צדק תחת אילוץ: בין דימוי הכוח של סימון וייל לבין שאיפה לצדק בעולם לא-אידיאלי

מאמר זה בוחן את תפיסת הכוח והצדק בהגותה של סימון וייל ואת השלכותיה הפוליטיות. וייל מתארת את הכוח כמנגנון ארעי ושרירותי ההופך הן את החזק והן את החלש לכפופים לו, ומציעה תפיסת צדק המבוססת על הסכמה חופשית גם בתנאים של אי-שוויון ביחסי הכוחות. המאמר מקבל את ניתוחה של וייל ביחס לאופיו של הכוח, אך טוען כי הפתרון שהיא מציעה נשען על אידיאל טרנסצנדנטי שאינו מתמודד עם אילוצי המציאות הפוליטית. במקום זאת, מוצעת מסגרת חלופית המבקשת למקסם צדק בתוך תנאים של אי-שוויון, באמצעות מודעות למנגנוני הכוח, אחריות מוסרית של חזקים וחלשים כאחד, ושאיפה מתמדת לצמצום פגיעה שאינה הכרחית.

גאיה לונדון-זולטי / סטודנטית שנה ב' לפכ"מ באוניברסיטה העברית

---

(1) הקדמה

מאז שאני זוכרת את עצמי, חששתי שיגיע יום שבו היוצרות יתהפכו, ואמצא את עצמי בורחת מאדמה בוערת כמו סבא וסבתא שלי. הסיפורים המשפחתיים והלאומיים שמלווים אותי מזכירים לי שלפני זמן לא רב היו בני עמי חלשים, כנועים, ושקופים, ובעיקר נעדרי יכולת להסכים או לסרב לגורלם. לאור אותם סיפורים, והמרחק הקצר בזמן ביני לבינם, תמיד חוויתי את הכוח שיש כיום ליהודים-ישראלים כשברירי וארעי.

לאורך השנים נחשפתי למסרים הגורסים כי על מנת לשרוד ואף "לנצח" בממד הגשמי, יש לאגור עוד ועוד כוח, תוך הפיכת האויבים לכנועים יותר ויותר, גם במחיר פגיעה באנושיות שלהם. אולם ההעמקה לתוך הכוח מעולם לא הקנתה לי תחושת ביטחון, ואף להפך – היא נדמתה לי כהתבצרות בקונספציה שסופה להתהפך. חשתי כי ההיאחזות בכוח רק מצמצמת את היכולת להתמודד עם האמת הפשוטה, והיא המידה שבה אנחנו פגיעים ותלויים באיזון עדין של נסיבות. ניתן להסביר את האינטואיציה הזו דרך המציאות הפוליטית והביטחונית המעורערת שבתוכה אנו ניצבים. אולם כשקראתי לראשונה את הגותה של סימון וייל, האינטואיציה הזו קיבלה המשגה וסדר בעלי תוקף אוניברסלי.

במאמר זה אעסוק בהגותה של וייל, ובתיאורה את מנגנון הכוח הפועל על כלל בני האדם, הממחיש כי הכוח שאחדים מחזיקים בו ואחרים אינם הוא שברירי, וארעי, ולא שייך לאף אדם. כמו כן, אציג כיצד מתוך הבחנה זו היא מציעה תפיסה של צדק שנועדה להתמודד עם אותה שרירותיות מובנית. בהמשך, אטען כי על אף שאני מסכימה עם הניתוח של וייל, הפתרון שהיא מציעה אינו ישים במציאות, שכן הוא טרנסצנדנטי בבסיסו. לבסוף, בדומה לניתוח כלכלי המבקש למקסם תוצאות רצויות תחת אילוצי המציאות, אנסה להבין כיצד ניתן להציע פתרון ממשי לבעיה שוייל משרטטת, או במילים אחרות – כיצד אפשר למקסם צדק תחת אילוצי המציאות, במקום לרחף מעליהם.

