סולידריות מקומית: הדרך לתיקון החברה או סתירה פנימית?

בעידן של מתחים חברתיים ופוליטיים גוברים, המושגים סולידריות ואמפתיה נוטים להתערבב בשיח הציבורי ולהיתפס כביטויים שונים לאותו עיקרון מוסרי של התחשבות בזולת. בחיבור זה אטען כי על אף שסולידריות ואמפתיה עשויות להזין זו את זו, הן עמדות מובחנות מנקודת מבט פוליטית, המייצגות דרכי פעולה שונות לעיצוב יחסים חברתיים ולבניית שיתופי פעולה בין פרטים ובין קבוצות. משכך, קיים פער משמעותי במידת ההשפעה של פעולה פוליטית מכוחן. עוד אראה שבתנאים של ריחוק רגשי או עימות בין קבוצות, הבסיס הנכון יותר לבניית מערכות חברתיות יציבות וצודקות הוא עקרון הסולידריות, ולא עקרון האמפתיה. לבסוף, אטען כי סולידריות צריכה להישען על עקרונות צדק המתגבשים מתוך הקשרים חברתיים קונקרטיים, ולא על עקרונות מופשטים ואוניברסליים.

אלון צרויה / סטודנט שנה ג' לפכ"מ באוניברסיטה העברית

---

(1) על הקשר שבין סולידריות ואמפתיה

רבים מצביעים, ובמידה רבה של צדק, על הזיקה בין אמפתיה וסולידריות, כשתי עמדות חברתיות העומדות על הקשר שבין האני והזולת. אמפתיה היא עמדה פסיכולוגית-רגשית שבה הפרט מזדהה עם חווייתו של האחר, ואילו סולידריות היא עמדה נורמטיבית הגורסת מחויבות קולקטיבית לשינוי הסדר החברתי. מכאן נובע שאמפתיה היא מניע חשוב לסולידריות כפעולה פוליטית. אחד הרגשות המרכזיים שאמפתיה מניעה הוא החמלה. החמלה מחזירה אותנו כבני אדם אל חוויה אנושית בסיסית ומשותפת, שיכולה לשמש מנוף לשינוי הסדר החברתי לטובת אלו שגורלם לא שפר עליהם (נוסבאום, 2005, עמ' 168). לדוגמה, מראות הזוועה של טבח השבעה באוקטובר פילחו את ליבם של אזרחי ישראל מכל גווני הקשת, גם בקרב מי שלא הכירו אישית את הנפגעים. עוצמת הרגש הניעה מהלך חסר תקדים של סולידריות פוליטית וחברתית – מהרחבים שנראו במדינת ישראל מאז הקמתה. עשרות התארגנויות אזרחיות של סיוע בדיור זמני, תרומות המוניות, טיפול נפשי ופעולות לובי לשינוי המדיניות הממשלתית קמו בחודשים העוקבים לאסון. 

אולם, אמפתיה אינה מובילה בהכרח לסולידריות פוליטית. קיימת הבחנה בין תמיכה, שהיא אקט זמני וחולף המבוסס על חוויה רגשית משותפת, לבין סולידריות, שהיא מחויבות פוליטית ארוכת-טווח לשינוי הסדר החברתי (הוקס, 1984/2006, עמ' 242). בדוגמה שמציגה הוקס, אישה לבנה ועשירה עשויה לחוש אמפתיה עמוקה כלפי המנקה השחורה שלה על חוויותיה כאישה, ואולי אף כאישה ענייה, ומתוך כך לבצע מחוות של חמלה, כגון להזמינה לארוחת ערב או להמשיך להעסיקה למרות שאין בה עוד צורך. עם זאת, המחסום המעמדי והגזעי ככל הנראה ימנעו ממנה לפעול לשינוי מבני של החברה, כמו חלוקה מחדש של ההון והמשאבים, פתרון שלפי הוקס הוא המענה האמיתי למצבה. לכן, אמפתיה לבדה אינה תנאי מספיק לכינון של סולידריות, ובפרט כאשר מדובר בקבוצות החוצות פערים מעמדיים או תרבותיים עמוקים (1984/2006, עמ' 235, 237). 

