משבר הגבריות הפטריארכלית: מדיכוי גברי לגבריות רעילה

בחברה פטריארכלית וקפיטליסטית, גברים ניצבים מול מערכת ציפיות היוצרת מודל של גבריות אידיאלית בו הם מתקשים לעמוד. כישלון לעמוד ברף הציפיות המגדריות עשוי להוביל למשבר זהות אישי חמור, שבא לידי ביטוי בהתנהגויות אלימות ואנטי-סוציאליות. דינמיקה זו נבחנת במאמר דרך הסדרה שובר שורות (Breaking Bad) והסרט מועדון קרב (Fight Club), כשני נרטיבים תרבותיים בני-זמננו. הפער בין האידיאל הגברי לבין המציאות מוביל את דמות הגיבור למסע גאולה הרסני, במסגרתו הניסיון לפצות על אובדן המעמד והפגיעה באגו מייצר אלטר-אגו אלים המסכן את הגיבור ואת סביבתו. מודל גברי שלא מאפשר לאדם להיות פגיע, רגיש ותלוי בזולת שולל מגברים רבדים מאנושיותם ובכך שולח אותם לנתיב זה. ייתכן שהתנערות מנוקשות האידיאל הגברי והתמסרות לעולם רגשי ואנושי יושיעו גברים מתחושת הכישלון וההרס-העצמי שבא בעקבותיה.

שחר טוביה / סטודנט שנה ג' לפכ"מ באוניברסיטה העברית

---

(1) מבוא

התיאוריה המגדרית מגדירה "מבנים פטריארכליים" כמערכות המעניקות לגברים יתרונות מוסדיים, אך בו בזמן מגבילות אותם באמצעות ציפיות נוקשות לגבי האופן שבו גבריות "אמיתית" אמורה להיראות (Butler, 2004). האידיאל הגברי הרווח נשען על הנחות של שליטה, פרודוקטיביות כלכלית, איפוק רגשי וחסינות מפני פגיעוּת. כאשר גברים אינם מצליחים לגלם את האידיאל הזה, בין אם בשל חוסר יציבות כלכלית ובין אם בעקבות אובדן סטטוס חברתי, הם עשויים לחוות משבר אישי המאופיין בבושה, פסיביות ותחושת אי-שייכות.

בחברות קפיטליסטיות מודרניות, משבר זה עשוי להיות קיצוני אף יותר. זאת משום שגבריות נקשרת בהן לרעיונות של הצלחה, תחרותיות ועצמאות כלכלית, וכל זאת בתוך מערכת כלכלית שהופכת לבלתי יציבה ומנכרת יותר ויותר. גברים שאינם מצליחים למלא כראוי את תפקיד המפרנס, או כאלה שחשים כי הדרישות של המערכת מותירות אותם מאחור, עלולים להתמודד לא רק עם אכזבה אישית, אלא גם עם אובדן של משמעות וזהות.

נרטיבים תרבותיים רבים מציגים כיצד תחושת הכישלון הזו מובילה לפיצוי-יתר באמצעות התנהגות היפר-גברית: תסכול הופך לאגרסיביות, ופגיעוּת נתפסת כמשהו שיש להסתיר או להכניע. בהקשר זה, פיצוי-יתר מתאר תגובה למשבר זהות גברי, שבה אימוץ מוגזם של כוח, שליטה ואלימות נועד לפצות על תחושת חוסר ערך, כישלון או איום על הגבריות. מאמר זה בוחן את הסרט מועדון קרב (Fincher, 1999) ואת סדרת הטלוויזיה שובר שורות (Gilligan et al., 2008–2013) כדוגמאות לדינמיקה זו. שני הגיבורים, הן המספר האלמוני בגילומו של אדוארד נורטון, והן וולטר וייט בגילומו של בריאן קרנסטון, מתחילים את דרכם כגברים החווים הקטנה על ידי לחצים כלכליים וציפיות חברתיות. הטרנספורמציה שלהם לטיילר דרדן ולהייזנברג, בהתאמה, מובילה להסלמה באגרסיביות שלהם ולאלימות הפוגעת בהם ובסובבים אותם, ובסופו של דבר משחזרת את אותם אידיאלים פטריארכליים שפגעו בהם מלכתחילה.

