_edited.png)
לאור הנזק שצפויה לחולל ההתחממות הגלובלית, וכחלק מהפעולות שנדרשות למאבק בשינוי האקלים עולה הדרישה ממוסדות ויחידים להפסיק את השקעותיהם בחברות המפיקות דלקים מאובנים, זאת במטרה לקדם מעבר לכלכלה בת-קיימא ונקייה מייצור גזי חממה. במאמר זה, אסביר מדוע לדעתי אין לפרטים חובה מוסרית ספציפית להסיט את השקעותיהם, אם כי הפעולה הזו יכולה להיות חובה כחלק מ"חובה לא-מושלמת" של פרטים להימנע מלפעול בפעולה קולקטיבית מזיקה, כזו שאם מספיק מאיתנו יפעלו כך מספיק פעמים, יגרם נזק כבד ובלתי הכרחי.
אורי עפרוני / סטודנט שנה ג' באוניברסיטה העברית
(1) מבוא – הסטת השקעות
ללא שינוי בקצב שחרור גזי החממה של האנושות לאטמוספרה, ההתחממות הגלובלית עלולה להגיע לרמה מסוכנת שתוביל בסבירות גבוה לסבל אנושי ומוות בטרם עת של רבים, כולל סכנות לאסונות טבע, עליית פני הים, מדבור, רעב, ומלחמות (IPCC, 2019 ; IPCC, 2022). על היקף הסכנות של ההתחממות הגלובלית נכתב רבות, ולא אפרט אותם כאן. הגורם המרכזי לפליטת גזי חממה בעולם הוא שריפה ושימוש בדלקים מאובנים.
כחלק מהניסיון לקדם את המעבר לשימוש באנרגיות מתחדשות ומאבק בשינוי האקלים, בשנת 2011 החלה תנועה באוניברסיטאות בארצות הברית שקוראת להסיט ההשקעות של הקרנות האוניברסיטאות מחברות שמפיקות דלקי מאובנים מזהמים (2020 ,Gibson & Duram). בראשיתו, המאבק התרכז בהסטת השקעות מייצור פחם שהינו דלק מזהם מאוד, ובהמשך מנפט וגז. מאז, התנועה צמחה במהירות וכיום כ-1500 גופים פיננסים שמנהלים הון שמסתכם לכ-40 טריליון דולר הצהירו שיסיטו את ההשקעות שלהם כולל קרנות ממשלתיות, ארגוני דת וארגונים חינוכיים, שהבולטת שבהן היא קרן העושר הנורווגית (2021 ,The divestment commitments database).
ישנן שתי טענות יסודיות שהביאו את חברות הדלקים המאובנים לעמוד כמושא המרכזי של הקמפיין להסטת השקעות. הטענה הראשונה היא שכבר כיום עתודות הדלקים המאובנים שנמצאות בידי החברות גדולות משמעותית מכמות הדלקים שהאנושות תוכל לצרוך ולהישאר במצב בר-קיימא. בהסכם פריז הושגה הסכמה לשאוף ליעד של התחממות של לא יותר מ- 1.5 מעלות צלזיוס (UNFCCC, 2015). לפי נתונים שנאספו ,על מנת לעמוד ביעד זה בסבירות של 50%, 60% ממאגרי הנפט והגז ו-90% ממאגרי הפחם צריכים להישאר ללא שימוש (Welsby et al ,2021). מסיבה זו, נראה בלתי-סביר להמשיך ולהשקיע בפיתוח של עתודות חדשות, עתודות שבסופו של דבר עלולות לגרום ליותר נזק מתועלת.
למעשה, נשמעת טענה כי קיימת בועה פיננסית בשוק חברות המפיקות דלקים מאובנים מאחר שהמשקיעים לא חוזים נכון את הערך העתידי הצפוי של החברות, בהינתן עתיד שבו יהיה איסור על שימוש בעתודות הדלקים המאובנים (2014 ,Lewis). לפיכך, תמחור החברות הקיימות משקלל בתוכו שימור המצב הקיים בו דלקים מאובנים יהיו בשימוש. אך בסופו של דבר דינו של הסקטור הזה לאבד מרווחיותו, מכוון שלא כך יהיה. הסטת השקעות מחברות המפיקות דלקים מאובנים למעשה תאותת לשוק הפיננסי את העתיד שצפוי לחברות אלו אם אנו מעוניינים בשינוי אקלים בר קיימא.