(2) הגותה של וייל

על מנת להבין את יסודותיה של תפיסת הצדק של וייל, מוטב להתחיל בניתוחה את מושג הכוח. לדבריה, הכוח הופך את החזקים ואת החלשים לחפצים בידיו, ואינו שייך באמת לאף אדם, אלא בני האדם כולם שייכים וכפופים לו ולגחמותיו (Weil, 1940/1965, p. 6). אחת הדרכים המרכזיות שבהן מתממש תהליך ה"החפצה" של אנשים בידי הכוח היא מחיקת ההשפעה של הנוכחות האנושית, והיא היכולת לעצור, לרסן או לשנות את תנועותיהם של אחרים, באמצעות יצירת מרווח בין דחף לפעולה שבו מתאפשרים שיקול דעת וצדק (Weil, 1940/1965, p. 9). וייל טוענת כי רק כאשר יחסי הכוחות מספיק מאוזנים, יכולה נוכחותו של הזולת ליצור את אותו מרווח, בעוד נוכחותם של אנשים חלשים במיוחד אינה מפעילה השפעה כזו על הפועל. במצבים כאלה, החלש חדל מלהיתפס כסובייקט המסוגל לעכב או לרסן פעולה, והחזק מתנהל מולו כאילו אינו קיים כלל. החלש נאלץ "לחקות את האין" (Weil, 1940/1965, p. 9),[1] כלומר לאמץ עמדה של ביטול עצמי, כדי לשרוד את הסכנה שעלולה לרמוס אותו. 

מצב זה יוצר אשליה מסוכנת לשני הצדדים: החזק מאמין שכוחו בלתי-מוגבל ושייך לו, ואילו החלש מאמין שחולשתו מוחלטת ונצחית. וייל מתארת אשליה מבנית זו כתוצר של אי-שוויון קיצוני ביחסי הכוחות: על אף שהחזק אינו חזק לחלוטין והחלש אינו חלש לחלוטין, שניהם תופסים את עצמם כשייכים למינים נבדלים, באופן שמוחק את הבנת השרירותיות של הכוח. החזק פועל בסביבה נטולת התנגדות, שבה אין נוכחות אנושית המסוגלת ליצור את אותו המרווח המרסן. בהיעדרו, הפעולה נעשית מיידית ואכזרית, והאלימות נחווית כטבעית וכמובנת מאליה. לשיטתה, הכוח הוא "אישיות" משתנה, והוא איננו שייך לאף אדם, אלא חונה אצל בני אדם לפרקי זמן מוגבלים. כך, גם תנועת המלחמה היא כתנועת נדנדה שבה הגורל מעביר את הניצחון מצד לצד ללא רחמים.

וייל כותבת כי "לפעולה האנושית אין כלל או גבול אחר מאשר מכשולים" אשר נובעים מכוח הסירוב שלעתים מצוי בידי אדם ולעתים לא. כאשר לאדם אין יכולת לסרב הוא חדל מלהיות מכשול, ובהיעדר היכולת להציב גבול, הוא גם חדל להתקיים בעיני הזולת, ונהיה שקוף עבור הרצון של אדם אחר, כזכוכית צלולה לחלוטין (Weil, 2023, p. 170). כל עוד החלשים מצייתים, גורסת וייל, תשומת הלב של החזקים לא מכלה את זמנה בשאלה האם הראשונים נתנו את הסכמתם החופשית. לפי וייל, תנאי הכרחי להסכמה הוא קיומו של כוח סירוב. לפיכך, ניתן לקבוע כי כאשר בני אדם הם כה חלשים עד שאין בידם היכולת לסרב, נוכחותם לא יוצרת את המרווח להסכמה והם נעשים שקופים לחלוטין בעיני הזולת. 

אל מציאות זו וייל מתייחסת כמצב נתון אותו היא שואפת לשנות. היא מבקשת לקדם צדק דווקא במקומות בהם הוא נעדר – היכן שקיים חוסר שוויון במאזן הכוחות. בכך היא מציעה תפיסה אלטרנטיבית של צדק: צדק כהסכמה הדדית, בהתקיים שוויון או בהיעדרו.