יתרה מזאת, אמפתיה אף איננה תנאי הכרחי ליצירת סולידריות. קיימים מניעים אחרים לפעולה פוליטית משותפת, כגון אינטרסים כלכליים. כך למשל, עובדים ממגזרים שונים – יהודים וערבים, עולים חדשים וותיקים, דתיים וחילוניים – בעלי השקפות עולם שונות ולעיתים אף עוינות רגשית זה כלפי זה, יכולים להתאגד ולפעול יחד כדי לשפר את תנאי העסקתם. סולידריות זו מבוססת על הכרה באינטרס כלכלי משותף ועל ההבנה שרק באמצעות פעולה קולקטיבית יוכלו לשנות את יחסי הכוח מול המעסיק שלהם, ולא על בסיס חיבור רגשי. ייתכן בהחלט שבמסגרת המאבק המשותף יתפתח חיבור רגשי בין הנאבקים, אשר יסייע להפחתת העוינות. אך ייתכן גם שלא, ובפרט אין לראות בכך תנאי מקדים ליצירה של פעולה פוליטית משותפת.

(2) שני מקורות, שני מנגנוני פעולה

עד כה ראינו שאמפתיה אינה בהכרח מובילה לסולידריות, וסולידריות יכולה להתפתח גם ללא אמפתיה. במקביל נוכחנו כי לעיתים קרובות העמדות הללו נשזרות זו בזו. לכן, נפנה כעת לבחון את ההבדלים המהותיים ביניהן. 

ההבדל הראשון בין העמדות נעוץ במקור שעליו נשענת כל אחת מהן. פעולה מתוך חמלה מבוססת על הדמיון האנושי המשותף. בני האדם החשים אמפתיה מזהים בדמיונם את גורלו של האחר כאפשרות ממשית עבור עצמם, וכך מפתחים חשיבה מוסרית עבור מה ראוי שיהיה גורל זה (נוסבאום, 2005, עמ' 166). כלומר, המקור הפסיכולוגי של האמפתיה הוא חוויית הזדהות סובייקטיבית, שבאמצעותה הופך סבלו של האחר לנימוק מחייב לפעולה מוסרית. לעומת זאת, הבסיס הנורמטיבי של פעולה מתוך סולידריות אינו נשען על חוויית הזדהות רגשית או על דמיון משותף, אלא על מחויבות לעקרונות מופשטים יותר של צדק חברתי. סולידריות נוצרת מתוך הכרה במבנה הכוח החברתי הקיים והצורך לשנותו. זוהי מחויבות שנגזרת מערכים של צדק ושוויון, ולא רק מתחושת חמלה כלפי האחר (הוקס, 1984/2006, עמ' 227–228).

מכאן נגזרים גם מנגנוני הפעולה השונים באמצעותם שני המושגים מתממשים במציאות. פעולה של סולידריות פוליטית היא פעולה מלמעלה למטה – כזו שמתמקדת בשינוי האופן שבו המוסדות החברתיים פועלים, ולא בשינוי אישי של הפרטים (הוקס, 1984/2006, עמ' 228). מכיוון שהסולידריות נובעת מתוך מחויבות נורמטיבית קולקטיבית, ולא חוויה רגשית אישית, הפעולה הנגזרת ממנה מכוונת מטבעה אל המבנים החברתיים שמעצבים את חיי הקהילה. אלו יכולים להיות מוסדות פורמליים (כגון חוקים ומדיניות מוצהרת) או בלתי פורמליים (כגון נורמות חברתיות), והם שקובעים את חלוקת המשאבים, את הגישה להזדמנויות ואת גבולות ההכרה החברתית. לכן, פעולה סולידרית, שמבקשת לשנות את יחסי הכוח הקיימים, חייבת לפעול ברמה המוסדית על מנת להגיע למצב של צדק חברתי.

