ראיון | רפובליקת האהבה: ראיון עם פרופ' מרתה נוסבאום על מחשבה מדינית באופרה

מרתה נוסבאום, פרופסור למשפטים ואתיקה באוניברסיטת שיקגו, היא אחת הפילוסופיות הפוליטיות הבולטות של זמננו. את מסלולה האקדמי החלה באוניברסיטת ניו יורק ובהרווארד – שם השלימה את הדוקטורט שלה – ובהמשך לימדה במוסדות המובילים בעולם, בהם הרווארד, בראון ואוקספורד. במהלך השנים היא חיברה למעלה משני תריסר ספרים, כשאחד הבולטים שבהם הוא יצירתה המכוננת מ-1986, שבריריות הטוב (The Fragility of Goodness). היא מוכרת לתלמידי פכ"מ בעיקר מעבודתה המשותפת עם אמרטיה סן על גישת היכולות – הגות שהשפיעה רבות על המחקר והמדיניות בתחומי רווחה וכלכלת פיתוח. עם זאת, השפעתה הרחבה חולשת על תחומים רבים מעבר לכלכלה פוליטית: לאורך קריירה ארוכה וענפה, נוסבאום כתבה ספרים ומאמרים רבים בנושאים מגוונים כמו פילוסופיה הלניסטית, אתיקה, פמיניזם, משפט וספרות. הגותה של נוסבאום מבקשת, בין השאר, לחקור את תפקידם של הרגשות האנושיים בסדרים פוליטיים ונורמטיביים. עשייתה הענפה זיכתה אותה בהוקרה בינלאומית נרחבת, לרבות זכיותיה בפרס קיוטו לאמנויות ופילוסופיה (2016), בפרס ברגרואין (2018) בפרס הולברג (2021) ועוד.

בספרה משנת 2018, מונרכיית הפחד (The Monarchy of Fear),[1] נוסבאום בוחנת את האקלים הפוליטי הנוכחי בראי הרגשות הדומיננטיים בו: חרדה, אימה, הסתגרות והימנעות. היכן ניתן למצוא את התרופה לתחלואיה הרגשיים של החברה? נוסבאום מצביעה לעבר האמנות, ובייחוד אל עבר המדיום האמנותי העוצמתי של האופרה.

חנוך יעקב יהודה / סטודנט שנה ב' לפכ"מ באוניברסיטה העברית

נועה יוֹבֵל / סטודנטית שנה ב' לפכ"מ ותכנית "אמירים" באוניברסיטה העברית

---

הקדמה

באופרה ניתן למצוא שילוב אינטנסיבי בין תיאטרון, מוזיקה ושירה – שילוב המפעיל את הרגש והמחשבה ומאפשר הבנה עמוקה של אקלים פוליטי, חברתי ופסיכולוגי. בספרה החדש, רפובליקת האהבה – אופרה וחירות פוליטית (The Republic of Love – Opera and Political Freedom),[2] נוסבאום מבקשת למצוא מזור להרהורים הפסימיים של מונרכיית הפחד. חלקו הראשון של הספר מציג ניתוח של יצירותיו של וולפגנג אמדאוס מוצרט (1756–1791), אשר הותירו חותם בל יימחה על עולם המוזיקה. יצירות אלו מבטאות רבדים של מחשבה מדינית בהם היא מזהה חזון פוליטי, חברתי ואנושי שעשוי להוות בסיס לדמוקרטיה ליברלית בת קיימא.