את תפיסת הצדק כהסכמה היא מבססת על תפיסה דתית-נוצרית, שביסודה רעיון הוויתור האלוהי שבבריאת העולם. את מעשה בריאת העולם היא מפרשת כפעולה של ויתור אלוהי, ולא כ"מעשה של כוח" (Weil, 2023, p. 171). במסגרתו, האל בורא את העולם, נסוג ממנו, וחוזר אליו כ”קבצן” לבקש את הסכמתם של בני האדם. ההסכמה האנושית נעשית לדבר "קדוש", בכך שהיא היכולת שהאל מעניק לאדם, והיא הדבר שעבורו אלוהים חוזר לממלכה שעזב בשביל לבקשו מבני האדם. מכאן מגיעה וייל לרעיון "שיגעון האהבה” העומד במרכז הגותה, ואותו היא מדמה לשיגעונו של האל עצמו, הנובע מן ההשתוקקות להסכמה החופשית של בני האדם. 

האנשים האחוזים בשיגעון האהבה, לפי וייל, רעבים לצדק. שיגעון זה משנה מן היסוד את אופני הפעולה והמחשבה של האדם, מתוך מודעות לכך שבעולם נעשה שימוש פסול בבני אדם כאמצעים למימוש רצונותיהם של אחרים ללא הסכמתם, ומתוך חוסר יכולת לשאת מציאות זו. שיגעון האהבה מבטל את שקיפותו של החלש אשר אינו מהווה מכשול באופן טבעי, והופך את הסכמת הזולת למכשול פנימי שלא ניתן להתעלם ממנו. ניתן לטעון כי שיגעון האהבה יוצר מחדש את המרווח לשיקול דעת ולצדק, גם בתנאים של אי-שוויון.

וייל רואה בשיגעון האהבה תנאי הכרחי להשגת צדק, משום שרק מצב נפשי קיצוני מסוגל לשבור את המנגנון הטבעי של הכוח. לטענתה, ללא שיתוף הפעולה מצד אלו האוחזים בכוח, לחלשים אין סיכוי ממשי להשגת צדק. שיתוף פעולה זה אפשרי רק מצד מי שמשוגעים מאהבה, כלומר מי שמוכנים לזעזע את המציאות היציבה שלהם, לסכן במידת מה את כוחם וביטחונם, ולהציב את הסכמת הזולת כתנאי מחייב לפעולתם. וייל מודה כי שיגעון האהבה אינו אפשרי עבור אדם הנאחז בדברים במישור הארצי, שכן אף שהוא מהווה התעלות רוחנית, הוא כרוך בסיכון הישרדותי.

(3) היישום הפוליטי של המסגרת הרעיונית של וייל

וייל משתמשת במסגרת הרעיונית שטבעה ומחילה אותה על המציאות הפוליטית שבתוכה היא פועלת. וייל, שהצטרפה לממשלת "צרפת החופשית" הגולה של דה-גול,[2] מבקרת את האופן שבו הצרפתים מפרשים ומיישמים את עקרונות המהפכה הצרפתית: החירות, השוויון והאחווה. היא כותבת כי הצדק טומן בחובו "את מלוא משמעותן של שלוש מילות הסיסמה הצרפתית. החירות היא האפשרות הממשית להעניק הסכמה. בני אדם אינם זקוקים לשוויון אלא ביחס לצדק. רוח האחווה מתבטאת ברצון שייעשה צדק עם כולם" (Weil, 2023, p. 174). וייל גורסת כי זיכרון המהפכה הצרפתית צריך לעורר צניעות וענווה במקום גאווה והתנשאות, שכן הצרפתים לא היטיבו לפרש ולקיים את ערכי המהפכה כראוי, ובפרט את ערך החירות.

מתוך כך, היא יוצאת לביקורת נוקבת נגד הביטוי של חירות והסכמה בסדרה של היבטים בתרבות הצרפתית בפרט, ובתרבות המערבית בכלל,[3] וביניהם הפוליטיקה, הכלכלה והקולוניאליזם. וייל טוענת כי המדינות המערביות, והארצות אליהן התרבות המערבית חדרה בחסות הקולוניאליזם, מתאפיינות בהיעדר חירות. לשיטתה, חירות אמיתית קיימת רק בציות שנובע מהסכמה חופשית. בהקשר הפוליטי, כדי שאדם יסכים לציית, עליו למצוא משהו לאהוב במערכת או במולדת. אהבה זו חייבת להיות לדבר כשלעצמו, ב"עירומו ובמציאותו", ולא בשל תהילתו או כיבושיו. היא מדגישה שציות הנובע משנאת האויב הוא "חיקוי בינוני" וקצר מועד של ציות אמיתי, הנובע מאהבה (Weil, 2023, p. 176). רק האהבה היא מקור יציב ועמוק מספיק כדי להוות בסיס לחברה שבה בני אדם מעניקים את הסכמתם החופשית.