נרטיבים אלה מראים כיצד, בתוך מערכת קפיטליסטית-פטריארכלית, ניסיונות להשיב גבריות אבודה עלולים להידרדר בקלות למנגנונים של פיצוי-יתר, וכיצד מאמץ להשיב שליטה עשוי להוביל להיפר-אלימות שפוגעת הן בסובייקט עצמו והן במרחב החברתי שסביבו.

(2) ציפיות מגדריות-גבריות

התפקיד הגברי המסורתי נבנה סביב מסגרת של אחריות כלכלית, חזות של כוח ומעמד חברתי גבוה. "גברים אמיתיים" אמורים להיות בעלי ביטחון עצמי ומפרנסים מוצלחים, תקיפים ובעלי נוכחות פיזית מורגשת (Shepherd, 2022, p. 234). בתחומי הצבא והביטחון קיימת הכרה תרבותית חזקה בגבריות מיליטריסטית, המקדשת תכונות כמו תוקפנות, כוח פיזי, הטרוסקסואליות, רציונליות וקשיחות (2022, p. 293). כל אלה נתפסים לא פעם כחלופות מדיניות עדיפות בזירות הפוליטיות. הזהות הגברית מושרשת כמובן גם ברעיונות של כבוד ומעמד, המגולמים בדמות ה-"just warrior", ששפרד מתאר ככזה ש"כבול בכבודו" ופועל כמגן המרחב הציבורי. חוזק מסורתי מיליטריסטי זה מעניק "ערך מוסף" גברי הן למנהיגים פוליטיים, הן למדינות, והן לאנשים בחיי היומיום (Acker, 1989). לכן, עבור גבר הפועל בתוך מבנים פטריארכליים, הכישלון בעמידה בדרישות הגבריות ההגמונית הוא חוויה מערערת במיוחד.

הגבריות המיליטריסטית איננה רק תופעה של המרחב הצבאי עצמו, אלא משמשת כמודל תרבותי שמייצר את התבנית הבסיסית להבניית אלימות כמרכיב מרכזי בגבריות. דמות הגבר הלוחם: חזק, רציונלי, חסר פחד ומוכן להשתמש בכוח, הופכת לא רק לסמל לאומי אלא גם לתבנית פסיכולוגית שגברים מפנימים בחיי היומיום. כך המיליטריזם מייצר נורמה רחבה לפיה אלימות, שליטה וקשיחות אינן רק מותרות במצבי קיצון, אלא אמצעים לגיטימיים לשמירה על ערך גברי. במובן זה, הגבריות המיליטריסטית מהווה את התשתית התרבותית שמאפשרת דינמיקה של פיצוי-יתר והיפר-אלימות הנידונה בהמשך המאמר.

הציפיות הפטריארכליות באות לידי ביטוי כנורמות חברתיות הממשטרות גברים להתאים עצמם לתוך הגדרה צרה של מה נחשב לגבריות ראויה. הן מתעדפות אוטונומיה, איפוק רגשי ודומיננטיות — תוך זלזול בתלות או בפגיעוּת(Acker,1989; Butler,2004). אחת מציפיות היסוד הללו היא הדרישה לרציונליות: היכולת לקבל החלטות נקיות מרגש, לשמור על איפוק ולהימנע מביטויי פגיעוּת. בתוך הפטריארכיה, רגשיות מזוהה עם חולשה. לכן נדרשת מהגברים הדחקה מתמדת של כאב, פחד או בלבול. הרציונליות אינה מוגבלת לתחום המגדר בלבד, היא גם תואמת את הציפיות הקפיטליסטיות אליהן אתייחס בהמשך. לפי גישתה של באטלר (2004), הגבריות איננה מהות מולדת אלא עמדה חברתית הנוצרת במרחב הסוציאלי, ואשר גברים נדרשים לעמוד בה ולהוכיח עצמם בפניה שוב ושוב. כך נוצרת דינמיקה שבה גברים נמדדים לא רק לפי תכונותיהם האישיות, אלא לפי מידת הצלחתם בגילום אידיאלים של סמכות ושליטה. במסגרת זו, גברים מפנימים שערכם נמדד ביכולתם לדכא רגשות ולהפגין כוח, גם כאשר פרקטיקות אלו גובות מהם מחיר אישי (hooks, 2004).