מוצרט היה חבר פעיל בתנועת הבונים החופשיים – מסדר חברתי-פילוסופי שצמח באירופה בתקופת הנאורות, ופעל לקידום אידיאלים של חירות, שוויון ואחווה מחוץ למסגרות המסורתיות של הכנסייה והמלוכה. הוא הצטרף ללשכה וינאית שסירבה לקבל אריסטוקרטים ושילבה בין אנשי בורגנות ומעמד פועלים. אלמנטים מן האקלים האינטלקטואלי של התנועה ורוח תקופת הנאורות חלחלו עמוק אל יצירותיו. נוסבאום מראה כי גם כאשר הלחין מוצרט ליברטו – הטקסט המילולי והעלילתי של האופרה, שלעיתים קרובות נכתב ברוח צינית או שמרנית על ידי אחרים – המוזיקה שלו נפחה בטקסטים רוח חדשה. המוזיקה ביצירותיו מבטאת חזון ליברלי, שוויוני ואינקלוסיבי המפגין חמלה כלפי הגיוון והשיגעון של החוויה האנושית. בהחלטות הליהוק שלו מוצרט משתמש ב"תפקידי מכנסיים" (נשים המגלמות גברים) כדוגמת כרובינו, כדי לערער על מוסכמות מגדר נוקשות ולהכיר לאזרחים נורמות רגשיות של הדדיות ופגיעות.

ספרה של נוסבאום מציע סקירה וניתוח של מלחינים ומחזאים שהמשיכו בדרכים שונות את דרכו הרוחנית של מוצרט – יוצרים שהאופרות שלהם מבטאות חזון של חירות פוליטית, חברתית ורגשית אל מול מציאות מורכבת. בין הניתוחים בספר ניתן למצוא את דון קרלוס של ג'וזפה ורדי המציג את הפחד מפני עריצות דתית; את פיטר גריימס ואלברט הרינג של בנג'מין בריטן הבוחנים את אכזריות ההמון ואת ההתגברות על הומופוביה; את מת מהלך (Dead Man Walking) של ג'ייק הגי העוסק בנוקשות המערכת המשפטית המודרנית ועונש המוות; ואת ניקסון בסין (Nixon in China) של ג'ון אדמס, המראה כיצד הישגים כמו שלום עולמי מושגים דווקא על ידי מנהיגים פגומים, ואינם תלויים בשחקנים מוסריים מושלמים.

כאנטיתזה לרוח החופשית והסובלנית של מוצרט ויורשיו, נוסבאום מנתחת את ההשפעות הפילוסופיות על יצירותיו של המלחין וההוגה ריכרד ואגנר (1813–1883). ואגנר היה דמות מפתח בחוגים הלאומניים והאנטישמיים בגרמניה של המאה ה-19, והושפע עמוקות מהפסימיזם של שופנהאואר – התפיסה לפיה דחף מטפיזי עיוור, הרצון, הופך את האושר האנושי להישג בלתי אפשרי. נוסבאום טוענת שגם יצירותיו הקומיות והעליזות לכאורה של ואגנר, דוגמת אמני השירה מנירנברג (Die Meistersinger), נגועות ברגשות ומסרים המקדמים חברה סגורה, אוטוריטרית, שבטית והומוגנית לחלוטין, המציגה את הקונפורמיות והדרת הזר כמרפא לאותו ייאוש קיומי.

בשיחה עם איתותים, מרחיבה נוסבאום על הקשר המורכב בין רציונליות לרגש, על כוחה של המוזיקה לחצות גבולות פוליטיים, ועל האופן שבו הניסיון המוזיקלי האישי שלה כזמרת סופרן עיצב את תפיסתה הפילוסופית בנושא.

---

הכותרת של ספרך האחרון, רפובליקת האהבה, מתוארת כ"תרופה" להרהורים על המצב הפוליטי העגום שהצגת בספרך מ-2018, מונרכיית הפחד. אילו נושאים העולים בספרך הקודם עשויים לקבל מענה באופרה? 

הנושא של שלטון אוטוריטרי המטיל מורא ופחד נידון ישירות בספר החדש, פחד שמוצרט מציע להתגבר עליו באמצעות אהבה שוויונית והדדית – במיוחד באופרה אידומנאו. אולם, יוצרים בני תקופות מאוחרות יותר, שחיו בחברות בהן פחד זה נותר בעינו, שבים לעסוק בנושא זה עם תובנה מעמיקה יותר. דון קרלוס של ורדי מראה כיצד פחד דתי ניזון מתחושות של אשמה וחוסר ביטחון, ובאופן כללי יותר, כיצד ההמון הנענה בחדווה לקריאה לנקמה באויבי הכנסייה, נוטה להיות הפכפך ובלתי יציב. האהבה לחירות היא תרופת הנגד הגדולה לאותו פחד, אך האם היא תנצח? התיאור היפהפה של ורדי הופך אותה למושכת ומשכנעת, גם אם באופרה עצמה האהבה לבסוף מובסת. 

