסף לסייע לנו בשינוי פרספקטיבה לגבי מאבקים פוליטיים נוספים. רבים תופסים את המשחק הדמוקרטי כמשחק של פשרות, בייחוד בדמוקרטיות פרלמנטריות בהן פשרות הכרחיות להקמת קואליציות, וכן לשמירה על סולידריות ועל אופציות פוליטיות עתידיות עם האופוזיציה. ניתוח המאבק הנוכחי מראה כיצד במאבקים טעונים במיוחד כל צד כובל את עצמו על ידי החשיבות שהוא מייחס לאי־קיום עמדתו, מצב עניינים שעלול להוביל לכך שהאינטרס של שני הצדדים כבר איננו להתפשר.

(2) רקע תאורטי: תורת המשחקים ודילמת האסיר

במטרה לנתח את המשחק הפוליטי סביב המאבק על מערכת המשפט אציע להשתמש בתורת המשחקים. באופן כללי, תורת המשחקים מנתחת סיטואציות אסטרטגיות של מספר שחקנים כאשר פעולות של שחקן אחד יכולות להשפיע על הפעולות והתוצאות של הצד השני (Aumann, 2018). במאבק על מערכת המשפט ברור שישנה השפעה הדדית של הצדדים על התוצאות והפעולות המבוקשות ולכן מסגרת תורת המשחקים מתאימה מאוד לניתוח הסיטואציה.

אשתמש במטריצת ניתוח משחק, טבלה המתארת את התועלת של השחקנים בהינתן שהם פועלים בצירוף אסטרטגיות מסוים, כאשר כל שחקן מעדיף להימצא במשבצת בה יש לו תועלת גבוהה ככל הניתן. מושג חשוב שאעשה בו שימוש הוא ״שיווי המשקל של נאש״ (Govindan & Wilson, 2008). מושג זה מתייחס למשבצת בטבלת המשחק בה לאף שחקן לא משתלם לשנות את האסטרטגיה שלו אם שאר השחקנים לא משנים את האסטרטגיה שלהם. במשחקים רבים אנו משערים שהמשבצת הזו תהיה המשבצת אליה המשחק יתכנס.

אחת הבעיות במשחקים רבים היא ששיווי המשקל אינו יעיל פארטו, כלומר אפשר לשפר את התועלת של שחקן אחד לפחות מבלי לפגוע בתועלת של השחקנים האחרים (Hashimzade et al., 2017). דוגמא מפורסמת ומעניינת לכך היא דילמת האסיר .(Rapoport, 1987) בתרחיש המוצג בדילמה עוצרת המשטרה שני פושעים. הפושעים יודעים שבמידה ויורשעו הם יכנסו לכלא ל-15 שנים בגין הפשע החמור שביצעו, אך בהעדר ראיות המשטרה תוכל להרשיע אותם רק בפשע פחות חמור והם ייכנסו לכלא לשנה אחת בלבד. המשטרה מנסה לפתות כל פושע להלשין על חברו כדי לאסוף מספיק ראיות להרשעה. במידה ושני האסירים נענים ליוזמת המשטרה שניהם יכנסו ל-5 שנים לכלא, במידה ורק אחד יענה ליוזמת המשטרה הוא יצא לחופשי מיד ואילו חברו יכנס לכלא ל-15 שנים. מטריצת המשחק נראית כך – משמאל העונש (תועלת שלילית) של אסיר א’ ומימין של אסיר ב’:


טבלה 1: מטריצת המשחק של דילמת האסירים


ניתן לראות כי שיווי המשקל של נאש הוא הלשנה הדדית – לכל אסיר משתלם להלשין ולהוריד את עונשו (או מ-1 ל-0 או מ-15 ל-5) ללא תלות במה שהאסיר השני עושה. עם זאת, שיווי המשקל אינו יעיל – אם שני האסירים היו משתפים פעולה ושותקים כל אחד מהם היה נכנס לכלא לשנה אחת בלבד (במקום חמש).

(3) הנחות בבסיס מילוי המטריצה

לפני שאציג את מטריצת ניתוח המשחק הפוליטי אבקש להציג כמה הנחות שבבסיסה, להגדיר את השחקנים ולבאר כמה מושגים:

א. השחקנים – בקרב מקדמי הרפורמה השחקנים הם חברי הכנסת והשרים של הקואליציה. בקרב מתנגדי הרפורמה השחקנים העיקריים הם ראשי מפלגות האופוזיציה וכן ראשי המחאה שגם להם יש השפעה על דעת הקהל ועל הנעשה במערכת הפוליטית. את כל השחקנים הללו קיבצתי לשתי קבוצות עיקריות, מתנגדים ותומכים, משום שהווקטורים העיקריים המשפיעים על פעולותיהם ומטרות העל של השחקנים דומים.