לחץ זה מתעצם כאשר גבריות נקשרת לציפיות כלכליות, ובייחוד למודל המפרנס; הרעיון שערכו של גבר נובע מיכולתו לכלכל כראוי, מהווה עיקרון מארגן מרכזי בחברות פטריארכליות. מושג הגבריות ההגמונית, המתאר את הצורה התרבותית הדומיננטית של גבריות, מעניק לגיטימציה לסמכות גברית ומדיר צורות אחרות של גבריות (Connell & Messerschmidt, 2005). מושג זה מחדד את הקשר בין גבריות לשליטה בכך שהוא מראה כיצד דומיננטיות מושגת לא רק באמצעות כוח פיזי, אלא גם דרך עצמאות כלכלית, מעמד והכרה חברתית. גברים שאינם עומדים בציפיות אלה נחשבים לא רק למי שנכשלו מבחינה אישית; אלא נתפסים גם ככאלו שנכשלו בגבריות עצמה.

המבנים הללו יוצרים זהות גברית שברירית ומותנית: כזו התלויה בשימור שליטה, אוטונומיה ומעמד, ונחווית כמאוימת בכל פעם שהציפיות הללו אינן ניתנות למימוש. שבריריות זו מהווה את התשתית למשבר הגברי הנידון במאמר זה. הכישלון לעמוד בנורמות הפטריארכליות הופך לזרז לפיצוי-יתר ולתגובות היפר-גבריות.

(3) קפיטליזם

בחברות קפיטליסטיות גברים ניצבים בפני סביבה המוגדרת על ידי תחרות ודרישה מתמדת להישגים. בתוך תנאים אלה, גבריות נקשרת באופן הדוק ליצרנות ולהישגיות. צורת הגבריות הרווחת מבחינה תרבותית מעניקה לגיטימציה לסמכות, לעצמאות כלכלית ולשליטה חברתית (Connell & Messerschmidt, 2005). כך ניתן להבין מדוע הצלחה כלכלית הופכת למדד מרכזי של ערך גברי. בהקשר זה, הקפיטליזם פועל כמנגנון שמחדד ומאיץ את משבר הגבריות באמצעות מדידה מתמדת של הצלחה וכישלון. במהותה, ההבטחה הקפיטליסטית פשוטה: מי שיעבוד קשה — יצליח. אך הבטחה זו כמעט שאינה מתממשת, ומשאירה גברים רבים ללא היציבות או ההכרה שציפו לקבל. כאשר התנאים הכלכליים של הקפיטליזם אינם מאפשרים לגברים להגיע לאידיאל הזה, הזהות הגברית עצמה נעשית שברירית מבחינה מבנית.

כדי לדייק: כישלון לעמוד במודל המפרנס מייצרת פגיעוּת. לפי מודל זה, ערכו של גבר נמדד ביכולתו לפרנס אחרים, בעיקר את משפחתו. יש להבחין כאן בין מקור האידיאל לבין התנאים שמחריפים את כישלונו: אידיאלים פטריארכליים של גבריות קדמו לקפיטליזם, אך בתוך המערכת הקפיטליסטית הם מקבלים ביטוי חד, מדיד ונתון להשוואה מתמדת. המציאות הכלכלית מערערת את התפקיד הזה: עבודה לא יציבה, שכר נמוך ועלויות מחייה גבוהות, מקשים על גברים למלא את הציפיות הכלכליות הכרוכות בגבריות. נאידו (2022) מתארת זאת כחלק ממשבר רחב יותר של "שעתוק חברתי", בו משפחות מתקשות להחזיק חיים יציבים משום שהמערכת הכלכלית אינה מספקת את התנאים הבסיסיים לקיום משקי בית. משבר זה פוגע ישירות בגברים שהתחנכו לראות בהצלחה הכלכלית את לב זהותם. וכאמור, כאשר גברים אינם עומדים בציפייה הזו, הכישלון נחווה לא רק ככישלון כלכלי אלא ככישלון גברי: אי-יכולת לגלם את האידיאל ההגמוני, להיות "גבר".

