הבא להורגך: על מוסר המלחמה בלחימה בטרור

המאמר מבקש לבחון את השאלות המוסריות שמציבה הלוחמה הא-סימטרית בפני תורת המלחמה הצודקת, דרך המחלוקת בין וולצר ומרגלית לבין כשר וידלין. בהתאם להבחנה שמציג וולצר בין צדקת היציאה למלחמה לבין צדקת ההתנהלות במלחמה, שהופכת את החיילים לסוכנים מוסריים בעלי אחריות שמחויבים ליטול סיכונים, טוענים וולצר ומרגלית שלחיי אזרחי האויב יש קדימות על פני חיילי המדינה. מנגד טוענים כשר וידלין כי חיי החיילים קודמים, מתוקף היותם "אזרחים במדים" שיצאו למלחמה צודקת. המאמר טוען כי שתי הגישות כושלות בהבנת האתגר המוסרי הניצב בפני חיילי המדינה. הדרישה לקדימות חיי אזרחי האויב חותרת תחת צדקת היציאה למלחמה, והדרישה להצבת חיי החיילים בראש מעקרת מתוכן את עצם היותם סוכנים מוסריים שנוטלים על עצמם סיכון. בהתאם, המאמר מציע גישה מורכבת ופחות דיכוטומית, שמבקשת להעמיד את תורת המלחמה הצודקת כעוגן מוסרי, אך כזה שאינו מתיימר להבטיח מלחמה נקייה מסתירות.

נועה לאה מאיר / סטודנטית שנה ג' לפכ"מ באוניברסיטה העברית

---

(1) מבוא

ישנם רגעים בתולדותיה של חברה בהם עצם הצורך להגן על קיומה מאלץ אותה לבחון מחדש את האופן בו היא מבקשת להבין את עצמה. נדמה כי השנים האחרונות מהוות רגע כזה עבור החברה הישראלית, הנדרשת בתוך מציאות של לחימה מתמשכת להתמודד מחדש עם שאלות על כוח, גבולות, אחריות, והאפשרות להישאר מוסריים גם אל מול אלימות המבקשת למחוק את שאלות אלו מלכתחילה.

נדמה כי דווקא במלחמה בטרור, מדינה אינה נדרשת רק להכריע כיצד לנצח, אלא גם להכריע איזה סוג של ניצחון היא מבקשת להשיג – ניצחון השומר על תוקפו המוסרי או כזה השוחק בהדרגה את גבולותיה המוסריים של הלחימה. שאלות אלו ניצבות גם בלב המחלוקת בין מייקל וולצר ואבישי מרגלית לבין אסא כשר ועמוס ידלין סביב מוסר הלחימה בטרור. במאמרם של וולצר ומרגלית (Walzer & Margalit, 2009), ישראל: אזרחים ולוחמים, מובעת ביקורת על הטענה המשתמעת ממאמרם של כשר וידלין (Kasher & Yadlin, 2005), חיסול ממוקד והרג מניעתי, לפיה יש להעניק עדיפות להגנה על חיי אלה הנלחמים בטרור, גם במחיר פגיעה בבלתי-לוחמים בצד השני. מתוך העיון במחלוקת זו, ובאמצעות התייחסות לתורת המלחמה הצודקת של וולצר כפי שהיא באה לידי ביטוי בספרו מלחמות צודקות ולא צודקות (Walzer, 1977; וולצר, 1984), אבקש לטעון כי חרף הפער הנורמטיבי בין העמדות, שתיהן נשענות במובנים שונים על מסגרת מושגית המתקשה להתמודד עם מאפייניה של לוחמה א-סימטרית. מתוך כך, אבקש לבחון מחדש את התאמתה של המסגרת המוסרית הקלאסית של תורת המלחמה הצודקת לזירת הטרור. 

בנקודה זו נדרשת הבהרה מושגית ולשונית: בעוד שבשיח הצבאי והציבורי בישראל השתרש המונח בלתי מעורבים, בעבודה זו אבחר לתרגם את מונחו המקורי של וולצר, Noncombatants, לבלתי-לוחמים. תרגום זה אינו סמנטי בלבד, אלא חיוני לפענוח זירת הטרור הא-סימטרית. המושג בלתי-מעורבים מייצר מצג שווא של ניטרליות מוחלטת, שאינו הולם מציאות שבה אוכלוסייה אזרחית משמשת לעתים קרובות כעורף לוגיסטי ומבצעי פעיל עבור ארגוני הטרור. אזרחים המאחסנים אמצעי לחימה בבתיהם או מספקים סיוע מודיעיני וכלכלי, נותרים תחת הקטגוריה המוסרית והמשפטית של Noncombatants, בלתי-מעורבים, שכן אלה אינם נושאים נשק בגלוי או משתייכים לכוח לוחם מאורגן – אך הם בהחלט מעורבים בלחימה. השימוש שלי במונח בלתי-לוחמים מאפשר אפוא לשמר את הדיוק הפילוסופי של וולצר, מבלי ליפול למלכודת מושגית הממסכת את מורכבותה של הלחימה בטרור.