בהמשך לכך, וייל מרחיבה את ביקורתה גם לאופן השיפוטי שבו התרבות המערבית תופסת חירות בהקשרים שאינם מערביים. היא מציעה קריאה אלטרנטיבית לחירות, וטוענת שהיא עשויה לבוא לידי ביטוי באופנים שונים בתרבויות שונות. לדבריה, חברה מסוימת עשויה להידמות בעינינו עריצה על אף שבני האדם שחברים בה חופשיים הרבה יותר מאיתנו, כאשר פער זה נובע רק מתוך בורותינו. מתוך כך מסיקה וייל כי גם מלחמה בשם המחנה הצודק "יותר", אשר מגלם כביכול את הרע במיעוטו, אינה מספקת קריטריון מספק לצדק. בכך, היא מבקרת את הקולוניאליזם האירופי, אשר שואף לכפות ערכים מערביים על תרבויות אחרות. היא כותבת כי "אין די לזהות איזה מחנה הוא זה של הכי מעט אי-צדק, ומשהלכת לשם, ליטול נשק ולחשוף את עצמך לנשק האויב. אמנם זה יפה, יותר ממה שמילים יכולות לומר. אבל, מן הצד האחר, הם עושים בדיוק אותו הדבר" (Weil, 2023, p. 177).קריאה זו מבקשת מהקורא המערבי לקחת צעד לאחור ולהבחין בדמיון המטריד שבין שני מחנות יריבים ובשרירותיות שנובעת ממנו. היא מפצירה בקוראים האירופיים להבין כי הצדק איננו מגולם בדבקות בערכים המערביים וכפייתם על תרבויות זרות, שכן החירות שבשמה הם פועלים היא שרירותית ורלטיבית. 

וייל פונה לקהל האירופי, שניצב בצד החזק של נדנדת הכוח בהקשר הקולוניאליסטי, ומציעה בפניו תפיסה טרנסצנדנטית של צדק, כזו שתשבור את המנגנון הטבעי של הכוח ותייצר מרווח להסכמה הדדית גם היכן שיש אי שוויון קיצוני במאזן הכוחות. תפיסה זו היא רוחנית ואוניברסלית במובנים רבים, ואינה כפופה לשרירותיות של תרבות מסוימת. היא מכירה בחלשים ובחזקים שניהם כקורבנות של הכוח, ואינה מונעת מרגשות של גאווה והתנשאות, אלא מרגשות של חמלה וענווה. זאת, מתוך הבנה שמיקומם של החזקים והחלשים בחברה הוא ארעי ושרירותי.

(4) מקסום צדק תחת אילוץ הגשמיות: עיון בתפיסת הצדק של וייל

כעת אבקש לבחון באופן ביקורתי את הנחות היסוד בהגותה של וייל ואת הפתרון שהיא מציעה לאופן שבו הכוח פועל על בני האדם. אטען כי אף שווייל מיטיבה לחשוף את האופן שבו הכוח מעצב את המציאות, היא נוטה לתאר את בני האדם ככפופים למנגנון זה באופן גורף מדי, ולכן מחמיצה ממדים חשובים של סוכנות ושיקול דעת. מתוך כך אבקש להציע דרך חלופית לחשוב על צדק בתוך מציאות רוויית אילוצים, ואתהה כיצד ניתן למקסם צדק תחת האילוץ, במקום לרחף מעליו. 

אחת מהתובנות המשמעותיות בהגותה של וייל היא העמדת הכוח כעיקרון המארגן של המציאות האנושית. לשיטתה, הכוח פועל דרך בני האדם ומעצב את פעולותיהם עד כדי שלילת אנושיותם. תחת הכוח, האדם חדל להיות סובייקט והופך לחפץ בידיו, כשהחלש מאבד את יכולתו להסכים או לסרב, ואילו החזק מאבד את יכולתו לראות בזולתו אדם. 