סדרת הטלוויזיה שובר שורות (Gilligan et al., 2008–2013) מדגימה היטב את ההשלכות של קריסה זו. וולטר וייט הוא גאון, מוכשר ועתיר פוטנציאל, אך עבודתו כמורה בתיכון אינה מספקת תגמול כלכלי או יוקרה חברתית. השילוב בין השכר הנמוך, האחריות לפרנס את משפחתו ואבחון של מחלת הסרטן יוצר אצלו תחושת חוסר מסוגלות עמוקה. הפגיעוּת שלו נובעת מהפער בין הציפיות הפטריארכליות, לבין המציאות הקפיטליסטית: מצופה ממנו להיות המפרנס, אך המערכת עצמה אינה מאפשרת לו למלא את התפקיד הזה. הדיסוננס הזה מהווה את המצע ליצירת התנאים הרגשיים למשבר הגבריות שלו. דפוס זה גם מסביר מדוע וולטר מגיב למשבר באמצעות עשייה וייצור. ברגע שהוא הופך ל"הייזנברג", יצרן וסוחר סמים אכזר, המטרה האמיתית שלו אינה הכסף, אלא הזהות שבנה לעצמו כמי שמייצר ערך, והשליטה המתלווה לזהות זו. בעולם קפיטליסטי שבו גבריות מוגדרת דרך תפקיד המפרנס, תהליך הייצור עצמו, והפיכת חומר גלם למוצר יקר ערך, משמש עבורו כדרך להשיב לעצמו שליטה, יכולת וסמכות. ייצור הסם הופך לא רק למקור הכנסה, אלא לאישור מחדש של הגבריות שאבדה לו.

הסרט מועדון קרב (Fincher, 1999) מציע ביקורת דומה על הקפיטליזם, אך דרך פריזמה אחרת — הצרכנות. המספר עובד בעבודה תאגידית חסרת משמעות, שמותירה אותו מנוכר לעצמו ולסביבתו. כשהוא לא מצליח להפיק ערך מעבודתו, הוא פונה לצרכנות ככלי לבניית זהות. הדירה שלו, המלאה ברהיטי איקאה, הופכת לסמל לניסיון לייצב את עצמו ואת חייו: כל פריט, כל רכישה מקטלוג, מחליפים את ההצלחה הכלכלית והחברתית שאיננה. השאלה "איזה סט כלי אוכל מגדיר אותי כאדם?" ממחישה את האבסורד שבזהות צרכנית, שבה משמעות נוצרת דרך צבירת חפצים. כאשר הדירה נהרסת, התמוטטות הסביבה הפיזית שלו הופכת להתמוטטות של העצמי-הגברי השברירי שלו. הופעתו של טיילר דרדן אינה מקרית: היא תולדה ישירה של אובדן הזהות הצרכנית-קפיטליסטית שבנה לעצמו. כך, בניגוד לוולטר, שהופך ליצרן, המספר מגיב דווקא דרך פרישה מוחלטת מתפקיד הצרכן. בעוד שהקפיטליזם מציע לו זהות המבוססת על רכישת חפצים, תגובתו היא הפיכה מלאה של ההיגיון הקפיטליסטי על פניו. הוא אינו מייצר ערך חדש, אלא מבקש להשמיד ערך קיים: כסף, מבנים ומוסדות. כך הופכת הפרישה מהצרכנות לא רק לביקורת חברתית אלא לניסיון רדיקלי לבנות גבריות "טהורה" דרך אלימות ואנרכיה.