הטענה השנייה היא שחברות הדלקים הנסחרות אינן רק מספקות היצע לביקוש, אלא משפיעות באופן ישיר על הביקוש ובכך מחמירות את משבר האקלים עוד יותר. החברות הפיצו מידע כוזב בנוגע להתחממות הגלובלית, פעלו להפצת מידע מדעי שגוי בתוך הקהילה המדעית ומחוצה לה ואף פעלו לקידום הכחשת מדע (2016 ,Conway and Oreskes, 2010; McKinnon). כל הפעילויות הללו פוגעות משמעותית בשיח הציבורי ובאיכותו ולמעשה פוגעת ביכולתם של מדינות להעריך ולהתמודד כראוי עם שינויי האקלים. כמו כן, החברות מפעילות פעילות שתדלנית משמעותית בקרב פוליטיקאים, כולל מתן תרומות למפלגות וקידום מועמדים במטרה לסכל חקיקה שמטרתה להגביל אותן, או חקיקה שמטרתה לצמצם שימוש באנרגיה לא ירוקה (Leggett, 2016). התפקיד הפעיל של החברות הללו בהפצת המידע והשפעה שלהן על קובעי המדיניות מובילות להחמרה של משבר האקלים ומונעות מעבר הכרחי לאנרגיות מתחדשות, ולכן הן צריכות להיות היעד המרכזי של הקמפיין להסטת השקעות.
(2) בעיית חוסר התועלת
ישנו וויכוח האם הקמפיין להסטת השקעות מצליח להשיג את המטרה הסופית שלו - קידום כלכלה חופשית מפליטות ודלקים מזהמים ככול הניתן, ומעבר לאנרגיות מתחדשות. עבודה אמפירית רבה נדרשת בנושא, ובמסגרת מאמר זה לא אוכל לתת מענה לשאלה זו. כמו כן, אנחנו עדיין בעיצומו של הקמפיין והיעילות שלו בהשגת מטרותיו תוערך נכונה רק בפרספקטיבה של זמן, בעתיד. אך בכל מקרה יש לזכור שבמאמר זה אני דן בחובה המוסרית של הפרט. ההשפעה של פרט בודד על פעילות חברות הדלקים המאובנים על ידי הסטת השקעות היא אפסית. אך אולי יש לתת דין וחשבון תוצאתני אינו מספק? כלומר, נשאלת השאלה האם אחזקה ובעלות של חברות מזהמות היא לא מוסרית כשלעצמה ללא קשר לתוצאה של מעשה זה ברמת הפרט.
בשביל לענות על שאלה זו צריך לדון בבעיית חוסר התועלת. בעיה זו, היא בעיה שקשורה בנזק או השפעה קולקטיבית. הבעיה תקפה לא רק בשינויי אקלים, אלא גם במגוון פעילות חברתיות, כמו הצבעה פוליטית, פליטות פחמן, הימנעות מאכילת בשר וכדומה. הבעיה היא, שלמרות שהרבה פרטים פועלים כך שביחד הם יוצרים נזק קולקטיבי משמעותי, אם כל פרט בנפרד יפסיק לפעול בצורה זו הנזק עדיין ייגרם. מצד אחד, ניתן להסיק שאין לפרט חובה מוסרית להימנע מהפעולה שיוצרת את הנזק הקולקטיבי בכלל, אך המסקנה הזו נראית שגויה באופן אינטואיטיבי. ניתן לנסח את הגישה הזו כטיעון המכיל הנחה פוזיטיביסטית ואקסיומה נורמטיבית, כאשר המסקנה נובעת מהטיעון הפוזיטיביסטי ומהטיעון הנורמטיבי:
(1) הפעולה האישית שלי לא משפיעה על התוצאה הקולקטיבית (לא תזיק או לא תועיל).
(2) אין לי חובה מוסרית לפעול או להימנע מפעילות שהיא לא תזיק או לא תועיל.
(3) לכן, במקרים של תוצאה קולקטיבית, אין לי חובה מוסרית לפעול או להימנע מפעולה.
יש מספר דרכים להתמודדות עם הגישה הזו. הדרך הראשונה היא פשוט לקבל אותה, ניתן לטעון כי במובן הרלוונטי אין לפרט שום אחריות למשבר האקלים מאחר שהפעולות הפרטיות שלו זניחות מידי כדי להשפיע. דרך שנייה להתמודדות עם הבעיה, שנוקט ברום (Broom, 2019) היא לטעון שזה לא מדויק להגיד שהפעולות של הפרט לא משפיעות במובן הרלוונטי. מוסריות הפעולה לא נמדדת לפי ההשפעה הממשית שלה אלא לפי תוחלת ההשפעה שלה. תוחלת ההשפעה, היא מכפלה של ההסתברות למאורע A, בתוצאה של A. ההסתברות שפעולה של פרט תביא לשינוי בנזק הקולקטיבי שייגרם אמנם נמוכה מאוד אך איננה אפסית. מנגד, אם התוצאה אכן תתממש, הנזק יהיה עצום. לדוגמא, אומנם הסיכוי שפרט יביא להיווצרות אסון טבע חדש או חציית נקודת אל-חזור בהתחממות הגלובלית מאוד קטן, אך אם הוא יתממש התוצאה תהיה קטסטרופלית. לכן, יש להימנע מפעולות שבהן תוחלת הנזק עולה על תוחלת התועלת כפליטות פחמן.