אוסיף על וייל ואטען כי, כשהחזק פועל מתוך שכרון כוח, הוא לא רק מאבד את היכולת לראות בזולתו אדם, אלא גם את האפשרות לראות בעצמו אדם. בהקדמה לספר מקוללים עלי אדמות מאת פרנץ פנון, כותב הפילוסוף ז׳אן-פול סארטר על הקולוניאליזם האירופי כך: "כיצד אינו מבחין כי פראותם של האיכרים המדוכאים אינה אלא פראותו של המתיישב שחלחלה אל תוכם דרך כל נקבוביות עורם, ושאין דרך להירפא ממנה? הסיבה פשוטה: יצור רודני זה, המבוהל מעוצמתו הכל-יכולה ומהפחד לאבד אותה, כבר אינו זוכר שהיה אדם: הוא רואה עצמו כשוט או כרובה" (סארטר, 1961/2006, עמ' 27). כלומר, החזק שנסחף במערבולת הכוח, משתמש בכוחו שמרגיש כבלתי מוגבל ונאחז בו בחוזקה מתוך הפחד לאבדו, עד שהוא רומס גם את האנושיות שלו עצמו. 

אטען שאחד הכשלים המרכזיים בהגותה של וייל אינו מצוי באפיון הכוח והאופן בו הוא פועל על בני אדם, אלא בתיאור הסובייקט הפועל בתוכו. וייל נוטה להציג בני אדם, חזקים וחלשים כאחד, ככאלה שפועלים רק מתוך הכוח, ונסחפים אחר תנועתו הטבעית כאילו הייתה זו הכרח ולא בחירה. אולם תיאור זה מחמיץ ממד מהותי בקיום האנושי – הרי בני אדם הם סוכנים בעלי מודעות רפלקסיבית, המסוגלים לזהות מנגנונים ולפעול בתוכם באופן מחושב ולא אינסטינקטיבי בלבד. מתוך נקודת מוצא זו מתגלה תמונה מורכבת יותר של יחסי הכוח — גם החזק וגם החלש עשויים לזהות את מבנה המשחק שבתוכו הם פועלים, ולגזור מכך אסטרטגיות פעולה שונות. 

בעוד שווייל מתארת את החלשים ככאלה המנסים "לחקות את האין" (Weil, 1940/1965, p. 9) על מנת להירמס כמה שפחות, בראייתי זיהוי מנגנון הכוח על ידי החלשים עשוי להובילם להאמין כי על מנת לבטל את שקיפותם, עליהם להוות מכשול בדרכם של החזקים להשגת רצונותיהם. במציאות, הם יכולים לנסות לעשות זאת במגוון דרכים, כדוגמת התנגדות אלימה או אי-ציות בלתי-אלים. הם עשויים לעשות זאת בניסיון "להחליף מקומות" עם החזקים ולהפוך אותם לאלו שאין בכוחם להסכים או לסרב, או לחלופין במטרה להשיג חירות דרך הסכמה הדדית. 

מן הצד השני, כשהחזקים מזהים את מנגנון הכוח, הם עשויים להגיב במספר דרכים שונות: מחד, הם עלולים להיאחז בכוחם ולנסות להרחיבו מתוך חשש לאבדו כליל. מאידך, אם יהיו סבורים כי מצב של הסכמה הדדית הוא בר קיימא ולא רק צעד בדרכו של החלש להחליף מקומו עמם, הם עשויים לחתור להסכמה הדדית עם החלש כמעין "תרופת מנע" ליום שבו נדנדת הכוח תתהפך. 