בניגוד לכך, פעולה מתוך אמפתיה היא פעולה מלמטה למעלה – כזו המבוססת בעיקרה על שינוי הדרך שבה האנשים בחברה חושבים ופועלים. נוסבאום, לדוגמה, טוענת כי מוסדות ליברליים המגנים על הזכויות של קבוצות שונות בחברה להתבטא לא יספיקו לכונן חברה צודקת, וכי יש להקפיד על חינוך מוסרי שמאפשר לפרטים לשים לב לאנושיות המשותפת להם ולזר (נוסבאום, 2005, עמ' 169–170). חינוך זה יוביל לגישה חדשה של "אני", שיכיר ביכולת שלו להיות פגיע ומועד לטעויות. כך הוא יפעל בחמלה כלפי האחר, מתוך הבנה שצירוף נסיבות שונה יכול היה להוביל אותו להיות במקומו (2005, עמ' 172). דהיינו, מדובר בפעולה שאמורה להשפיע על החברה דרך הפרטים עצמם.

(3) מדוע חמלה אינה מספיקה?

מכאן נובע שקיים פער משמעותי במידת ההשפעה של פעולה פוליטית מתוך אמפתיה לעומת פעולה פוליטית מתוך סולידריות. פער זה ניכר בשני ממדים שונים של הערכה: היקף התיקון החברתי שהפעולה מצליחה לייצר ועמידותו לאורך זמן. 

כוחה של החמלה להניע פעולה פוליטית מותנה ביכולתו של הפרט לדמיין את עצמו בנעליו של האחר. על כן, פעולה מתוך חמלה מוגבלת בשני היבטים משמעותיים. ראשית, המנגנון הפסיכולוגי האנושי מפנה באופן טבעי את רגש האמפתיה בעיקר כלפי מי שקרוב אלינו מבחינה תרבותית או חברתית, ועל כן נתפס "אדם כמונו" יותר מאשר "אחר". בדוגמה שמביא רורטי מתקופת השואה, הסיכוי של יהודי דנמרק ואיטליה לקבל מסתור משכניהם הגויים היה גבוה משמעותית מזה של יהודי בלגיה. זאת מכיוון שהדנים והאיטלקים ראו בעמיתיהם היהודים אנשים דומים להם – אבות, חברי איגוד מקצועי או בני המקום כמותם, שעומדים בפני צרה גדולה. לעומת זאת, הבלגים התקשו לגלות אמפתיה עם שכניהם היהודים מכיוון שמבחינה פסיכולוגית תייגו אותם כאחרים, על אף שאלו עמדו בפני סכנה ברורה ומיידית לחייהם (רורטי, 2006, עמ' 219–221). שנית, הבדלים סוציולוגיים של היררכיה חברתית עלולים לחסום את יכולת הדמיון המשותף, מכיוון שהפרטים אינם נחשפים לנסיבות החיים הקשות של הסובבים אותם (נוסבאום, 2005, עמ' 167). לדוגמה, בת למשפחה עשירה עלולה לחשוב שהילד העני ששיחק לידה בפארק חי בדיוק כמוה, מכיוון שמעולם לא ראתה דירה בשיכון עוני. במילותיה של נוסבאום, תנאים חברתיים אלו מונעים ממנה לחשוב על חייו כאפשרות עבור עצמה. שתי מגבלות אלו ממקדות את הפעולה האמפתית במעגלים החברתיים המשיקים לפרט בחיי היום יום, ומכאן שהחמלה לבדה אינה יכולה להוות כלי יעיל לתיקון חברתי רחב היקף. 

