_edited.png)
גיליון 9 | מאמר מערכת - איך מרגיש צדק?
- מערכת
- לפני יום אחד (1)
- זמן קריאה 4 דקות
מערכת
מימי הפוליס של יוון העתיקה ועד לעת המודרנית, מנסים הוגים והוגות לפענח את מקומו הראוי של הרגש בניהולה וכינונה של מדינה צודקת. האם על המדינה להיות מעוז האחווה והרגש הסולידרי, או שמא הצדק יימצא במדינה שכמוה כמבצר הרציונליות? היוונים, מכל מקום, ייחסו לרגש חשיבות לא מבוטלת בדיוניהם אודות המדינה הצודקת. אריסטו, לדוגמה, רואה ברגש הידידות (philia) מן המעלות המשמעותיות ביותר עבור האדם, כזו שאף מסוגלת להיות ה"דבק" שמחבר יחדיו אנשים רבים לכדי מדינה (polis) ומשמר אותה (Nicomachean Ethics 1155a). הוא מזהה את הידידות עם החיפוש אחר חיים חברתיים משותפים, שהם בעיניו מענייניה הראשיים של המדינה (Aristotle, Politics 1280b29).
בעוד גישתו של התלמיד למאפיינים המכוננים של המדינה שונה במקרים רבים מזו של מורהו, גם אפלטון רואה ברגש המשותף של אזרחי המדינה כהכרחי עבור קיומה התקין ואחדותה (Republic 462b). עם זאת, הוא מזהיר מהשפעותיהם הבלתי-מרוסנים של התאוות והרגשות על האדם, כשאלה אינם נמשלים במידה המתאימה על ידי התבונה. היכנעות לתאוות אלו, הוא יטען, מביאות אדם לרכוש אופי עריצי וכוחני (Plato, Republic 571a–571b), ומשפיעות על צורת המשטר כולו (Plato, Republic 562c). הרגשות והתאוות אצל אפלטון ואריסטו משחקים תפקיד מכריע ביכולתה של המדינה לקום, להתערער ואף להתפרק. אם כך, האם צריך לזנוח אותם כליל? לשלוט בהם? או שמא בכלל להתמסר אליהם? כיצד רגשות או היעדרם משפיעים על מרקם הקהילה הפוליטית, ועל יכולתה להגיע לצדק?
המאמרים שמופיעים לאורך הגיליון עוסקים ברבות מאותן השאלות, ופוסעים הלוך ושוב על הקו שמחבר ומפריד בין הרגש לבין הרציונליות, בין המדינה הצודקת לבין המדינה כפי שהיא קיימת בעולמנו. בראיון שקיימו עמה חנוך יעקב יהודה ונועה יוֹבֵל על ספרה החדש, The Republic of Love, עוסקת הפילוסופית מרתה נוסבאום בהיבטים הפוליטיים הענפים המצויים ביצירות האופרה של מוצרט וכן בהתפתחויותיהם אצל מלחינים מאוחרים יותר. בראיון צוללת נוסבאום לקשר המורכב בין רציונליות לרגש, על כוחה של המוזיקה לחצות גבולות פוליטיים ועל הרלוונטיות של האופרה בפרט והאמנות בכלל לחיינו בתקופה הנוטה לעתים לרדידות.
מאמרה של גאיה לונדון-זולטי מסתכל על יחסים אלו בין צדק לבין רגש דרך הגותה של סימון וייל, שרואה בצדק כאפשרי רק אם החזק מסכים מתוך "שיגעון אהבה" לוותר על כוחו. לונדון-זולטי מקבלת את ניתוחה של וייל ביחס לאופיו הארעי של הכוח, אך טוענת כי הפתרון הצודק שהיא מציעה נשען על אידיאל טרנסצנדנטי שאינו מתמודד עם אילוצי המציאות הפוליטית. במאמרה היא מציעה במקום זאת לנסות ו"למקסם צדק" תחת תנאים של אי-שוויון, תוך התמודדות עם אילוצי המציאות ומבלי לרחף מעליהם.
בעוד וייל מבקשת מהחזק לוותר על כוחו ללא היסוס, נועה לאה מאיר בוחנת במאמרה שאלות העולות במצבים בהם כוח כזה אכן מופעל, בניסיון לארגן אותם תחת מסגרת של צדק. במאמר היא נוגעת באופן ספציפי בשאלה: בלחימה א-סימטרית, למה יש קדימות? לחיי האזרחים בצד האויב או לחיילי המדינה? בעוד מאיר מציגה במאמר שתי גישות הנותנות כל אחת קדימות לאחד מן הצדדים, היא טוענת כי שתי הגישות כושלות בהבנת האתגר המוסרי הניצב בפני חיילי המדינה, ובהתאם מציע גישה דיכוטומית פחות, המבקשת להעמיד את תורת המלחמה הצודקת כעוגן מוסרי, אך כזה שאינו מתיימר להבטיח מלחמה נקייה מסתירות.