(2) על המחלוקת

על מנת לעגן כראוי את מחשבתם של וולצר ומרגלית בתגובתם לכשר וידלין, אציג תחילה את יסודות תפיסתו של וולצר באשר למלחמה הצודקת. בניגוד לגישה הריאליסטית, לפיה בעת מלחמה חדל המרחב המוסרי להתקיים, וולצר (1984, עמ' 30–31) טוען שמלחמה היא פעילות אנושית הנתונה לשיפוט מוסרי. היציאה אליה, ניהולה, והאמצעים הננקטים במסגרתה, כרוכים בהכרעות נורמטיביות, ולפיכך כפופים לביקורת מוסרית. מטרת המלחמה הצודקת אינה הצדקת האלימות הכלולה בה, אלא הצבת גבולות לאותה אלימות, צמצום היקף הרוע, ומניעה מן המלחמה להידרדר לטבח חסר עכבות, שבו כל אמצעי "כשר" בשם הניצחון (וולצר, 1984, עמ' 19–21).

כדי לממש את מטרת העל של המלחמה הצודקת, וולצר מאמץ הבחנה מושגית בין שני מישורי צדק נפרדים: צדקת היציאה למלחמה (jus ad bellum) וצדקת ההתנהלות במלחמה (jus in bello). הבחנה זו מבטיחה שהשיפוט המוסרי של האמצעים הננקטים בלחימה אינו נגזר ישירות משאלת צדקת המטרה שבשמה נפתחה המלחמה. ללא הפרדה זו, צד הרואה במלחמתו צודקת היה עשוי לראות עצמו פטור מכל מגבלה מוסרית בניהולה, ובכך דווקא להרחיב את ממדי הרוע. ההבחנה בין שני המישורים משמרת אפוא מוסר מלחמה, גם כאשר עצם היציאה למלחמה שנוי במחלוקת, ומאפשרת את חלוקת מוקדי האחריות המוסרית – ההכרעה על היציאה למלחמה מוטלת על הדרג המדיני, בעוד שהאחריות לניהולה מוטלת על החיילים והמפקדים (Walzer, 1977, pp. 38–39).

מהפרדה מושגית זו נובעת הבחנה מעשית מרכזית של תורת המלחמה הצודקת על פי וולצר: ההבחנה הקטגורית בין לוחמים לאזרחים. משעה שמפרידים את שאלת צדקת המלחמה משאלת צדקת ניהולה, חדל השיפוט המוסרי של הלוחמים להתבסס על צדקת המטרות, ועובר להתבסס על יכולתם לגרום נזק (Walzer, 1977, p. 41). לוחמים מהווים סכנה בשל היותם נושאי תפקיד מוסדי של הפעלת אלימות, ולפיכך נחשבים למטרות לגיטימיות לפגיעה. אזרחים, לעומת זאת, נהנים מחסינות מוסרית משום שאינם ממלאים תפקיד זה, ולפיכך אינם מהווים איום ישיר (Walzer, 1977, pp. 41–42). הבחנה זו אינה רק תולדה של עקרון ההפרדה בין jus ad bellum ו-jus in bello, אלא מנגנון מוסרי שמטרתו לחזק את מטרת העל של תורת המלחמה הצודקת: להגביל את האלימות, למנוע הידרדרות למלחמת השמדה בין אוכלוסיות, ולאפשר את המשך קיומן של קהילות אנושיות גם בתנאי עימות אלים (Walzer & Margalit, 2009).