בנוסף, וייל אמנם מכירה בכך שהחזקים והחלשים הם שניהם קורבנות של הכוח, אך כשהיא מיישמת את התאוריה שלה על המציאות, היא מעניקה לחלש מעמד כמעט חסין מביקורת. היא מטיחה שורה של האשמות בהיבטים רבים בתרבות המערבית, בעודה דורשת מקוראיה להשהות ביקורת כלפי תרבויות לא מערביות, אשר מגלמות את תפקיד החלש במשוואה זו. בראייתי, על מנת להצליח לרסן את תנועתה של "נדנדת הכוח", יש להתייחס הן לחלשים והן לחזקים כאל סוכנים שניתן להפנות כלפיהם ביקורת. כאשר נמנעים באופן עקרוני מביקורת, למשל בטענה שאיננו יכולים להבין את ביטוי החירות בתרבויות זרות, קיים סיכון להתייחס לבני אותה תרבות כאל מי שנמצאים מחוץ למרחב השיפוט המוסרי המשותף. במובן זה, פטור גורף מביקורת אינו בהכרח פחות פטרוני מכפיית ערכים זרים.

יתר על כן, וייל גורסת כי על החזקים לשתף פעולה עם החלשים כדי לקיים את תפיסת הצדק-כהסכמה, אולם אין סיבה עקרונית להניח כי החלש מכוון להסכמה הדדית יותר מן החזק. הרי גם החלש פועל ככלי במשחקו של הכוח, ולא מן הנמנע כי לעיתים שאיפתו תהיה להפוך את יחסי הכוחות ולא לנטרל אותם כליל. התעלמות מאפשרות זו מערערת את האפשרות לביקורת מוסרית עקבית, שכן היא במובן מסוים פוטרת צד אחד מן הדרישה לאחריות רק בשל מיקומו הארעי.

במציאות, דרכי ההתמודדות של החזקים והחלשים מנסות לשחק לפי הכללים של הכוח — על מנת "לנצח", או לפחות לשרוד, במשחק שהוא מכתיב. הנכונות לחתור להסכמה הדדית עשויה אף היא לצמוח מתוך ניסיון לשרוד את משחק הכוח, גם אם לא להשיג בו ניצחון מוחץ.

מנגד, הפתרון שווייל מציעה לקשיים אלה מרחף מעל חוקי המשחק של הכוח באמצעות טרנספורמציה רוחנית פנימית. אולם בכך וייל נסוגה מן המישור הפוליטי, ואינה מציעה מענה ממשי למורכבויות שטמונות במגבלות הארציות. היא אף מודה כי במישור זה, "המשוגעים מאהבה" ייאלצו לעשות ויתורים כה רדיקליים על ביטחונם, על יציבותם ועל כוחם, עד כדי חיקוי הוויתור האלוהי עצמו. היא גורסת כי החזקים מוכרחים לשתף פעולה עם החלשים להשגת צדק, גם במחיר של ויתור אצילי על הביטחון והנוחות הארעיים להם זכו. למרבה הצער, הוויתור האלוהי איננו ישים עבור בני אדם שכפופים לחוקים גשמיים. המרחב המוסרי נמצא בתוך אותו העולם ממנו אלוהים נסוג לאחר בריאתו, עולם שבעצם הקיום בו תלוי בהישרדות, וכללי המשחק שבו שונים בתכלית מאלו שבתוכם פועל האל. הכוח של האל הוא בלתי-מוגבל בעוד שהכוח שבידי בני האדם, גם החזקים שבהם, הוא ארעי, אקראי ושברירי. לבני אדם אין משאבים אינסופיים שיפצו על ויתורים אציליים כל כך. לכן, ניתן לטעון כי וייל אינה מציעה תאוריה ישימה של צדק פוליטי, אלא תיאולוגיה של ויתור רדיקלי, אשר ערכיה חורגים במודע מאילוצים גשמיים.

על מנת להציע גישה נגדית לשלה, ניתן להשאיל את הגישה הכלכלית לבעיות שבהן נעשה ניסיון להשיג תוצאה כלכלית אופטימלית, תחת אילוץ מסוים שהמציאות מחייבת. בהשראת צורת חשיבה זו, במקום לנסות ולהתעלות מעל האילוץ הגשמי, ניתן דווקא לשאול כיצד ניתן למקסם צדק, כפי שווייל מגדירה אותו, תחת אילוצים גשמיים, ובהינתן תנאים של אי-שוויון במאזן הכוחות.