אכזריותו של ההמון היא הנושא המרכזי של האופרה פיטר גריימס של בנג'מין בריטן (1945), יצירה בוטה ומצמררת השוללת מהקהל כל שביב של תקווה בעבור המדוכאים. עם זאת, ביצירות אחרות שנכתבו לפני ואחרי גריימס, בריטן משאיר הרבה תקווה לאהבה. מחזור השירים משנת 1940, סונטות ממיכאלנג'לו, שנכתב למען אהובו ושותפו לחיים מזה 39 שנים, זמר הטנור פיטר פירס, נגמרת בהכרזה על כך שאהבה המבוססת על יופיים של הגוף והנפש של הנאהב, ממלאת את הלב בתקווה גדולה. רק שנתיים אחרי גריימס, ביצירה אלברט הרינג, בריטן מראה כיצד ההמון עשוי לקבל לבסוף את האדם אותו ההמון רדף. אופרה זו בוצעה בפסטיבל שהוקם על ידי בריטן ופירס בסופולק, עיר הולדתו של בריטן. זירת ההתרחשות של הפסטיבל היא גם זירת התרחשות העלילה, ומשקפת את ההשפעה האומנותית הרצויה על הקהל: פירס ובריטן מזמינים את הציבור הבריטי אל חייהם הפרטיים, שהיו עד אז מחוץ לתחום, ומקבלים חום והערצה. האהבה מתגברת על אכזריותה הפראית של ההומופוביה הבריטית, כפי שקרה במציאות.

ניתן לבחון דוגמאות רבות: זה למעשה נושאו של הספר החדש.

בחלקו הראשון של הספר, את טוענת שבעוד שהחזון הפוליטי של מוצרט לחברה הושפע רבות מרעיונות הנאורות כמו אלה של רוסו, הם מתפצלים בדרכים מובחנות. בעוד שרוסו אכן שואף לייצר "פוליטיקה של הלב", המודל שלו דורש לעיתים קרובות רגשות הומוגניים מצד האזרחים. כיצד חזון "רפובליקת האהבה" של מוצרט שונה מהחזון של רוסו, ומדוע את חושבת שהוא מספק קרקע יציבה יותר לדמוקרטיה ליברלית? 

אני לא טוענת שמוצרט קרא את רוסו. הוא לא היה קורא גדול: הוא העדיף לשחק ביליארד על פני לקרוא ספרים. הוא אכן הושפע על ידי רפורמות ברוח תנועת הנאורות שהנהיג קיסר אוסטרו-הונגריה יוזף השני והאקלים החברתי שאלו יצרו סביבו בוינה. יתרה מכך, הוא הושפע מחברותו במסדר הבונים החופשיים – הוא היה המלחין הרשמי של הלשכה שלו. אני טוענת שניתן להשוות את הרעיונות שאנו מוצאים באופרות שלו עם אלו של הוגים כמו רוסו והרדר. בדומה להרדר, מוצרט קיבל וקידם את הגיוון והשיגעון שבחיי היום-יום, בו מצויים נשים וגברים אמיתיים על כל הפגמים שבהם/ן. כשדמוקרטיה מבוססת על ציפיות בלתי מציאותיות, היא נאלצת לאכוף את האידיאליים שלה בכוח – כפי שרוסו מבקש להגלות מן החברה כל מי שלא חולק את "הרגש הנכון" או "הרצון הכללי" שהוא מדמיין בעל האמנה החברתית. הגישה הרחמנית יותר של מוצרט כלפי המגוון האנושי היא טובה ויציבה יותר.