אל מול המבנה המוסרי של וולצר, המפריד בין הצידוק למלחמה לבין כללי ניהולה, מציבים כשר וידלין תפיסה המעמידה את חובת המדינה להגן על חייליה בראש סדר העדיפויות המוסרי. לטענתם, במציאות של זירות לחימה א-סימטריות, בהן ארגוני טרור מטשטשים במכוון את ההבחנה בין לוחמים לאוכלוסייה אזרחית, סדרי העדיפויות המוסריים משתנים. בניגוד לוולצר, לפיו אזרחים נהנים מחסינות ראשונית גם במחיר סיכון חיילים, כשר וידלין מאפשרים ללוחמים "לקפוץ לראש התור" מבחינת חובת ההגנה, וגורסים כי בטיחות חיילי המדינה קודמת לבטיחות אזרחי האויב. מהלך זה נשען על תפיסת החיילים כ"אזרחים במדים": אזרחים חפים מפשע במהותם, שהמדינה השאילה זמנית למשימה מסוכנת במסגרת jus ad bellum מוצדק. משום כך, המדינה אינה רשאית לדרוש מהם להקריב את חייהם כדי לצמצם פגיעה באזרחים הנתונים לאחריותה של ישות עוינת, במיוחד כאשר אין להם שליטה אפקטיבית בשטח, והאויב הוא שיוצר במכוון את הסיכון באמצעות ערבוב אוכלוסיות. האחריות למזעור הפגיעה באזרחי האויב בזירה כזו מוטלת לשיטתם על הטרוריסטים עצמם, ולא על המדינה המתגוננת. בשל כך, דוחים כשר וידלין את הדרישה שחיילים ייטלו סיכון אקטיבי כדי להוכיח כוונה מוסרית להימנע מפגיעה בבלתי-מעורבים, ודי בכך שהמדינה אינה בעלת כוונות תחילה לפגוע באזרחים (Kasher & Yadlin, 2005, pp. 50–52).

בתגובה, וולצר ומרגלית (2009) דוחים את טשטוש ההפרדה בין שתי מערכות הנורמות של המלחמה הצודקת (jus in bello & jus ad bellum) הנובעת מטענת כשר וידלין, ואת הניסיון לתת עדיפות לחיי לוחמים על פני אזרחי אויב. לדידם, הלוחם מחויב מעצם תפקידו ליטול על עצמו סיכונים נוספים, כדי לצמצם פגיעה באנשים שהינם חסרי יכולת להזיק. וולצר ומרגלית מזהירים שהעדפת חיי חיילינו על פני אזרחי האויב, ממקמת אותנו על מדרון חלקלק שבו ניתן להצדיק שימוש באזרחים כמגנים אנושיים לטובת ביטחון הלוחמים – פרקטיקה שבעיניהם ישראל עצמה מגנה בתוקף. לשיטתם, על הצבא לנהוג באזרחי הצד השני באותה מידה של זהירות שבה היה נוהג אילו אזרחי מדינתו היו נקלעים לזירת המלחמה – "זה מה שכל צד צריך להגיד ללוחמיו: [...] בתור חייל, אתה מתבקש לקחת סיכון נוסף למען הגבלת היקף המלחמה. הלוחמים הם הדודים והגולייתים של הקהילות שלהם. אתה הדוד שלנו".[1]

(3) צידוק היציאה למלחמה ומיגור הרוע 

כדי לבחון את תוקפן של העמדות השונות שנדונו עד כה, אבקש להתעכב תחילה על מבחן מנרה – כניסוי מחשבתי שמציעים וולצר ומרגלית כקריטריון להערכת מוסריותה של לחימה בנוכחות אזרחים (Walzer & Margalit, 2009). המבחן מתבסס על שמועות טרם מלחמת לבנון השנייה לפיהן חזבאללה תכנן להשתלט על קיבוץ מנרה. במסגרת המבחן מוצע מצב תיאורטי שבו חזבאללה אכן כובש את הקיבוץ, וצה"ל נדרש לצאת למבצע צבאי לשחרורו. במצב זה, מוצגים ארבעה תרחישים אפשריים לגבי זהות האנשים שחזבאללה משתמש בהם כמגנים אנושיים בתוך הקיבוץ: חברי הקיבוץ, מתנדבים זרים התומכים בישראל, זרים המפגינים כנגד המדיניות הישראלית, ומצב נוסף בו חברי הקיבוץ פונו מבעוד מועד וחזבאללה הביא במכוון אזרחים לבנונים לקיבוץ כדי שישמשו לו מגן אנושי. המבחן נועד לבסס דרישה אוניברסלית של זהירות: על צבא לנהוג באזרחי האויב באותה מידה של ריסון וזהירות שבה היה נוהג אילו אזרחי מדינתו היו נקלעים לזירת הלחימה. באמצעות דרישה זו מבקשים וולצר ומרגלית (2009) לערער על סדרי העדיפויות שמציעים כשר וידלין, ולכונן אמת מידה מוסרית שאינה תלויה בזהות הלאומית של האזרחים, אלא בעצם היותם חסרי יכולת להזיק.