הדרך השלישית, היא לשלול את הטענה שאין לנו חובה מוסרית להימנע מפעולה גם אם היא לא משפיעה בהקשר של נזק קולקטיבי. ג'וליה נפסקי (2021) הציגה גישה מסוג זה בשם "מגבלות-לא מושלמות". לפי הגישה הזו, על הפרט מוטלת חובה להימנע מלפעול בכל פעולה קולקטיבית כזו כך שאם מספיק פרטים יפעלו כך מספיק פעמים, יגרם נזק כבד ובלתי הכרחי. הגישה הזו לא נותנת לנו חיזוי בנוגע לכל פעולה ספציפית האם היא מוסרית או לא, אלא על מכלול הפעולות של האדם. "מספיק" איננו תנאי אחיד ששווה בין כל בני האדם, אלא תלוי בנסיבות הפעולה וביכולות של הפרט. לדוגמה, לפרט חסר גישה לתחבורה ציבורית צריך לייחס התנהגות 'מספיקה' אחרת מכזה שיש לו גישה לתחבורה ציבורית (שכן הוא במקרים רבים חייב להתבסס על רכב פרטי, שמזהם יותר). פרט שיש לו את היכולת הכלכלית כדי לעבור לספק חשמל נקי יידרש לעשות זאת יותר מאשר פרט דל משאבים כלכלים.
(3) ביטול ההבחנה בין השפעה ישירה והשפעה עקיפה
היבט חשוב נוסף בדיון בהסטת ההשקעות, היא ההבחנה בין השפעה ישירה של הפעולה של הפרט ובין השפעה עקיפה של הפעולה הזו. לרוב, כאשר מדברים על המחויבות האישית שלנו בהקשר של משבר האקלים, ישנה התרכזות בפליטות שנובעות מההתנהגות הצרכנית שלנו. ג'רמי מוס (2017) לדוגמה, הציעה חלוקה לפעולות ישירות שיוצרות נזק לאקלים ופעולות לא ישירות. פעולות ישירות הן פעולות כמו נסיעה במכונית או מטוס. פעולות לא ישירות, זה פעולות שבהם הסוכן מהווה חלק מהשרשרת הסיבתית שמביאה לתוספת פליטות אבל לא הגורם היחיד והישיר שלהם, לדוגמה צריכת מוצרים שדרשו יצור פליטות, או השקעה בחברה המפיקה דלקים מאובנים.
על אף שההבחנה בין השפעות ישירות ללא ישירות נראית כמתקבלת על הדעת, היא למעשה שגויה. שהרי, נוכל לייחס השפעה ישירה רק למקרים מעטים מאוד בשגרת החיים של האדם המודרני. מלבד בפעולות בסיסיות כמו הצתת מדורה או נסיעה ברכב הפרט במרבית המקרים הפרט אינו הגורם הסופי בשרשרת הסיבתית שמביאה לפליטות. בניגוד לטענתו של מוס, שרואה בטיסה במטוס דוגמה להשפעה ישירה, אני סבור שהיא איננה כזו. לרוב, הימנעות מטיסה, תשפיע מעט מאוד על הפליטות של המטוס אם בכלל, מאחר שטיסות מסחריות ממריאות, ברוב המקרים, ללא תלות בפרט מסוים. כך שהבחירה אם לעלות על הטיסה או לא לעלות עליה לא משפיעה כלל על הפליטות. למעשה, ההתמקדות בהשפעה הסיבתית של פרט מסוים או של פרט אחר מפספסת את רוב ההשלכות של הפעולות שלנו. אנחנו חיים במערכת כלכלית מזהמת ואין דרך ממשית להימנע משותפות בזיהום זה או אחר. התמקדות בהשפעה הישירה בלבד, כמו ההשפעה של זיהום הנוצר מכלי תחבורה או מחימום מצמצמת את האחריות האמיתית שלנו על שינויי האקלים.