את מדגישה את השקפת עולמו השוויונית במיוחד של מוצרט ביחס לשאר חבריו בבונים החופשיים, ובייחוד את רצונו לפעול לשילוב נשים במסדר. איך החלטות הליהוק שלו לתפקידי מכנסיים, דוגמת כרובינו, והנטייה להעדיף נשים על פני קסטרטי[3] מעבירות את המסר שרצה להעביר לגבי הדדיות ופגיעות, תכונות שהיו מזוהות בדרך כלל עם העולם הנשי?

גבריות ונשיות בשביל מוצרט אינן קטגוריות טבעיות, אלא תרבותיות. כרובינו הוא גבר שגדל בעולמן של נשים, שם הוא לומד על סנטימנטים של שוויון והדדיות. דמותה של ויטליה באופרה חסדיו של טיטוס (La clemenza di Tito), היא דמותה של אישה המטופחת לתפקיד גברי בקרב האליטה השלטת, במסגרתו היא לומדת על שחצנות וקשיחות – עד שהמאהב שלה, ססטו (עוד "תפקיד מכנסיים"), מראה לה כיצד נראים עומק והבנה רגשית. במהלך האריה המצוינת שלה Non più di Fiori היא משנה הלכה למעשה את גווניה, בדמותה כמו בשירתה, ההופכת לקראת סיום דומה יותר לססטו העדין מאשר לגרסה האוטוקרטית של עצמה.

בחייו האמיתיים, מוצרט חי בעולם בורגני שנתן לנשים חירות רבה בנוגע לחיי הנישואין. אחותו נאנרל (שחיה עד גיל 79, בעוד שהוא נפטר בגיל 35) הייתה אשת במה ומלחינה בולטת, ולא התחתנה עד אמצע שנות השלושים לחייה. מכתביו של מוצרט מראים שהוא נהנה מאוד עם נשים – הם כוללים התבדחות כנה וגסה על עניינים מיניים, ובאופן כללי מראים שהוא התייחס אליהן כשוות. הוא בחר בכוונה להצטרף ללשכה של הבונים החופשיים, שלא היו בה אריסטוקרטים ושילבה בין בורגנים לבני מעמד הפועלים. הוא הבין שזו הייתה תרבות האריסטוקרטים הישנה שהייתה אחראית לדיכוי של נשים.

את טוענת שהאלמנטים המוזיקליים מתגברים פעמים רבות על הליברטו או חותרים תחתיו. לדוגמה, לחניו של מוצרט מוסיפים עומק רגשי לדמויות נשיות שהטקסט לבדו עשוי היה להתייחס אליהן בצורה צינית. מה נוכל ללמוד מהמדיום המוזיקלי על המגבלות של שיח פוליטי מילולי ורציונלי?

תחילה עלינו להבהיר: "רציונלי" יכול להיות "מכיל מחשבה", או במובן הנורמטיבי, "מכיל מחשבה טובה". רגשות, כפי שביולוגים החוקרים התנהגות רגשית של בעלי חיים מסכימים כיום, אכן מכילים מחשבה – לעתים קרובות מחשבה טובה מבחינה נורמטיבית, המכוונת להישרדות. רגשות אנושיים הם פחות אמינים, לעתים מעוותים בידי גורמים חברתיים כמו תאוות בצע וכוח. אז חלק מהמחשבות שהם מכילים הן רעות מבחינה נורמטיבית, אבל בכל זאת מחשבות. כמה מהמחשבות הכלולות ברגש האנושי הן מילוליות? כנראה שלא הרבה. סופרים הכותבים רומנים ממציאים ייצוגים מילוליים של תמונות או תגובות קדם-מילוליות המופיעות במוחנו (כפי שהעיר הסופר הנרי ג'יימס). מוזיקה היא מערכת סמלים כמו שפה, מתוחכמת באותה מידה, ומסוגלת באותה מידה לייצג את חיינו הרגשיים, בדרך כלל – כמו עם שפה – בחדות ודיוק גדולים יותר מאשר החוויה היומיומית של העולם הרגשי שלנו.