בניגוד לכך, פעולה מתוך סולידריות מושתתת על עקרונות פילוסופיים אוניברסליים יותר, שאינם מוגבלים בקשר הרגשי הפרטיקולרי בין הפרטים בחברה. לכן, רוחב היריעה שלה גדול הרבה יותר, ובכוחה לחצות גבולות של זהות ומעמד בין פרטים מתוך מחויבות משותפת לשינוי חברתי (הוקס, 2006, עמ' 243). שתי דוגמאות היסטוריות מובהקות לכך הן התנועה לזכויות האזרח בארצות הברית והתנועה לביטול משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. שתי תנועות חברתיות אלו הצליחו לשלב קבוצות נבדלות ורחוקות מבחינה חברתית ומעמדית (כגון שחורים ממעמד הפועלים, סטודנטים ליברליים לבנים, ומנהיגים דתיים נוצרים במקרה של ארצות הברית) למאבק פוליטי משותף לשינוי עומק של המבנה החברתי מתוך המחויבות הבסיסית לחירות ולשוויון.

הבדל נוסף בין שני סוגי הפעולות הוא העמידות ארוכת הטווח שלהן לשינויים. פעולה פוליטית המבוססת על אמפתיה תלויה כאמור בקיומם של רגשות אנושיים חזקים, שמצליחים להניע את הפרטים. אף על פי כן, רגשות אלו נתונים לשינויים דרמטיים ומהירים כתוצאה משינויים פוליטיים וחברתיים. לדוגמה, בתחילת מלחמת האזרחים בסוריה מדינות רבות באירופה, ובפרט גרמניה, הנהיגו מדיניות מרחיבה של קליטת הגירה של פליטים. זאת על רקע שיח ציבורי אמפתי לסבלם של אזרחי סוריה. אולם בתוך שנים מעטות, ובעקבות אירועים ביטחוניים, עומס על שירותים ציבוריים ושינוי בשיח הפוליטי, חלקים נרחבים מהציבור עברו לעמדה חשדנית הרבה יותר, ולעיתים אף עוינת, כלפי אותם פליטים בדיוק. כך, מעמד הבכורה שניתן לאמפתיה בגלגול הראשון נסוג לאחור ביחס לשיקולים אחרים כגון ביטחון, כלכלה ולכידות חברתית, וכתוצאה מכך המדיניות החברתית התהפכה ללא כל שינוי מהותי במצוקת הפליטים עצמה.

לעומת זאת, פעולה מתוך סולידריות מציגה פוטנציאל עמידות לאורך זמן. ראשית, סולידריות אינה תלויה בהזדהות רגשית ישירה עם האחר, אלא מבוססת על הכרה נורמטיבית בערכים משותפים. סל הערכים של פרטים ושל קבוצות חברתיות נוטה לגלות יציבות רבה יותר מאשר מערכת הרגשות, מכיוון שזו מבוססת על מחויבות מוסרית עקרונית. כמו כן, מנגנון הפעולה של הישענות על מוסדות חברתיים, ולא על שינוי רגשי ברמת הפרט, מציעה בסיס יציב יותר לשינוי חברתי מתמשך וארוך טווח. זאת מכיוון שבניגוד לרגשות ציבוריים או לתרבות פוליטית, הנתונים לתנודות תכופות, מוסדות נוטים להשתמר לאורך זמן ולבסס דפוסי פעולה עקביים. אחת הדוגמאות לכך היא שמוסדות דמוקרטיים מעגנים את עקרונותיהם בכללים פורמליים, כגון מגילת זכויות חוקתיות ומערכת של איזונים ובלמים. בכך, הם הופכים את המחויבות החברתית לתלויה פחות ברצון הארעי של הפרטים. ניתן לראות בכך מנגנון שבו הם "כובלים" במידה מסוימת את שיקול דעתם הפרטיקולרי למחויבות העקרונית למוסדות הראשוניים בחברה. עיגון זה מצמצם את הסיכון לשחיקה של המחויבות החברתית לאורך זמן, ומאפשר שימור של שיתופי פעולה גם בתנאים של משבר או קונפליקט. בכך, סולידריות מייצרת מסגרת פעולה פוליטית שאינה מתערערת בקלות, אלא נשענת על עקרונות כלליים ויציבים יותר של מחויבות ערכית ארוכת טווח.