בבחינה מעמיקה, מבחן מנרה מערים קשיים על עמידה ראויה במאפייני תורת המלחמה הצודקת שוולצר עצמו מציע. הדרישה להתייחס לאזרחי האויב כאילו היו אזרחי המדינה עצמה, אינה מעוררת רק קושי יישומי או רגשי, אלא יוצרת מתח מושגי פנימי בתוך ההיגיון המדינתי שמכוחו מוצדקת היציאה למלחמה מלכתחילה. כפי שהוזכר לעיל, על פי וולצר המדינה אינה רק גורם מנהלי המורה על הפעלת הכוח, אלא המסגרת הפוליטית שבכוחה להעניק לאלימות משמעות נורמטיבית, משום שהיא אמונה על ניסוח ה-jus ad bellum – היא קובעת מתי אזרחים הופכים ללוחמים, מנסחת את תכלית הלחימה, וקושרת את הפעלת הכוח במחויבות להגנה על קהילה פוליטית מוגדרת, שאותה מבקשים הלוחמים לשמר גם לאחר תום העימות. 

בהקשר זה, ההבחנה המוסרית והפוליטית בין "שלנו" ל"שלהם", אינה ביטוי להעדפה שרירותית או לשיקול תועלתני צר במסגרת תפיסה עיקשת המבקשת לשים קץ למלחמה בכל מחיר, אלא דווקא נגזרת של יסודות הריבונות המדינתית, שבשם הנאמנות המתבקשת לחיי אזרחיה מוכרעת היציאה למלחמה והפעלת האלימות גם כלפי אזרחי הצד השני. לפיכך, דרישה לאוניברסליזציה בין אזרחים מרוקנת מתוכן את אחריותו הייחודית של הדרג המדיני כלפי לוחמיו. בכך, גישה זו חותרת תחת התשתית הנורמטיבית שעליה מושתתת ההצדקה ליציאה למלחמה (jus ad bellum), שהרי אם חובת ההגנה של המדינה מטשטשת את ההבחנה בין אזרחיה לבין אזרחים הנתונים לריבונות עוינת, מתערער ההיגיון שביסוד גיוסם של אזרחים ללחימה בשם אותה הגנה.

קושי מהותי זה מתחדד ביתר שאת בזירה הא-סימטרית של הלחימה בטרור, שם החלת דרישת האוניברסליות מחוללת עיוות נורמטיבי מבני. מצד אחד, בזירה זו ניצבת מדינה שפועלת מכוח עילה צודקת למלחמה – מיגור הטרור כאופן פעולה המרחיב רוע – ונדרשת, בשם שמירת כללי jus in bello, לנהל את הלחימה תחת מגבלות הנגזרות מן האוניברסליזציה של מושג האזרחות. מגבלות אלו מצמצמות את מרחב פעולת המדינה במלחמה עצמה, כאשר היא שואפת לפעול באופן התואם גם לאתיקת הלחימה וגם לתכלית הראויה שלשמה לחימה זו הוצדקה מלכתחילה. מנגד, היריב, בין אם עילתו ליציאה למלחמה מוצדקת ובין אם לא – שאלה אשר ממילא מופרדת על פי וולצר מן השיפוט על ניהול הלחימה – פועל בזירה תוך הפרה שיטתית של כללי jus in bello, ואינו מכיר בהבחנה בין לוחמים לאזרחים. יתרה מכך, הפרה זו אינה מקרית, אלא נבחרת כאסטרטגיה מבנית המנוצלת לטובתו. כך מתהווה מצב שבו עיקרון מוסרי שנועד להציב גבולות, מעניק יתרון שיטתי לצד שאינו מחויב למסגרת המוסרית של צדקת ניהול המלחמה שבתוכה פועל יריבו.