אם כן, ברור כי במסגרת יצירה הכוללת גם שפה וגם מוזיקה, המערכות הסמליות יכולות לעמוד בהרמוניה או בניגודיות. ואגנר כתב את כל המילים בעצמו כדי להימנע מדיסוננס. ורדי עבד צמוד מאוד לכותבי הליברטו כדי להימנע מבעיות. למוצרט לא תמיד היה מזל. לפעמים הטקסט המילולי עמום, והמוזיקה מעניקה לו דיוק וחדות במימד הרגשי. האריה של כרובינו Voi che sapete הייתה יכולה להשתלב באופרה בצורה טריוויאלית או אירונית, אך תחת זאת הולחנה ברכות. האריה של ויטליה שתיארתי מקודם מציגה תמורה רגשית משמעותית, בעוד היא שרה בדיוק את אותן המילים – המוזיקה היא זו שמשתנה בהתאם לרגש. לפעמים יכולה להיות התנגשות של ממש, כפי שנימת הליברטו של דה פונטה[4] לאופרה כך עושות כולן (Così Fan Tutte) נשארה צינית לכל אורכו, ומוצרט מעניק בהדרגה עומק רגשי גדול יותר לדמויות.

את מציעה שבהקשר של איטליה במאה ה-19, "[...] בתקופה בה יכול היה להיות מסוכן לשיר מניפסט או להעביר כרזות, אדם יכול היה לשרוק קטע מאופרה של ורדי כדי לסמן את עמדתו הפוליטית לאחרים מבלי סיכון".[5] מה במדיום של האופרה הופך אותה לכלי כה אפקטיבי למחאה פוליטית?

אני סבורה שאופרות הן מקור למחשבה עמוקה והתבוננות פנימית, העדיפות בטווח הארוך על מאה הפגנות. בתרבות התקשורתית שלנו המחשבה לעיתים כה רבות גסה וזולה, והאמנויות קוראות לנו להפוך לגרסאות ראויות ועמוקות יותר של עצמנו.

את ממצבת את ריכארד ואגנר, אשר הושפע מהפסימיזם של שופנהאואר, כאנטגוניסט אידיאולוגי מרכזי אל מול הפרויקט המוצרטיאני. איך ואגנר מנצל את השמחה המשותפת העליזה למראה, כפי שהיא מוצגת ביצירה אמני השירה מנירנברג כדי להציג שבטיות וקונפורמיות כמרפא לפסימיזם?

את היצירה ניתן לתאר מתחילתה כעטורת ניצחון יותר מאשר כעליזה במובן הרגיל של המילה, ניצחון שהוא מונופוני: "אני, ואגנר/וולטר (הדמות הראשית), האמן אשר גבר על כל אופוזיציה". נאומו של זקס בסיום היצירה מכריז על ניצחונה של אומנותו של וולטר, המגדירה כל צורה עתידית של "אומנות גרמנית טהורה" – אך רק בתנאי שכל הקולות הזרים יגורשו. הפרק שכתבתי על ואגנר מציג את צמיחתה של הצהרה סופית זו מתוך תחושה מוקדמת של ייאוש וניכור, אך מדובר בטיעון מורכב.

את מסיימת את פרק 7 בנימה חיובית בנוגע לאפשרות להתנגד לכוחה הרודפני של קהילה סגורה באמצעות "טיפוח היושרה הפנימית הגרעינית שבכל אדם".[6] (עמ' 238) האם לדעתך אפשרי וריאלי לחנך אנשים לכיוון של חוסן פנימי ויושרה אמיתית, כאשר התפשטות המדיה החברתית והתוכן המיוצר באמצעות בינה מלאכותית עלולות לפגוע בהבנתנו את האמת?

אנחנו לא יודעים, נכון? אך אנחנו חייבים לנסות! ניתן לקוות שאיסור על טלפונים בבתי ספר, המיושם כיום בחקיקה ברחבי העולם, יהיה נקודת התחלה טובה. כאשר אני מלמדת, אני אוסרת כל שימוש בבינה מלאכותית, כפי שעושים גם רוב עמיתיי. זהו תהליך מייגע: עוזר ההוראה שלי ואני בוחנים כעת מקרה חשוד, והוא כבר השקיע שעות רבות בראיונות עם הסטודנטים על עבודותיהם.