חסרון נוסף של ההתמקדות בחמלה כלפי הדומה לי או הקרוב אליי הוא שזו עשויה לחדד עוד יותר את ההבחנה ביני לבין השונים והרחוקים ממני, וכך לחזק רגשות של אדישות וניכור כלפיהם. אם נדייק את ההתייחסות לאירועי השבעה באוקטובר שהוצגו בפתיחה, נבחין שרגשי האמפתיה ופעולות הסולידריות בקרב הציבור היהודי התמקדו בעיקר בתוך הקבוצה האתנית, בעוד שרגשות האיבה והטינה כלפי ערבים (אזרחי ישראל ובכלל) הרקיעו שחקים. עובדה זו מדהימה במיוחד על רקע מקרים רבים של אזרחים ערבים שסייעו בהצלה ובחילוץ של נפגעים, ואף אזרחים ערבים שהיו חטופים גם הם בשבי החמאס. ניתן להסיק מכך שהשימוש באמפתיה כבסיס ליחסים החברתיים עלול להרחיב את קווי השסע במקום לטשטש אותם. לכן, דווקא משום שהאמפתיה נשענת על חוויה סובייקטיבית של הזדהות, היא אינה מסוגלת לבדה להוות בסיס יציב ליחסים חברתיים.

(4) מפת דרכים לפתרון: סולידריות מקומית כדרך שלישית

אם כן, נדמה שבאקלים החברתי הנוכחי, יצירת חברה דרך מנגנונים של סולידריות פוליטית היא דרך מתאימה יותר לכונן חברה ראויה. אך אין בכך בכדי לטעון שיש להעדיף את הסולידריות על פני האמפתיה באופן מוחלט. זאת מכיוון שגם בפני הסולידריות עומד מכשול משמעותי בדמות הקושי האנושי לייצר מנגנונים של מחויבות לצדק אוניברסלי "מופשט" שאינה תלויה בקשר אישי ופרטיקולרי. רורטי מציג כי תחושת המוסר של בני אדם קשורה בעבותות לתשובה הקונטינגנטית שלהם בנוגע לשאלה מי מספיק דומה להם, והיא לא תוצר של רגש טבעי וקבוע (רורטי, 2006, עמ' 222). בנוסף, גם הוקס טוענת שמאבק סולידרי לשוויון מגדרי יכול להתקיים רק כאשר נשים יצליחו לשפר את היחסים הבין-אישיים שלהן וליצור תקשורת חיובית ובונה, על אף המחלוקות והפערים (הוקס, 2006, עמ' 241). בחזרה לדוגמת מאבק העובדים למען העלאת תנאי העסקתם שהוצגה קודם לכן, סביר יהיה לטעון שמאבק יעיל וארוך-טווח לא יכול להתקיים ללא קשר אישי אמפתי בין המוחים, ושאין בכוחם של האינטרסים הכלכליים בלבד להחזיק את הסולידריות לאורך זמן, ובפרט לא כאשר קיימת עוינות רגשית רבה ביניהם.

כמו כן, קיים גם קושי פילוסופי בהתבססות על עקרונות צדק אוניברסליים. על נקודה זאת עמדו רורטי וסנדל, שטענו כי קיימת בעיה לייצר מחויבות מוסרית ופוליטית מתוך סולידריות "טבעית", כזו שנשענת על עקרונות צדק הנובעים מהמחשבה הרציונלית של אדם חופשי. לדידם, מחויבות שכזו מעלה קשיים בנוגע ליכולת שלנו להצדיק או לגנות מעשים מוסריים אחרים שנראים לנו אינטואיטיביים מאוד, כמו הרצון להגן קודם כל על משפחתנו, הדאגה העודפת כלפי עניי עירנו או הצורך לפצות על עוולות היסטוריות של אבותינו (רורטי, 2006, עמ' 221; סנדל, 2012, עמ' 243, 248).