ב. סוג התועלת המתואר – הרווח שמתואר מכל מצב הוא בעיקרו רווח פוליטי ומקצתו רווח אידאולוגי ובכל מקרה אינו מייצג רווח פרקטי עבור המדינה. ברווח פוליטי כוונתי היא לעד כמה הפעילות הפוליטית של השחקנים תקדם אותם בסקרים או בדעת הקהל – ובכך מתייחסת בעיקר לפוליטיקאים הלוקחים חלק במשחק. עבור מארגני המחאות הרווח שיושג מביטול או עידון הרפורמה הוא בעיקרו רווח אידאולוגי – סיפוק שמארגני המחאה יחושו עקב קידום הערכים שלהם ומניעת ההידרדרות המוסרית והמוסדית של המדינה בראייתם. זו נקודה עדינה שכן כאשר המדינה משגשגת הממשלה עשויה לגרוף רווח פוליטי אך מיותר לציין שרווחים פוליטיים אינם נמצאים בקורלציה ישירה (או אפילו חיובית) עם טובת המדינה. למשל, אם פוליטיקאי אחד מפיץ עלילה שקרית על פוליטיקאי אחר, לפיה האחרון בוגד באשתו ובשל כך התמיכה הציבורית בו נפגעת, הרווח הפוליטי של מפיץ הקלטת חיובי מאוד, הרווח של הפולטיקאי עליו העלילו שלילי מאוד, ואילו הרווח הפרקטי של המדינה ייתכן ולא יושפע ממאורע זה כלל.

ג. חישוב גובה התועלת – המטריצה מייצגת את המשחק הפוליטי כשקלול של דעת הקהל שתיווצר מכל שילוב אסטרטגיות ומרמת החשיבות שהשחקנים השונים מייחסים לכל תוצאה. הנחתי שהרווח של כל צד מושפע משני וקטורים עיקריים: האופן שבו הרפורמה מועברת ומידת ההתנגדות והמחאה. מידת העוצמה וההשפעה של כל וקטור עשויה להיות מעט שונה מאיך שהיא מוצגת במטריצה, אך המסקנה העיקרית לא אמורה להשתנות בשל כך. עבור הצד שמקדם את הרפורמה הרווח גבוה יותר ככל שהרפורמה עוברת באופן מקיף יותר וככל שמידת ההתנגדות נמוכה. עבור המתנגדים לרפורמה הרווח גבוהה יותר ככל שהרפורמה עוברת באופן מעודן יותר ורמת ההתנגדות גבוה (הרווח הפוליטי גדל כאשר הרפורמה הופכת מעודנת בעקבות ההפגנות ולא כאשר היא הופכת מעודנת באופן שרירותי). במקרים מסוימים חרגתי מהסכמה הזאת במעט. למשל, לדעתי אם מתנגדי הרפורמה יעדנו אותה כאשר אין הפגנות כלל הרווח הפוליטי שלהם יהיה נמוך יחסית, שכן הציבור שלהם לא יראה סיבה נראית לעין לעידון. גם כאן, השינויים המינוריים הללו במשבצת כזאת או אחרת (כפי שתראו המשבצת הזו כלל אינה רלוונטית) לא משנים את התמונה הגדולה.


(4) מטריצת המשחק הפוליטי

המשחק הפוליטי מורכב וישנן אינספור טקטיקות והחלטות קטנות שעל כל צד לקבל. עם זאת, קו פרשת המים בנוגע לאסטרטגיות של כל צד הוא עד כמה להתפשר על עקרונות וכמה להידבר עם הצד השני. מסיבה זו קיבצתי את כלל האסטרטגיות של כל צד לשלושה תרחישים – חוסר פשרה, התפשרות וויתור.