לאור זאת, האם אפשר לבסס תפיסה של צדק, שלא תזרום עם השצף הטבעי של הכוח, אך גם לא תתקיים בנפרד ובמקביל אליו כפי שווייל מציעה? אני סבורה כי בהקשר זה – The only way out, is through. הניתוח של וייל מהווה שלב ראשוני משמעותי בדרך לביסוס תפיסת צדק תחת האילוץ הגשמי. בראייתי, אותו המרווח המרסן, אשר מתקיים באופן טבעי רק היכן שיש שוויון במאזן הכוחות, הוא הצעד הראשון בדרך לצדק. 

עצם המודעות למנגנון של הכוח מאפשרת התבוננות ורפלקציה ביחס אליו. כך, ניתן להטיל ספק בפעולות שנדמות כהכרחיות. כשהחזק יהיה אחוז בשיכרון הכוח וישתמש בו ללא רסן, המודעות תסגל לו הזדמנות לשאול את עצמו לפני כל פעולה: האם היא בגדר הכרח הישרדותי? ואם לא, האם היה בוחר בה גם מתוך מודעות לכוחות הפועלים עליו? היגיון זה יחול גם על החלש, שאחראי לבחור בפעולותיו מתוך מודעות, ולא מתוך שצף הכוח. בניגוד לעמדה של סארטר המוזכרת מעלה, אשר רואה את פראותם של החלשים כפראות של החזקים אשר נשקפת אליהם בחזרה, בראייתי גם החלשים צריכים להיות בעלי אחריות מלאה על מעשיהם ולא לנהוג רק בתגובתיות לזרם הכוח שמגיע אליהם מכיוון החזקים. אולם בכל זאת סביר לייחס לחלש מידה פתוחה של אחריות, בשל חירותו המצומצמת, המגבילה את מרחב אפשרויותיו.

מעבר לשינוי שהמודעות עשויה לחולל בפעולות, היא יכולה לכונן שינוי מהותי במטרות שלקראתן אנו פועלים. החזק ייאלץ לנטוש את הרצון לצבור עוד כוח על חשבון החלש, והחלש יידרש לוותר על הפנטזיה שיום יגיע והוא יהיה החזק שלא ניתן לסרב לו. על החלש להיזהר מפנטזיה זו, שכן אם יישאב אליה ללא ריסון, גם הוא עלול למצוא את עצמו יום אחד רואה עצמו ככלי נשק, ולא כאדם.

מכאן נגזרת תפיסה שונה של צדק, והיא ניסיון למקסם צדק תחת תנאים של אילוץ מתמיד. בני אדם נותרים יצורים סופיים הפועלים בעולם של סכנה ותחרות, ובהתאם אינם יכולים להרשות לעצמם להתעלם משיקולי הישרדות. במובן זה, צדק יהיה מצב שבו השימוש בכוח מוכפף למודעות ולשאיפה מתמדת לצמצם את הפגיעה באחר היכן שזו לא הכרחית – לא מצב שבו הכוח מנוטרל כליל. מעבר לכך, במצב המתואר הצדק ימקסם את היכולת של כל אדם להיות אדם, ולא כלי נשק מצד אחד, או מי שמתחקה אחרי האין מן הצד השני. כך, הכוח לא יהיה זה שאנחנו שייכים לו, אלא כזה שאנחנו פועלים בתוכו ולמרותו. 

ההקשר הפוליטי עליו וייל כותבת הוא אמנם הקולוניאליזם האירופי במאה ה-20, אבל המסגרת הרעיונית שהיא מציעה מספקת כלים להבין את המציאות תחת הקשרים פוליטיים מגוונים. כפי שתיארתי בפתיחת המאמר, העם היהודי מכיר היטב את חווית החיים של החלש, הכנוע, שאין לו יכולת לסרב או להסכים לגורלו, שמחקה את האין כדי להירמס כמה שפחות – הרי הוא היה בנעליו עד לפני עשרות שנים בלבד. ואמנם, בפרק זמן פלאי כמעט, יהודים סללו את דרכם הישר לצדה השני של הנדנדה – בהיותם חזקים, בעלי ריבונות והגדרה עצמית, עם הזכות להסכים או לסרב לגורלם. 