עלינו לסבסד את כלל האמנויות (תיאטרון, אופרה, מוזיקה אינסטרומנטלית), המעניקות לאנשים חוויות עמוקות יותר של פנימיוּת. עלינו לזכור שאין בכך דבר חדש לחלוטין. אנשים תמיד מוצאים דרכים להימנע מעצמם: ההמון בפיטר גריימס שר פזמונים עממיים קטנים בעודו רודף את האדם היחיד הממציא מנגינה משלו.

אולם ניתן גם לגבור על ההמון. באופרה יֶנוּפָה של היוצר הצ'כי לאוש ינאצ'ק (1845–1928), כיצד הצליחו יֶנוּפָה ולאצה להימלט מהברוטליזציה של המחשבה והרגש בידי תרבות ההמון? בחלקו, באמצעות דת שאינה דת של המון: יֶנוּפָה מתפללת לבתולה, אלת המנודים, ורעיון זה מעניק לה כוח פנימי. אחרים מוצאים מקורות כוח אחרים: עבור בריטן ופירס, עצם יצירת המוזיקה בידי המנודים המבוזים היא שמגנה על יושרת אהבתם והן מעבירה אותה לאחרים.

האופרה חושפת וחוגגת גם את השמחה שבחיים הגופניים. משום כך אני מסיימת את הספר עם פאלסטף של ורדי, יצירה שכולה הלל לגוף ולרוח מאת יוצר עטור ניצחון בשנות השמונים לחייו.

לבסוף, לא יכולנו שלא לתהות האם חלק מן התובנות שלך בנוגע לתפקידה של הנשימה הושפעו או עוצבו בדרך כלשהי על ידי החוויה האישית שלך כזמרת סופרן. האם ניסיונך האישי עם המשמעת הגופנית ועם פגיעותו של קול השירה עיצב את תובנותיך באשר לאופן שבו אידיאולוגיה מגולמת בגוף ומובעת דרכו?

בהחלט, אך גם ההתבוננות בזמרים מצוינים ושיחות עמם הן בעלות חשיבות רבה. במסגרת הקורס שאני מעבירה על אופרה, אנתוני פרויד ואני מראיינים כמה זמרים יוצאי דופן, כגון לורנס בראונלי, אנה מריה מרטינס ומת'יו פולנצני.

אני חושבת שהדבר המרכזי שלמדתי מן הניסיון האישי שלי בשירה הוא כיצד להתבונן באמפתיה בדמויות מהסוג שבדרך כלל אינני חשה כלפיהן אמפתיה: אנשים המונעים על ידי רצון לנקמה. תפקידים כאלה, כמו טורנדוט, אלטרה של מוצרט, ודונה אנה, הולמים את גוון קולי אך לא את האופי שלי, ולכן החוויה הזו היא בעלת ערך חינוכי עבורי.

[1] Nussbaum, M. C. (2018). The Monarchy of Fear: A Philosopher Looks at Our Political Crisis. Simon & Schuster.

[2] Nussbaum, M. C. (2026). The Republic of Love: Opera and Political Freedom (First edition). Oxford University Press.

[3] זמרים שסורסו לפני גיל ההתבגרות על מנת לשמר את גוון קולם הגבוה. בתקופות בהן היה טאבו על השתתפות נשים במקצועות הבמה, נעשה שימוש בזמרי קסטרטי כדי לגלם תפקידים נשיים.

[4] לורנזו דה פונטה (1749–1838) היה ליברטיסט ומשורר ממוצא יהודי שהתנצר והפך לכומר קתולי. כתב את הליברטו של שלוש מיצירותיו המפורסמות ביותר של מוצרט: נישואי פיגארו, דון ג'ובאני וכך עושות כולן.

[5] “[…] at a time when signing a manifesto or circulating a pamphlet could be risky, whistling an aria from a Verdi opera courted no risk, and yet could signal a person’s politics to others.” (Nussbaum, 2026, p. 179).

[6] “[…] nourishing the core integrity within each person […]” (Nussbaum, 2026, p. 238).