למרות כל זאת, ניתן למצוא את הפתרון לבעיות הללו בבנייה של סולידריות מקומית – סולידריות הנשענת על עקרונות מקומיים של צדק. עקרונות אלו אינם מבוססים על דמיון כלל-אנושי או על מחשבה רציונלית א-פריורית, אלא מתפתחים מתוך למידה חברתית מבוססת הקשר מקומי ומתוך התנסות באינטרקציות יומיומיות. במילים אחרות, מדובר בסולידריות שנרכשת מתוך המפגש שלנו עם עוולות בחיי היום-יום, ולא מתוך קריאה בספרי הפילוסופיה שמעלים אבק בספריה. לדוגמה, כאשר ילד שומע מאמו "סדר את החדר לפני שהמנקה תגיע", או כאשר מנחים את התלמיד בכיתה "הרם את הכיסאות בסוף השיעור", הוא לומד כלל מוסרי אשר מגלם עיקרון של אחריות כלפי אחרים, ובפרט אלו בתחתית ההיררכיה החברתית. במקרה זה, המחשבה על נסיבות חייה הספציפיות של המנקה (העייפות הפיזית, השכר הזעום, הסטטוס החברתי הנמוך של עבודתה) מובילה למחויבות ראשונית לשינוי, גם אם בהיקפים מוגבלים (מאוד) בראשיתה. זאת בניגוד למחויבות הנובעת מתוך מחשבה מופשטת על "מצבם של העניים בחברה" או "קשיי עובדות משק הבית בישראל", אשר הראנו שיכולתה להוביל שינוי רחב היקף הוא מוגבל.

ההבחנה בין תחושות ראשוניות ("אמפתיות") שכאלה לבין סולידריות "עמוקה" יותר נוצר כאשר יוצאים מתוך ההקשר הפרטיקולרי אל המחשבה על השאלה כיצד ראוי שהחברה תיראה. בניגוד לחששותיה של הוקס כי המחויבות האמפתית תגביל מלכתחילה את פוטנציאל השינוי החברתי, עיקרון מצומצם זה של צדק, שנרכש בתוך מעגל קרוב של היכרות, ניתן להרחבה הדרגתית אל מעבר לו. היכרות עם מגוון רחב של נסיבות חברתיות דומות יכולה לפתח את החוש לגבי מה ראוי ומה לא, וכך להפוך עם הזמן לכלי שבאמצעותו ניתן לזהות יחסי כוח בלתי צודקים גם מחוץ למעגל ההיכרות הישירה. בתהליך זה נוצר כלי שמכוחו ניתן לתבוע את הדרישה לשינוי רחב יותר. התפתחות הדרגתית זו יוצקת תוכן ממשי במונח "צדק חברתי", והיא אינה פרי של חשיבה מופשטת וערטילאית על אתיקה נורמטיבית. הווה אומר, עלינו להכיר בכך שהחלקים השימושיים בחוש המוסרי של בני האדם לצורך בניית חברה צודקת ויציבה מתפתחים מתוך האינטראקציות הקונקרטיות של החיים החברתיים.

ביטוי לתהליך ההדרגתי הדרוש נוכל למצוא גם בגישתו של אבישי מרגלית, שמבחין בין שני סוגים של חברוֹת. החברה המתורבתת (civilized society) היא חברה שבה הפרטים לא משפילים איש את רעהו. זאת המקבילה לחברה האמפתית, שבה יחסים של כבוד והגינות הם העיקר. לעומת זאת, לפי מרגלית החברה ההגונה (decent society) היא חברה שאינה משפילה. כלומר, זו חברה שלא פוגעת בכבוד האנושי של מי שנתונים למרותה באמצעות הדרה (מרגלית, 2016, עמ' 160). בחברה זו, המוסדות החברתיים הם אלו המעוצבים כך שאינם משפילים את האנשים שנתונים למרות החברה. כלומר, מדובר בהתפתחות של מושג החברה הראויה מעבר למרקם היחסים הבין אישי בלבד.