טבלה 2: מטריצת המשחק הפוליטי (המספרים בעלי משמעות אורדינלית)


משמאל ניתן לראות את התועלת שמתנגדי הרפורמה יפיקו מכל מצב עניינים ומימין את התועלת שיפיקו אלו שמקדמים את הרפורמה.[1] הדבר הראשון שבולט במטריצה והוא כמעט מובן מאליו הוא שמבחינה פוליטית לא משתלם לאף צד לנקוט בגישה הפשרנית ביותר (אסטרטגיות נשלטות) – למתנגדי הרפורמה לא משתלם לחדול לחלוטין מההפגנות ולמקדמי הרפורמה לא משתלם לוותר על הרפורמה לחלוטין. אנחנו רק יכולים לדמיין את הביקורת שכל צד יפנה אל עבר מנהיגיו אם אלו ינקטו בגישה הפשרנית. המוחאים יראו בוויתור שכזה תבוסתנות וחוסר קוהרנטיות – “אם אמרתם לנו עד עתה שהמאבק הוא בסוגיות מהותיות והוא בבחינת ‘להיות או לחדול’, מדוע אתם מפסיקים את ההפגנות כעת?”. מנגד, בגזרת מקדמי הרפורמה המצב יהיה לא פחות חמור אם הם יחדלו לחלוטין מקידומה. תומכיהם יפנו כנגדם: “נבחרתם על מנת לקדם את הרפורמה, מדוע אתם נוהגים בתבוסתנות ומוותרים לחלוטין על עקרונותיכם כשמופעלים עליכם לחצים?”

(5) מטריצת המשחק הפוליטי

לנוכח הניתוח מעלה נראה שהאסטרטגיות הרלוונטיות באמת עבור כל צד הן אסטרטגיית ההידברות והעידון (פשרה) ואסטרטגיית הקו התקיף והלא מתפשר (חוסר פשרה). על כן המשבצות הרלוונטיות במטריצת המשחק הן:


טבלה 3: מטריצת המשחק הפוליטי המותאמת


נפנה לניתוח כל אסטרטגיה בנפרד. תחילה נבחן את המצב בו הצד המתנגד לרפורמה בוחר ב-״הפגנה וחוסר פשרה״. הצד המתנגד לרפורמה, נהנה מרווח פוליטי גדול יותר ככל שהצד שמקדם את הרפורמה נסוג ממנה. עידון הרפורמה על ידי מקדמיה תיתפס כניצחון של המאבק המתבטא ברווח פוליטי ואידאולוגי כאחד. אלו שמקדמים את הרפורמה לעומת זאת מפסידים ככל שהם נסוגים מהשינויים – הבוחרים שלהם יראו בנסיגה כתבוסתנות ויהיו למפסידים גם כתוצאה מחוסר קידום האידאולוגיה שלהם.

ציר נוסף שכדאי להסתכל עליו הוא ציר ״חקיקה וחוסר פשרה״. צד מקדמי הרפורמה זוכה לתועלת גבוהה יותר ככל שההתנגדות חלשה יותר – המהלך עובר תוך הסכמה רחבה וללא פגיעה ביציבות הפוליטית במדינה. הצד המוחה בכל מקרה לא נהנה מתועלת גבוהה אך ככל שהוא מוחה באופן אגרסיבי יותר ודן ונותן פחות התועלת שלו באופן יחסי גבוהה יותר. ויתור ללא מאבק ייתפס כתבוסתנות בייחוד כאשר המאבק כבר החל ועצירתו תיתפס כצעד תבוסתני ולא קוהרנטי.


(6) התבצרות במקום הידברות

מצב המשחק שנוצר מקיים תרחיש בו כאשר צד אחד פונה לקראת הידברות, הפעולה הנכונה מבחינה פוליטית עבור הצד השני הוא דווקא להתבצר בעמדתו. במקום הידברות אנו מקבלים התבצרות. מקרים מן הסוג הזה קורים לעיתים קרובות בפוליטיקה ופעמים רבות באים על חשבון טובת המדינה. הפוליטיקה שמושפעת מטיבה מדעת הקהל, מקדשת כוח ודורשת מהפוליטיקאים להציג הישגים לקהל בוחריהם. באופן אבסורדי כיפוף של הצד השני בכל סוגיה, ובטח בסוגיה מהותית, הוא ״הישג״ גדול יותר מהצעדת המדינה קדימה או שמירה על אחדות בעם.

שיווי המשקל היחיד שמתקבל במשחק שכזה הוא ״אנטי־פשרני״ – מקדמי הרפורמה יבחרו באסטרטגיית ״חקיקה וחוסר פשרה״ והמתנגדים יבחרו באסטרטגיית ״הפגנה וחוסר פשרה״. כשיש הפגנות אינטנסיביות לא משתלם למעבירי הרפורמה לסגת וכשיש נכונות להעביר את הרפורמה כפי שהיא למפגינים לא משתלם להידבר. אין מי שימצמץ ראשון. לשום צד לא משתלם פוליטית או אידאולוגית לסטות מהאסטרטגיה שלו על אף שישנו מצב עניינים אחר שנראה אטרקטיבי לא פחות – פשרה הדדית.