שני הגיבורים, וולטר וייט והמספר, מדגימים את אותו מתח מבני. הם חיים בעולם שבו ערך גברי תלוי בהצלחה כלכלית, אך הם מתקשים לעשות זאת בתפקידים שגיבשו לעצמם כחלק ממערכת זו. הגבריות ההגמונית נותרת כסטנדרט נכסף, אך המציאות הקפיטליסטית מצמצמת את דרכי ההגעה אליו. כך גברים נלכדים בין ציפייה לדומיננטיות לבין מציאות של תלות, חוסר-יציבות וחוסר-אונים. הפער הזה יוצר תחושות של ניכור, תסכול ופגיעוּת. ההבדל בין וולטר לבין המספר חושף שני מסלולים שונים שגברים נוקטים בתגובה לאותו מבנה כלכלי: כאשר גברים מזהים את עצמם כמי שאמורים "לייצר", המשבר מוביל לרצון להוכיח את יכולת הייצור בכל מחיר; וכאשר הם מזהים את עצמם כצרכנים, אך לא מצליחים להפיק תועלת או אושר מהצריכה, המשבר מוביל לדחייה אלימה של הצרכנות ושל המוסדות המייצרים אותה. שני המסלולים נולדים מאותו פער בין אידיאל גברי לבין המציאות הקפיטליסטית ומתפתחים לכיוונים שונים, אך הרסניים באותה מידה.

בסיכומו של דבר, שובר שורות (Gilligan et al., 2008–2013) ומועדון קרב (Fincher, 1999), מראים כיצד הקפיטליזם מייצר גבריות שברירית באמצעות קישור בין זהות גברית לבין מדדים צרים של הצלחה, לעומת מדדים אלטרנטיביים דוגמת מימוש עצמי, יצירת קשרים עמוקים, וחוויות אנושיות דומות. כאשר גברים מאבדים גישה לעבודה יציבה או לתפקידים בעלי משמעות, הם גם מאבדים גישה לאידיאל הגבריות ההגמוני אליו למדו לשאוף. הפגיעוּת הזו יוצרת את הקרקע לפיצוי-יתר, המנגנון מאחורי התגובה ההיפר-גברית.

(4) פיצוי-יתר

הכישלון לעמוד בציפיות של הגבריות ההגמונית עלול לעורר תגובה שנועדה להשיב את המעמד שאבד. כאשר היבטים כמו כוח, שליטה, כבוד ודומיננטיות מתערערים, גברים עלולים לחוות את מה שקונל ומסרשמידט (1995) מכנים "משבר בגבריות": תמהיל של בושה, חוסר ביטחון ותחושה שהם "גברים פחותי ערך". ברגעים כאלה, גברים לעיתים מאמצים את מה שקונל מתארת כ"גבריות מחאתית": הופעה מוגזמת של קשיחות וסמכות שנועדה לפצות על תחושת חולשה. היפר-גבריות, מה שמכונה לעיתים "גבריות רעילה", יכולה להיות דרך להשיב שליטה כאשר גברים חשים שהם מדוכאים או נשלטים (Baaz & Stern, 2013). במהותה, זוהי אסטרטגיה של פיצוי-יתר: ניסיון לשקם זהות גברית פגועה באמצעות הישענות מוגברת על כוח, שליטה ואלימות שנתפסים כהכרח גברי.

בוסון וונדלו (2013) מחדדים נקודה זו. לטענתם, גבריות היא סטטוס שברירי; כזה שניתן לערער עליו, לאבד או לשלול אותו, ולכן חייבים להוכיחו שוב ושוב. כאשר גבר מרגיש שגבריותו מאוימת, הוא נוטה להסלים ולא לסגת: להגיב באגרסיביות, בדומיננטיות ובנטילת סיכונים, בניסיון ישיר להשיב לעצמו שליטה. מנגנון זה תואם את רעיון "הגבריות המחאתית" של קונל ומסרשמידט (1995). בשניהם, חוסר ביטחון הוא שמייצר התנהגות היפר-גברית ואלימה, ולא ביטחון עצמי כפי שניתן היה לחשוב.

היצירות התרבותיות המדוברות כאן מציגות את התהליך הזה באופן ברור. וולטר וייט מתחיל כאדם "קטן", כמעט בלתי נראה, המתאפיין בחוסר אונים כלכלי (Gilligan et al., 2008–2013). עבודתו כמורה בעל משכורת נמוכה, מחלת הסרטן שמתגלה אצלו, השפה וטון הדיבור בהם משתמשים בני משפחתו כלפיו, מחזקים כולם את חוסר ההתאמה שלו לאידיאל הגבריות המסורתי. רגעים אלה מתפקדים כ"איומים על הגבריות" (Vandello & Bosson, 2011), בהם סמכותו ויכולתו של וולטר מתערערות פעם אחר פעם.