בעיניי, א-סימטריה זו מעוררת קושי עמוק ביחס ליכולתה של דרישת האוניברסליות בזירת הטרור לשרת את מטרת העל של תורת המלחמה הצודקת על פי וולצר: צמצום הרוע. כאשר כללי ניהול המלחמה מופעלים באופן חד-צדדי בזירה שבה היריב פועל ללא ריסון, הם עלולים שלא לצמצם את הרוע אלא לאפשר את המשכו, ואף להקנות לו תנאים נוחים לפעולה. במצב כזה, הדרישה לאוניברסליות אינה כושלת רק במישור היעילות המעשית של מיגור הרוע, אלא גם פוגעת במימוש האחריות של הדרג המדיני כלפי לוחמיו – המדינה בוחרת לשלוח את אזרחיה ללחימה בשם מיגור הרוע, אך בו בזמן כובלת את יכולתם כחיילים לפעול באופן אפקטיבי להשגת מטרה זו. מכאן עולה השאלה ביחס לאחריותו וחובתו של הדרג המדיני כלפי אזרחיו-לוחמיו: האם ראוי לנסח jus ad bellum מוצדק המטיל על הלוחמים הנשלחים לזירה א-סימטרית את נטל ההכרעה, מבלי להעמיד לרשותם את כלל האמצעים הדרושים למימוש הכרעה זו? 

(4) בין סמכות לנטילת סיכון

על רקע הביקורת שהצעתי על יישום דרישת האוניברסליות בין אזרחים בזירת הטרור, ניתן להבין את המוטיבציה הנטועה בבסיס עמדתם של כשר וידלין, המבקשים להתיר את שינוי מדרג הסיכונים בלחימה בטרור כך שתינתן עדיפות להגנה על חיי הלוחמים. אולם, הקושי שאני מזהה בעמדתם אינו נובע מעצם ההגנה על החיילים, אלא מההבנה החלקית שהם מייצרים עבור תפקיד הלוחם. השינוי במדרג הסיכונים מנתק את הסמכות המוסרית להפעלת אלימות מהדרישה העקרונית לשאת בסיכון הכרוך בה. וולצר טוען כי מרגע שאדם מקבל על עצמו את תפקיד החייל, הוא אוחז בסמכות ייחודית להפעלת אלימות במסגרת הלחימה, ובכך נבדל מן האזרחים שאינם נושאים בכוח זה. בעיניי, נראה שסמכות זו אצל וולצר אינה מובנת בשלמותה אם היא מתוארת כהיתר להפעלת כוח בלבד, כפי שידלין וכשר מבינים אותה: הבנה מלאה של תפקיד הלוחם כוללת בהכרח גם דרישה עקרונית לשאת בסיכון הכרוך בהפעלת האלימות. בהינתן פטור מסיכון ללוחמים במסגרת הסמכות להפעלת אלימות, מתרוקן ממד האחריות המובנה בה, בצורה שאינה משקפת באופן מלא את הדרישות המוסריות המוטלות על לוחמים במסגרת jus in bello. כשל זה מחמיר בזירת הלחימה בטרור, כאשר היריב פועל במכוון מחוץ למסגרת נורמטיבית של לחימה. במצב זה, ויתור פנימי של הצד הלוחם בטרור על רכיב הסיכון מהווה פגיעה ביכולת הלחימה בטרור עצמה להישמר כפעולה מוסרית המובחנת מן האלימות הרעה שאותה היא מבקשת למגר.

נראה כי הן דרישת האוניברסליות שמציעים וולצר ומרגלית, והן הדגשת הקדימות להגנה על חיי לוחמים בעמדתם של כשר וידלין, כושלות כל אחת בדרכה לתת דין וחשבון מלא לתנאי המלחמה הצודקת בטרור. בשני המקרים, יישום העקרונות מוביל לפגיעה בלכידותה הפנימית של תורת המלחמה הצודקת: מחד גיסא, דרישת האוניברסליות בין אזרחים מחלישה את צדקת עילת הלחימה בטרור ובכך חוטאת לצדקת היציאה למלחמה. מאידך גיסא, קדימות ההגנה על חיי הלוחמים בטרור מצמצמת מרכיב חיוני בתפקיד הלוחם באופן שפוגע בצדקת ניהול המלחמה. 