(7) שיווי משקל לא יעיל והמצב האלטרנטיבי

נראה לפיכך שההשוואה של מאבק פוליטי מן הסוג הזה לדילמת האסיר היא ברורה. ניתן לראות באסטרטגיות ההידברות מעין אסטרטגיות ״שיתוף פעולה״ ודאגה לצד השני (לשתוק) ואילו באסטרטגיות לא מתפשרות כאסטרטגיות ״לשחק לבד״ (להלשין). בדילמת האסיר כל אחד מהצדדים חושש שהצד השני יבחר ״ללכת על בטוח״ ולשחק לבד ולכן בוחר בעצמו לשחק לבד. התוצאה היא תועלת נמוכה יותר עבור שני המשתתפים מאשר מצב של שיתוף פעולה.

כמו בדילמת האסיר, גם כאן יש מצב אלטרנטיבי למצב שיווי המשקל – מצב שבו לכל צד משתלם לסטות מהאסטרטגיה שלו, כאשר אם שני הצדדים בוחרים בו התועלת של שניהם גבוהה יותר. כדי להגיע למצבים מעין אלו יש צורך באמון בין שני הצדדים ובמשחק דינמי יש צורך בצד שלוקח את הסיכון ראשון. מדובר אכן בצעד מסוכן שכן במידה והצד השני יפר את האמון שהוענק לו, תועלתו של הצד השני תפגע משמעותית. אך במידה והצד השני יענה ליוזמה הפייסנית של הצד הראשון, שני הצדדים הניצים, והמדינה עצמה, יוכלו להנות מפירות המהלך.

בדומה למשחק הפוליטי, גם במקרה של דילמת האסיר ישנם מחקרים שמראים שכאשר מציגים את הדילמה באופן שבו יש אמון בין הצדדים, למשל אם שני האסירים הם חברים או מחויבים אחד לשני באיזשהו אופן, מתאפשר מעבר למצב העניינים היעיל על אף שבחישוב קר הוא לא בגדר שיווי משקל (שפירא, 2008). בגרסאות אלו של הדילמה הלשנה הופכת לאופציה לא ריאלית. כך, למרות שאפשרויות הבחירה של האסירים מצטמצמות הם זוכים לתועלת גבוהה יותר.


(8) מדוע האלטרנטיבה הזו טובה יותר?

מבחינת מתנגדי הרפורמה עידון שלה יהיה הישג משמעותי אותו ניתן להציג לציבור שלהם. מתנגדי הרפורמה יוכלו למסגר את האירוע כמאבק צודק ואפקטיבי למען הדמוקרטיה אך עם זאת גם אחראי וקשוב לצד השני. בנוסף על כך, השינויים במערכת המשפט עצמה אינם דווקא תבוסה. במידה והשינויים יהיו מתונים, מתנגדי הרפורמה יוכלו להציג אותם כשינויים נצרכים המשפרים את מערכת המשפט. מבחינת מקדמי הרפורמה, העברתה תחת הסכמה רחבה תהיה להישג. מקדמי הרפורמה יוכלו להציג את החקיקה שלהם כנהנית מקונצנזוס וגם השמירה על היציבות והאחדות תתרגם לרווח פוליטי. עידון הרפורמה יצנן מעט את הרווח, אך תומכיה יוכלו לטעון שנעשתה רפורמה משמעותית במערכת המשפט לאחר שהדבר נבלם במשך שנים רבות.

בסיכומו של דבר, הרווח שמתנגדי הרפורמה ישיגו מתמונת ניצחון של עידון הרפורמה יתקזז עם הרווח שהם היו משיגים מהצגת מאבק נחוש יותר אך ללא תוצאה של עידון הרפורמה. הרווח שמקדמי הרפורמה היו משיגים מתמונת ניצחון של העברת הרפורמה במלואה אך עם מאבק עיקש ואי יציבות פוליטית מתקזז עם הרווח שהם ישיגו בהעברת רפורמה מעודנת תחת הסכמה רחבה ושמירה על היציבות והאחדות. למרות שלא מדובר בשיווי משקל, הרווח הפוליטי של כל צד ממצב העניינים המעודן זהה למצב שבו שני הצדדים מתעקשים.


(9) מה עשוי להיות הפתרון?