באופן דומה, דמותו של המספר האלמוני במועדון קרב (Fincher, 1999) מוצגת כאדם חרד, מבודד וכמעט בלתי-קיים. עבודתו התאגידית מרוקנת אותו ממשמעות והבוס שלו משפיל אותו ללא הרף. חוסר יכולתו להביע רגשות, לשלוט בסביבתו או לזכות בכבוד, מצביעים בפניו על כמה שהגבריות שלו היא שברירית ורעועה.

שני הגיבורים מגיבים לתחושת חוסר-האונים הזו באמצעות יצירת אלטר-אגו היפר-גברי שזורח במקומות בהם הם עצמם כושלים. הייזנברג וטיילר דרדן הם פנטזיות של ביטחון עצמי, שליטה, כבוד ויכולת להטיל אימה. עבור וולטר, השינוי להייזנברג אינו רק אמצעי להשגת כסף; הוא מונע מהצורך העמוק להרגיש חזק, "האחד שדופק בדלת" (כלומר, זה שמפעיל את האלימות והאיום, ולא זה שנמצא בצדה המקבל). הוא מסרב לפרוש גם אחרי שהרוויח מיליונים, מאחר שעבורו סחר הסמים כבר אינו פרויקט כלכלי אלא במה, שעליה הוא סוף-סוף יכול להיות הגבר שוולטר וייט מעולם לא הצליח לגלם.

טיילר דרדן פועל באופן דומה. הוא מתעל את תסכולו של המספר לאלימות הולכת וגוברת, ומקים תנועה אנרכיסטית שמעריצה אותו כדמות סמכותית. טיילר מנסח במפורש אלימות כפתרון — דרך להרגיש חי, חזק וחופשי. גם כאשר המספר מבין את הסכנה בה הוא שרוי, הכוח של טיילר עליו ממשיך להתעצם. טיילר עצמו הוא למעשה תגובה של פיצוי-יתר לחוסר האונים של המספר.

לבסוף, שתי היצירות מראות כיצד הטרנספורמציות הללו, גם אם נדמות כמונעות מרצונות לגיטימיים — רצונו של וולטר לפרנס את משפחתו וחיפושו של המספר אחר משמעות — מסתיימות בפגיעה דווקא בדבר שהיו אמורות להגן עליו. המרדף של וולטר אחר כוח מותיר את משפחתו מפורקת, בעוד שהמספר, על אף שמצא אהבה, צופה בהתמוטטות העיר תחת שליטתו של טיילר, וסופו המריר-פתוח מרמז כי ייתכן שהוא עצמו מת. ה"רנסאנס" הגברי שכל אחד מהם עובר הופך למעשה לאקט של השמדה עצמית. הוא חושף כיצד, כאשר גברים מפנימים את האמונה שערכם תלוי בדומיננטיות, כל איום על דומיננטיות זו עשוי להפוך למשבר זהות. עם זאת, פיצוי-היתר והאלימות שמגיעים בעקבות המשבר כלל לא פותרים אותו, אלא אף מעמיקים אותו, מה שמוביל לפגיעה הן בגברים עצמם והן בסובבים אותם.

(5) סיכום

במאמר זה הראיתי כיצד מבנים פטריארכליים וקפיטליסטיים מייצרים מודל מצומצם של גבריות: כזה שדורש דומיננטיות, עצמאות ושליטה, אך מציע לגברים מעט מאוד דרכים ממשיות לעמוד בציפיות הללו. התוצאה היא מתח מתמיד בין מה שהחברה מצפה מגברים להיות לבין מה שהמציאות החברתית והכלכלית מאפשרת להם בפועל. כאשר הפער הזה גדל, עלול להיווצר משבר גבריות. עם זאת, המשבר אינו חייב להוביל לפיצוי-יתר; זוהי רק אפשרות אחת מתוך כמה, והיא הופכת להרסנית בעיקר בגלל הנוקשות של נורמות הגבריות ההגמונית.