לכן, גם אין הרבה תועלת בהבחנה בין פעולות בעלות השפעות ישירות ולא ישירות. יש לראות את מכלול הפעולות שאדם עושה בשביל לצמצם את התרומה שלו לשינוי האקלים לפי התנאי שהצגתי. ככאלו גם פעולות "לא ישירות" כביכול, כמו פעולות פוליטיות כאזרחים, וגם פעולות "ישירות" כצמצום צריכה הן פעולות חשובות שיש לקחת בדין וחשבון המוסרי.
אמנם, קשה ואולי אף בלתי אפשרי לדעת מה יהיו ההשפעות הישירות של הסטת השקעות. אבל, בעיית חוסר הוודאות למעשה קיימת בפעולות פוליטיות וחברתיות רבות, פעולות כמו ללכת להפגנה, להצביע בבחירות, לתרום כסף לארגון או עמותה, הן פעולות שבהן הפרט פועל כאינדיבידואל כחלק מפעילות קולקטיבית חיובית. בפעולות כאלו, השאלה הרלוונטית איננה מהי ההשפעה של אדם מסוים, אלא מהי ההתנהגות הקולקטיבית "המספיקה" שצריך במטרה להביא לתוצאה המבוקשת. לכן, תחת ההנחה שהסטת השקעות על ידי גופים ופרטים תוכל למנוע נזק משמעותי לאקלים, ניתן לומר שזו הפעולה שראוי לפעול כחלק מהחובה הכללית שלנו, גם אם בפועל התוצאה לא תתממש. לכן, הטענה הגורסת שאין חובה לפעולה בגלל שהשפעה הפיננסית הספציפית של אדם או גוף שיסיט את ההשקעות שלו היא אפסית, הופכת לפחות רלוונטית מאחר שהפעולה הפיננסית היא חלק מפעולה קולקטיבית חיובית.
ניתן להדגים את חולשת ההבחנה בין השפעה ישירה לבין השפעה עקיפה באמצעות ניסוי מחשבה: נניח שקיימים שני פרטים, הראשון, עובד בתור לוביסט של חברות הנפט. בעבודתו, הוא משדל נבחרי ציבור להצביע נגד מדיניות ירוקה כמו מעבר לאנרגיות מתחדשות או התייעלות אנרגטית. הלוביסט יודע היטב את הנזק שיחולל משבר האקלים ומעשיו, אבל הוא מצליח מאוד בעבודתו ומקבל עבורה שכר נאה ולכן ממשיך בה. אולם, בחייו הפרטיים, הוא צורך חשמל מספק אנרגיה ירוקה, הוא חי בדירה במרכז העיר ולכן הוא מגיע לעבודה ברגל. הוא נמנע מטיסות ומנסיעות והוא צמחוני. השני, בחר לעבוד בארגון סביבתי דל-משאבים עם משכורת הנמוכה משמעותית מכושר-ההשתכרות שלו. בעבודתו, הוא נלחם לקידום השקעה ממשלתית באנרגיות ירוקות ומביא לתמיכה של מקבלי ההחלטות ושל האזרחים באימוץ תוכניות למאבק במשבר האקלים. בחייו האישיים, הוא גר בכפר מחוץ לעיר, מכיוון שאין לו די כסף הוא נוסע במכונית רגילה ומזהמת, לצערו, הוא גם אוכל בשר מפעם לפעם.
אני סבור שניתן להסכים שההשפעה של עורך הדין הסביבתי הולמת יותר את ההתנהגות המוסרית הראויה. העובדה שעורך הדין הלוביסט חי את חייו הפרטים תוך הימנעות מפליטות, אינה בעלת חשיבות לעומת הנזק שהוא גורם באמצעות העבודה שלו. באותו אופן, הפליטות שאותן מייצר עורך הדין הסביבתי חסרות חשיבות ביחס לפעילות הציבורית שלו. לכן, ניתן להסיק שלהבחנה בין השפעה ישירה והשפעה לא ישירה אין חשיבות בנושא הפליטות. כלומר, השיפוט הנורמטיבי לגבי הפעולות של הפרט אינו נוגע לפעולה ספציפית בזמן מסוים, אלא נובע מסך כל הפעולות של הפרט ביחס לתנאי החיים הספציפיים שלו.
ניסוי המחשבה יוצר דיכוטומיה מלאכותית בין ההשפעה על משבר האקלים במישור הצרכני למישור הפוליטי. אך העיקרון נכון לא רק עבור פרטים שיכולים להשפיע בצורה ישירה על קבלת ההחלטות, אלא על כל האזרחים במדינות הדמוקרטיות ולמעשה על כל הצרכנים והשחקנים בשוק. כפי שהסברתי, אם אכן מוטלת על הפרטים חובה קולקטיבית להימנע מפעולה מזיקה, אין הבדל בין פעולה פוליטית שמשפיעה ובין פעולה צרכנית, לכן, הסטת השקעות היא פעולה אחת שניתן לעשות כדי לעמוד בחובה הזו, פעולה אחת בתוך סל הפעולות האפשריות.