ניתן לחשוב על מספר צעדים שיוכלו לסייע בהתרת הקשר הגורדי שתואר קודם. הפתרונות המוצעים מאפשרים הסטה של המשחק הפוליטי מידיהם של הפוליטיקאים, שינוי התועלת שהפוליטיקאים מפיקים מאסטרטגיות ההתבצרות, וכן בניית אמון בין הצדדים על ידי מחוות פוליטיות קטנות. כמו בדילמת האסיר בגרסה בה שני האסירים מחויבים זה לזה, דווקא הפחתת השליטה של הפוליטיקאים במשחק יכולה להוביל לתוצאה טובה יותר עבורם:

א. הנשיא כדמות ממלכתית – דעת הקהל לגבי הנשיא אינה מושפעת מכיפופי ידיים אלא להפך, הנשיא מקבל קרדיט ציבורי כאשר הוא מצליח לגרום לאחדות ולהסכמה רחבה בעם ובכנסת. לא בכדי אנו רואים שיוזמות ההידברות וגם ההידברות עצמה נעשות על ידי הנשיא. כאשר המשחק יוצא מהידיים הפוליטיות במובהק של הפוליטיקאים, האינטרסים הפוליטיים הצרים עשויים להיות מושמים בצד וטובת המדינה יכולה לחזור לקדמת הבמה.

ב. אקדמאים כממסגרי שיח – אקדמאים משני הצדדים, להם אין אינטרס פוליטי, מתדיינים במהותה של הרפורמה במטרה להשפיע על הפוליטיקאים ולנווט את הספינה למחוזות ההידברות. ״אם בין המומחים בתחומי הרפורמה ישנה הסכמה או לפחות הידברות״, יאמרו האקדמאים, ״מדוע שהפוליטיקאים לא יוכלו להידבר״? האקדמיה וגופים א-פוליטיים נוספים יכולים לכפות על הפוליטיקאים הידברות בכך שהם ממסגרים את הדיון סביב טובת המדינה. כאשר זו תהפוך שיקול גדול יותר גם ברווח הפוליטי של השחקנים מטריצת המשחק יכולה להראות אחרת לחלוטין.

ג. צעדים בוני אמון – מכיוון שהמשחק דינמי יש צורך באמון בין הצדדים והורדת גובה הלהבות. ניתן לראות כי הפסקת החקיקה על ידי הקואליציה, צעד שיכול להעיד על כוונות כנות להידברות, אכן הובילה להידברות ולהתקרבות לשיווי המשקל היעיל

סיכום

במצב העניינם הנוכחי לאף צד בוויכוח על מערכת המשפט לא משתלם לסגת מהקו הניצי ביותר שהוא יכול להציג. עובדה זו נובעת מאופייה של הפוליטיקה הישראלית והכרוניקה של המאבק – מקדמי הרפורמה הבטיחו שיעבירו את הרפורמה ומגדירים אותה כצעד הכרחי וצודק ואילו מתנגדי הרפורמה טוענים שהיא תגרום לקץ הדמוקרטיה ולכן מצב העניינים מחייב מאבק עיקש ובלתי מתפשר. למרות זאת, מבחינה פוליטית ומבחינת טובתה של המדינה ישנה אלטרנטיבה עדיפה לשני הצדדים, הכוללת התמתנות והידברות. מצב זה הדומה לדילמת האסיר המפורסמת הוא מצב מאתגר עבור שני צדי המאבק. ניתן להתגבר על תוצאותיו הבעייתיות של מצב עניינים כזה על ידי לקיחת סיכון של אחד הצדדים ומתן אמון בצד השני, או בעזרת ״כפייה אקסוגנית״ של האלטרנטיבה על ידי גורמים א-פוליטיים מובילים היכולים לשנות את דעת הקהל ואת הרווח הפוליטי הנובע מאסטרטגיות ההתבצרות.


ביבליוגרפיה

שפירא, ח׳ (2008). שיחות על תורת המשחקים: אסטרטגיות, החלטות ותעתועי חשיבה. הוצאת כנרת זמורה ביתן, 101-103.

Aumann, R. (2008). “Game Theory”. In The New Palgrave Dictionary of Economics. Palgrave Macmillan, London (3rd ed., p. 5014-5053).

Govindan, S., Wilson, R.B. (2008). “Nash Equilibrium, Refinements of”. In The New Palgrave Dictionary of Economics. Palgrave Macmillan, London (3rd ed., p. 9258-9271)

Hashimzade, N. & Myles, G. & Black, J. (2017). “Pareto efficiency”. In A Dictionary of Economics. OUP Oxford.

Rapoport, A. (1987). “Prisoner’s Dilemma”. In The New Palgrave Dictionary of Economics. Palgrave Macmillan, London.

[1] לשם הנוחות נעשה שימוש במספרים ולא בנעלמים – מדובר בתועלת אורדינלית, כלומר אין משמעות להפרשים בין המספרים.



コメント


bottom of page