מאמרו של שחר ציטרון מצטרף לדיון אודות מדיניותה הביטחונית של המדינה מזווית אחרת, בבחינתו את האפקטיביות של סנקציות ככלי לשינוי מדיניות. במאמרו טוען ציטרון כי בניגוד לדעה הרווחת, משטר סנקציות אינו מספק בפני עצמו ליצור שינוי במדיניות של מדינה אחרת, אלא שהוא כלי משלים בלבד ללחץ צבאי ומדיני. מאמרו בוחן את מגבלות הסנקציות ככלי תוך התמקדות בתועלת השולית הפוחתת שלהן, באפקט התודעתי שהן מעוררות ובהיבטים אחרים, כל זאת תוך התמקדות בסנקציות על איראן כמקרה בוחן.
סנקציות אמורות לשנות את התנהגותו של אדם או של מדינה על בסיס תמריצים כלכליים. אך כיצד בכלל הגענו להבין את בני האדם כמושפעים בעיקר מתמריצים כלכליים ולא רגשיים, תרבותיים או אחרים? מאמרו של שקד אוחיון מסמן את הנחת הרציונליות כנקודת המוצא, וממנה יוצא למסע היסטורי ותאורטי. במהלכו משרטט אוחיון את התפתחות הכלכלה ההתנהגותית כדיסציפלינה עצמאית, דרך בחינת מחקריהם של כהנמן, טברסקי, ת'יילר ואחרים – כל זאת כדי להראות בסופו כיצד תובנות מחקריות מהתחום מיושמות כיום, הלכה למעשה, בשדה המדיניות הציבורית.
מאמרו של דור בן אבי לוקח אותנו בחזרה מן האדם אל עבר המדינה והאומה, בבוחנו את הדיון הרעיוני אודות היחס שבין הציונות ושאלת הגלות. במוקד דיון זה ניצבת הגותם של אחד העם ושמעון דובנוב, שטענו בעד הכרת היהדות כ"תרבות רוחנית". בן אבי מנתח במאמרו את רעיון האוטונומיה הקהילתית ואת תפקידה בעיצוב זהות היחיד. לבסוף, הוא חושף את המתח בתנועה הציונית ביחס לשאלת ארץ ישראל – כאשר במרכז הגותו של אחד העם עומד חשיבותו של הגוף הלאומי ככזה שעוסק ברוח ובחיי מוסר.
מאמרו של אלון צרויה מתמקד גם הוא בתפקידם של רגשות בחיים הפוליטיים, והפעם ברגשות ספציפיים מאוד, שאותם נוטים לערבב זה עם זה בשיח הציבורי: סולידריות ואמפתיה. במאמרו טוען צרויה כי אף שסולידריות ואמפתיה עשויות להזין זו את זו, הן עמדות מובחנות מנקודת מבט פוליטית, המייצגות דרכי פעולה שונות לעיצוב יחסים חברתיים ולבניית שיתופי פעולה בין פרטים ובין קבוצות. בתנאים של עימות בין קבוצות, הבסיס הנכון יותר לבניית מערכות חברתיות יציבות וצודקות הוא הסולידריות, אשר צריך להישען על עקרונות צדק המתגבשים מתוך הקשרים חברתיים קונקרטיים.
במאמר האורח(ת) שחותם את הגיליון, ד"ר ורד קורץ דוד מחזירה אותנו אל נושא הרציונליות בכתיבתה על חשיבה אסטרטגית, יכולת קוגניטיבית מרכזית המאפשרת לבני אדם לפעול בסביבות חברתיות שבהן תוצאות החלטותיהם תלויות גם בבחירותיהם של אחרים. במאמרה סוקרת קורץ דוד את התפתחות המחקר בתחום, החל ממודלים בתורת המשחקים, ועד לגישות התנהגותיות דסקרפטיביות המדגישות את מגבלות העיבוד של המוח האנושי. בהמשך היא מציגה מסגרת תאורטית חדשה לחשיבה אסטרטגית המשקפת הקצאה של משאבים קוגניטיביים מוגבלים באמצעות פונקציית ייצור, וכן את הממצאים האמפיריים העולים ממסגרת זו.
אנחנו, חברות וחברי המערכת, גאים במאמרים המוצגים לפניכם ולפניכן בעמודים אלו, בתהליך הכתיבה והעריכה המאומץ העומד מאחוריהם ובזמן הרב שהושקע בהם. אנחנו מזמינים אתכם ואתכן לקרוא ולהעמיק במאמרים המונחים כאן לפניכם, ויותר מכך – להגיש מאמרים פרי עטכם לגיליון העשירי של איתותים, העתיד לראות אור בחורף 2027.
רשימת מקורות
Aristotle, & Lesley Brown. (2009). The Nicomachean Ethics. OUP Oxford. EBSCOHost.
Aristotle. (1998). The Politics. OUP Oxford. EBSCOHost.
Plato. (2007). The Republic. Penguin Classics.