(4) סיכום ודיון
הדיון בשאלה האם הסטת השקעות היא חובה מוסרית של הפרט חייבה דיון כללי בחובות המוסריות של הפרט בהקשר של שינוי האקלים, ובפרט בבעיית חוסר התועלת. בעיות אלו, בהן השפעה האישית של הפרט לא משפיעה על התוצאה הקולקטיבית, נפוצות במגוון פעולות פוליטיות וחברתיות. במאמר זה הצגתי גישה אחת להתמודדות הגורסת כי לפרטים יש "חובה לא-מושלמת" להימנע מלפעול בפעולה קולקטיבית מזיקה, כזו שאם מספיק מאיתנו יפעלו כך מספיק פעמים, יגרם נזק כבד ובלתי הכרחי. כחלק מהחובה הזו, יש עלינו לפעול גם במישור הצרכני וגם במישור הפוליטי. הסטת השקעות היא פעולה פוליטית, ושכזו היא יכולה להיות חלק מן הפעולות שעלינו לעשות כדי למלא חובה זו, אך היא אינה בהכרח כזו. לסיום, ישנן שאלות שנשארו פתוחות. כנגד הפרשנות שנתתי, ניתן לטעון כי ההשפעה הפוליטית והכלכלית של הסטת השקעות היא לא מועילה ואף מזיקה, וככזו לא יכולה להיות חלק מחובה לא-מושלמת של הפרט. לחילופין, ניתן לטעון כי גישה אתית זו מתירנית מידי בשביל לתאר נכון את החובות המוסריות שלנו בהקשר של שינוי האקלים.
ביבליוגרפיה
Broome, J. 2019. Against denialism. The Monist, 102(1), 110-129.
Divestmentdatabase.org.. Global Fossil Fuel Commitments Database. [online] Available at: <https://divestmentdatabase.org/> [Accessed 30 March 2022].
IPCC. 2022. Climate Change 2022: Impacts, Adaptation, and Vulnerability. Contribution of Working Group II to the Sixth Assessment Report of the Intergovernmental Panel on Climate Change [H.-O. Pörtner, D.C. Roberts, M. Tignor, E.S. Poloczanska, K. Mintenbeck, A. Alegría, M. Craig, S. Langsdorf, S. Löschke, V. Möller, A. Okem, B. Rama (eds.)]. Cambridge University Press. In Press.
IPCC, 2019: IPCC Special Report on the Ocean and Cryosphere in a Changing Climate [H.-O. Pörtner, D.C. Roberts, V. Masson-Delmotte, P. Zhai, M. Tignor, E. Poloczanska, K. Mintenbeck, A. Alegría, M. Nicolai, A. Okem, J. Petzold, B. Rama, N.M. Weyer (eds.)]. In press
Gibson D, Duram LA. 2020. Shifting Discourse on Climate and Sustainability: Key Characteristics of the Higher Education Fossil Fuel Divestment Movement. Sustainability.; 12(23):10069. https://doi.org/10.3390/su122310069
Leggett, J. 2016. “The Winning of the Carbon War: Power and Politics on the Front Lines of Climate and Clean Energy.” Colophon. <http:// www.jeremyleggett.net/download-page/>.
Lewis, M. C. 2014. “Stranded Assets, Fossilised Revenues.” <http:// www.keplercheuvreux.com/pdf/research/EG_EG_253208.pdf>.
McKinnon, C. 2016. “Should We Tolerate Climate Change Denial ?” Midwest Studies in Philosophy 40: 205–16.
Nefsky, J. 2021. Climate Change and Individual Obligations. Philosophy and Climate Change, 201.
Oreskes, N., & Conway, E. M. 2010. Defeating the merchants of doubt. Nature, 465(7299), 686-687.
UNFCCC. 2015 . Adoption of the Paris Agreement, 21st Conference of the Parties, Paris: United Nations.
Welsby, D., Price, J., Pye, S. et al. 2021. Unextractable fossil fuels in a 1.5 °C world. Nature 597, 230–234. https://doi.org/10.1038/s41586-021-03821-8
Yona, L., & Lenferna, A. 2016. The Fossil Fuel Divestment Movement within Universities. Environ. Clim. Change Int. Relat, 190.