דוגמה היסטורית ממחישה כיצד מנגנון זה פועל גם ברמה הקולקטיבית. תנועת הפנתרים השחורים, שפעלה בישראל בשנות השבעים, נולדה מתוך מצוקה פרטיקולרית מאוד – תושבי שכונות עוני מזרחיות שחוו על בשרם אפליה, הדרה וזלזול מוסדי. מתוך ניסיון חיים משותף זה התגבשה סולידריות פנימית, שהפכה לבסיס לתביעה פוליטית רחבה לשינוי מבני של החברה הישראלית כולה. אולם המהלך לא נעצר שם. הפנתרים שיתפו פעולה עם גורמי שמאל אשכנזי, קבוצה שמבחינה זהותית ותרבותית לא הייתה "שלהם", מתוך הכרה שהמאבק לצדק חברתי חוצה גבולות עדתיים. הסולידריות שנבנתה מתוך ניסיון פרטיקולרי לא נכלאה בגבולותיו, אלא שימשה נקודת מוצא להרחבה שחצתה שסעי זהות עמוקים. בכך הפנתרים ממחישים שסולידריות פרטיקולרית אינה בהכרח כלואה במעגל הקרבה הראשוני – היא יכולה להתפתח, להתרחב ולהפוך לכוח פוליטי של ממש.

אך כאמור, קיימות גם סכנות במנגנון מסוג זה. גידור האחריות החברתית במעגל הקרוב והמצומצם בלבד ומבנה חברתי סגרגטיבי עלולים לפגוע ביכולת של הסולידריות לפרוץ את מחסום האמפתיה הראשונית. על כן, על מנת לאפשר שינוי חברתי בר-קיימא עלינו לקדם כחברה מנגנוני היכרות חוצי קבוצות ומעמדות, אשר יאפשרו מפגש של אנשים שונים ומתוכם תוכל לנבוע אותה אינטואיציה מוסרית. עלינו לעודד מדיניות של שילוב חברתי בתכנון מתחמי דיור, במקומות עבודה ובפעילויות חינוכיות, על מנת לאפשר מפגש חי בין קבוצות מרקעים מגוונים, תרבותי וכלכלי כאחד. כמו כן, עלינו לטפח חינוך מוסרי שמצליח להרחיב את המחשבה המקומית על נסיבות חיים ספציפיות לכדי מחויבות רחבה יותר לשינוי חברתי.

לסיכומו של דבר, ניתן לראות כי סולידריות ואמפתיה הן שתי עמדות חברתיות מובחנות, הנשענות על בסיסים נורמטיביים שונים ומפעילות מנגנוני שינוי נבדלים, גם אם לעיתים הן מזינות זו את זו. הבדלים אלו מטים את הכף להעדפה שסולידריות על פני אמפתיה כמנגנון ליצירת צדק חברתי, בעיקר בשל מוטת ההשפעה הרחבה והעמידות היחסית שהיא מציגה. עם זאת, סולידריות זו תוכל להוות בסיס איתן רק כאשר היא מתעצבת מתוך עקרונות מקומיים, המאפשרים התאמה להתפתחות ההיסטורית והחברתית ומייצרים מחויבות אותנטית יותר לשינוי חברתי ארוך טווח.

---

רשימת מקורות

הוקס, ב' (2006). אחיות: סולידריות פוליטית בין נשים. בתוך עמית, ד' ובאום, ד' (עורכות), ללמוד פמיניזם: מקראה (עמ' 223–244). הוצאת הקיבוץ המאוחד. (פורסם במקור בשנת 1984)

מרגלית, א' (2016). החברה ההגונה. מולד.

נוסבאום, מ' ק' (2005). סובלנות, חמלה וחסד. בתוך י' מנוחין וי' יובל (עורכים), האם הסובלנות תנצח? (עמ' 162–175). מאגנס.

סנדל, מ' (2012). צדק: מהו המעשה הנכון שעלינו לעשות? (ג' הרלינג, מתרגם). דביר.

רורטי, ר' (2006). קונטינגנטיות, אירוניה וסולידריות. רסלינג.