למרות שגבריות מחאתית ותגובות היפר-גבריות נפוצות, הן אינן בלתי נמנעות. בוסון וונדלו (2013) מדגישים כי הגבריות היא סטטוס שברירי וקל לאיום, אך אינם טוענים שהיא חייבת להשתקם באמצעות תוקפנות. גברים יכולים להגיב לאיום או לקושי באמצעות קבלה, פגיעוּת, או בקשת עזרה. שובר שורות ומועדון קרב לא מציגים גברים שנגזר עליהם להפוך אלימים כשהם מרגישים חסרי ערך; הם מראים כיצד הציפיות הפטריארכליות והקפיטליסטיות דוחפות אותם דווקא אל האופציה המזיקה ביותר. מערכות אלה מציגות דומיננטיות כצורת הערך היחידה המוכרת לגבריות, ולכן אלימות נראית כמו פתרון, גם כשהיא רק מחריפה את הקריסה.

שתי היצירות מדגימות כיצד הבחירה הזו הופכת להרס עצמי. וולטר והמספר לא נפגעים מפני שהיו חלשים מידי או לא גבריים מספיק, אלא משום שהאמינו שאין לגיטימיות בחולשה מלכתחילה. האלטר-אגו ההיפר-גבריים שלהם — הייזנברג וטיילר דרדן — מבטיחים כוח אך מביאים חורבן, ומכלים את אותם היחסים, הזהויות והצרכים הרגשיים שנועדו להגן עליהם. אילו היו מאפשרים לעצמם להיות פגיעים, תלויים באחרים, או לקבל את העובדה שאינם שולטים בכל, מסלולם היה יכול להיראות אחרת לחלוטין.

הדינמיקה הזו חושפת מעגל תרבותי רחב יותר. הפטריארכיה והקפיטליזם מחזקים זה את זה באמצעות קביעת סטנדרטים בלתי אפשריים והענשת מי שאינו עומד בהם. כך הם מייצרים את המשברים שכביכול מצדיקים עוד ועוד תוקפנות. כל עוד גבריות תהיה קשורה לדומיננטיות ולהישגיות כלכלית, כל איום על אחד משני אלה ימשיך לייצר פוטנציאל לפיצוי-יתר אלים. כדי לשבור את המעגל, יש לשנות את הגבריות עצמה. האידיאל הגברי לא צריך להישען על הצגה של כוח כלכלי או חברתי, אלא על קשרים בין-אישיים, רגש ופגיעוּת הדדית. לדעתי, התרופפות האחיזה של הנורמות הפטריארכליות היא שלב נדרש לפירוק הלחצים המבניים הדוחפים גברים להתנהגויות ההרסניות שמאמר זה ביקש לתאר.

---

רשימת מקורות

Acker, J. (1989). The Problem with Patriarchy. Sociology, 23(2), 235–240. https://doi.org/10.1177/0038038589023002005

Baaz, M. E., & Stern, M. (2013). Sexual Violence as a Weapon of War?: Perceptions, Prescriptions, Problems in the Congo and Beyond. In Zed Books. https://doi.org/10.5040/9781350222557

Bosson, J. K., & Vandello, J. A. (2013). Precarious Manhood and its Links to Action and Aggression. Current Directions in Psychological Science, 20(2), 82–86. https://doi.org/10.1177/0963721411402669

Butler, J. (2004). Undoing Gender. Routledge. https://doi.org/10.4324/9780203499627

Connell, R. W., & Messerschmidt, J. W. (2005). Hegemonic Masculinity: Rethinking the Concept. Gender and Society, 19(6), 829–859. https://www.jstor.org/stable/27640853

Fincher, D. (Director). (1999). Fight Club [Film].Fox 2000 Pictures; Regency Enterprises; Linson Films.

Gilligan, V., Johnson, M., & MacLaren, M. (Executive Producers). (2008–2013). Breaking Bad [TV series]. High Bridge Entertainment; Gran Via Productions; Sony Pictures Television.

hooks, b. (2004). Understanding Patriarchy. Washington Square Press.

Naidu, S. C. (2022). Circuits of Social Reproduction: nature, labor, and capitalism. Review of Radical Political Economics, 55(1), 93–111. https://doi.org/10.1177/04866134221099316

Shepherd, L. J., & Hamilton, C. (Eds.). (2023). Gender Matters in Global Politics: A Feminist Introduction to International Relations (3rd ed.). Routledge.