ישנה גישה רווחת שדוגלת בהיאחזות בחוזקה בכוח שחונה אצלנו, גם מתוך מודעות מלאה לשבריריותו. אך בראייתי, "אגירה" של כוח היא משלה, ומסיטה את תשומת הלב מכך שהכוח לא באמת שייך לנו, ובוודאי שלא לנצח. אפשר אף להרחיק ולומר כי האינטרס של החזק הוא שגם לחלשים תהיה את זכות ההסכמה לגורלם, שהיא הזכות להיות מכשולים שעוצרים לבקש את הסכמתם כשעוברים דרכם. אחרת, נמצא את עצמנו רואים את עצמנו כחפץ בידי הכוח – כשוט או רובה, כפי שהציג סארטר – מול חלשים שרואים אותנו באותה הצורה ושואפים להחליפנו. המניע לדחף האגירה הוא אולי הישרדותי, אבל האם הוא באמת מבטיח לנו הישרדות? ואם כן, האם זה נעשה באופן שמתעלה על ההשחתה המוסרית שהוא גוזר עלינו? 

וייל לא מציעה פתרון לאילוצי המציאות שהיא מתארת, ותפיסת הצדק שלה "בורחת" למישור הרוחני, הרחק מעל לכללים הגשמיים של הכוח. אולם אני מאמינה כי גם אם הפתרון שהיא מציעה אינו ישים פוליטית, המסגרת הרעיונית שלה פותחת צוהר להסתכלות מחודשת על המציאות שסביבנו, ולשאלה: כיצד ניתן למקסם צדק תחת האילוץ? האם הפעולות והרצונות שלנו הם הכרח הישרדותי או שהם רק תנועות של ”נדנדת הכוח"? ובמיוחד, האם אנו רואים את הזולת כבן אדם, או שמא האחר נראה לנו כזכוכית שקופה או ככלי נשק? 

התשובות לשאלות הללו ודאי מורכבות ולא מוחלטות, כמו המציאות עצמה. בעיניי, אין הכרח לברוח לממד הרוחני המנותק מהגשמיות על מנת לפעול מול אילוצי המציאות. דווקא בכתיבתה על המולדת, וייל קוראת לאהוב אותה בעירומה ובמציאותה, ולא משום היא אידיאלית או נטולת פגמים. אולם כאשר היא פונה לעסוק בשאלת הצדק במציאות הגשמית ובאילוציה, היא מבקשת לחרוג מאילוצי הגשמיות לממד הטרנסצנדנטי על מנת להתמודד עמם. בראייתי, תפיסת אהבת המולדת של וייל יכולה לתפוס מקום משמעותי בגישתנו לממד הגשמי ככלל – תפיסה זו מגלמת את היכולת לאהוב את המציאות כפי שהיא, על מגבלותיה ואילוציה, לא משום שהיא אידיאלית, אלא מתוך נכונות לפעול למען הצדק דווקא אל מול האילוצים ולמרותם. על אף ש"שגעון האהבה" של וייל הוא אידאל רוחני בלתי ישים במציאות מלוכלכת, השאיפה אליו יכולה, אולי, לעזור לנו להתקרב אל עבר הצדק.

[1] במקור באנגלית: “imitate nothingness in their own persons”. כל הציטוטים המובאים במאמר זה ממקורות הכתובים בשפה האנגלית תורגמו על ידי בתרגום חופשי, בסיוע בינה מלאכותית.

[2] וייל לקחה חלק בממשלת צרפת החופשית הגולה, שפעלה מלונדון והתנגדה למשטר הבובות הנאצי של וישי בצרפת במלחמת העולם השנייה.

[3] במקור וייל משתמשת במונח "ארצות הגזע הלבן". במאמר זה אתייחס אליהן כ"התרבות המערבית".

---

רשימת מקורות

סארטר, ז'אן-פול (2006). הקדמה למהדורת 1961. בתוך: פ' פאנון (כותב), מקוללים עלי אדמות (א' רוזן, מתרגמת; עמ' 19–39). בבל. (פורסם במקור בשנת 1961)

Weil, S. (1965). The Iliad, or the Poem of Force (M. McCarthy, Trans.). Chicago Review. (Original work published 1940)

Weil, S. (2023). Are we fighting for justice? In D. K. Levy & M. Barabas (Eds.), Simone Weil: Basic Writings (1st ed., pp. 169–179). Routledge. https://doi.org/10.4324/9781003205913