יתר על כן, הקושי להכריע בין ליבות האמת בטענותיהם של וולצר ומרגלית ושל כשר וידלין, משקף מגבלה עמוקה בעצם הניסיון לנסח מלחמה צודקת על סמך תאוריה מוסרית. ניסיון זה נוטה להפשיט את הסובייקט מן ההקשר הרגשי-המחייב שבתוכו הוא פועל, ולבחון את פעולות הלחימה במונחים המתקשים לשקף את המטען התודעתי הכרוך בהתגייסות, בהסכמה, או בכניעה להפעלת כוח אלים בשם המדינה. נדמה כי הניסיון הפילוסופי מתעלם מכך שנקודת המוצא של תפיסת המוסר במלחמה אינה נובעת מתכתיב מוסרי מוחלט ואוניברסלי, אלא מתהווה כתוצר של תודעה משותפת וספציפית של קהילה ומתפיסת טוב פרטיקולרית; מעין כפיית "מבט משום מקום" על מצב שהוא כולו "מבט מתוך קהילה". שיפוטים מוסריים של פרטים בקהילה כרוכים בקשר עמוק בתוכן ובמסגור של מה נתפס כראוי וצודק ברמת התודעה המשותפת של אותם פרטים בלבד – מסגור שמכתיב הן את ההצדקה ליציאה למלחמה והן את אופן הלחימה עצמה. 

בשל כך, נראה שההצדקה ליציאה למלחמה, גם אם אינה מתפקדת כקריטריון המוסרי היחיד בקביעת היותה של מלחמה צודקת, ממלאת תפקיד מכריע: היא זו שממקמת עבור המדינה, האזרח והלוחם את פעולת הלחימה על הרצף שבין כשל מוסרי הכרחי לבין אובדן לגיטימיות, ומכוחה מתעצבת הגדרת תפקידו וגבולות האחריות המוטלים על כל אחד מהשחקנים הללו. היעדר התייחסות למאפיינים אלו בלחימה חוטא להבנה שבהכרעה במלחמה בטרור – אין בנמצא עיקרון מוסרי אוניברסלי היכול להבטיח בעת ובעונה אחת מיגור אפקטיבי של טרור והימנעות מוחלטת מפגיעה בבלתי-לוחמים, והתעקשות על דרישה כזו עלולה בעצמה להיות בלתי מוסרית.

(5) פניו של המנצח

במאמר זה ביקשתי לחדד את הקושי בשמירה על שני עקרונות הגלומים בעמדותיהם של ההוגים שנידונו – קושי המתמצה, בסופו של דבר, בשתי שאלות מפתח: מתי מלחמה מבקשת למגר רוע, ומתי היא מאמצת את האכזריות המאפיינת את אותו רוע? נדמה כי דווקא בזירה הא-סימטרית של המלחמה בטרור, כל הכרעה מוסרית כרוכה בהכרח בכישלון: בין אם בפגיעה ביכולתה של מדינה להגן על אזרחיה, ובין אם בשחיקת הגבולות המוסריים שבשמם היא מפעילה כוח. ייתכן כי ההכרה בהיעדרו של פתרון מוסרי שלם אינה צריכה להוביל לוויתור על מוסר המלחמה, אלא דווקא להבנה מחודשת של תפקידו. 

תורת המלחמה הצודקת אינה יכולה להבטיח מלחמה נקייה מסתירות, אך היא עשויה לשמש עבור מדינה ולוחמיה תזכורת מתמדת לכך שגם במציאות של אלימות מתמשכת, שאלת הגבולות הנורמטיביים אינה מתבטלת, והשאיפה לניצחון לא צריכה לגרור שינוי של פניה המוסריות של החברה. בהקשר זה, תורת המלחמה הצודקת משרתת כעוגן הן למדינה והן לחייליה, פן ישתעבדו למסגור המלחמה כדבקות עיקשת בניצחון הטוב על הרע, ולא כדבקות בחיים, גם כאשר אין דרך לעשות זאת מבלי להיכשל חלקית. על מדינת ישראל להגיד ללוחמיה: ביציאה למלחמה אתם כדוד, השתדלו שלא לחזור כגוליית.

[1] “This is what each side should say to its soldiers: […] As a soldier, you are asked to take an extra risk for the sake of limiting the scope of the war. Combatants are the Davids and Goliaths of their communities. You are our David.” (Walzer & Margalit, 2009).

---

רשימת מקורות

וולצר, מ' (1984). מלחמות צודקות ולא צודקות (י' ברונובסקי, מתרגם). עם עובד.

Kasher, A., & Yadlin, A. (2005). Assassination and Preventive Killing. SAIS Review of International Affairs, 25(1), 41–57. https://doi.org/10.1353/sais.2005.0011

Walzer, M. (1977). Just and Unjust Wars: A Moral Argument with Historical Illustrations. Basic Books.

Walzer, M., & Margalit, A. (2009, May 14). Israel: Civilians & Combatants. The New York Review of Books, 56(8). https://www.nybooks.com/articles/2009/05/14/israel-civilians-combatants/