top of page
  • יובל עיני

האם הקיטוב הרגשי הופך אותנו לטיפשים? כיצד קיטוב רגשי משפיע על היכולת שלנו לפתח ידע

מכת הפתיחה של חמאס קטעה את אחד מהדיונים הפוליטיים המשמעותיים בתולדות ישראל, אשר גם הוביל לעלייה בקיטוב הרגשי במדינה. במאמר אטען כי צורת השיח בישראל סביב הדיון, אשר הושפעה מהקיטוב הרגשי, לא מאפשרת לנו לבצע דיון אמיתי וויכוח בין הצדדים, דבר שהופך את הטיעונים של כלל הצדדים לרדודים יותר ופחות משכנעים. בחינה של תרבות הוויכוח, שנאבדה בישראל לאור הקיטוב הרגשי, תראה את החשיבות שלה לפיתוח הידע ותסביר למה חשוב להחזיר אותה.


יובל עיני / סטודנט שנה ב' באוניברסיטה העברית


 

(1) החשיבות של הדיון על הרפורמה המשפטית בישראל וההשפעות שלו

טרם מלחמת "חרבות ברזל" מדינת ישראל הייתה בעיצומו של אחד מהדיונים החשובים בתולדותיה - הדיון סביב הרפורמה במערכת המשפט. דווקא דיון זה הציף נושאים שונים אשר לא נחשבו עד כה כ"הנושאים החמים" בקרב הציבור הכללי בישראל – תפקידה ותפקודה של מערכת המשפט וההשפעה של הרשויות האחרות עליה; הכוח של אנשי הפקידות ויכולתם להגביל את מקבלי ההחלטות שנבחרים בבחירות; חשיבותה של החוקה בתפקוד של מדינה דמוקרטית; ואולי יותר מהכול, מה הם המגבלות של השיטה הדמוקרטית: האם כנסת שנבחרה יכולה לבצע כל שינוי שברצון הרוב בעם (שלטון הרוב) או שישנם ערכים שנובעים מהגדרת המושג דמוקרטיה ואי אפשר לפגוע בהם. בשנה האחרונה השיח הציבורי עסק בנושאים שנדחקו מהשיח, או שמעולם לא נתפסו כרלוונטיים, בתולדות המדינה, והיה נדמה כי לא משנה אילו החלטות יתקבלו, הם ישפיעו וישנו את פני המדינה.


אך הדיון היה גם מאוד אמוציונלי, הוא הוביל לתחושות קשות בציבור משני הצדדים, עד למקום שבו היה נדמה שאנחנו לקראת פיצול חברתי. במסגרת זאת, עלו רעיונות רדיקליים להפרדת מדינת ישראל לשתי מדינות, הגירה רחבה של המחנה הליברלי למדינות אחרות ועוד (טייטלבאום, 2023). אמנם הצעות אלו אינן מבטאות את הקונצנזוס בשיח, אך הן מדגימות את הקיצוניות שאליו היא הגיעה.כמובן שמתקפת חמאס ב-7 באוקטובר קטעה את הדיון הציבורי, אך היא גם שיחככה את השיח הקיצוני בציבור. דווקא לאור זאת בראייתי נכון להסתכל אחורה ולבחון את השיח שהיינו בו ולאילו השפעות ייתכן שהוא הוביל. במאמר זה אנסה להציף אחת מאותן השפעות – סגנון השיח סביב הרפורמה פגע בנו אינטלקטואלית.


במאמר אטען כי השיח סביב הרפורמה הפך לשיח מפלג והוביל להתרחבות הקיטוב הרגשי, אשר משפיע על היכולת שלנו לנהל ויכוח מול הצד השני. לקיטוב הרגשי ישנן השפעות רבות אשר מדוברות לא מעט, אך לדעתי יש עוד אחת נוספת בה לא עסקו עד כה בצורה מפורשת וסיסטמטית. בראייתי, גדילתו של הקיטוב, לא מאפשר לנו להתווכח, שזהו כלי מרכזי בפיתוח ידע, כאשר בלעדיו התפיסות שלנו נשארות רדודות ביחס למה שיכלו להיות. דווקא לאור האפשרות כי הדיון הציבורי ישוב לאחר המלחמה, או כל דיון אחר, נכון להסיק כבר עכשיו מסקנות, לאפיין את ההשלכות של אופי השיח בישראל ואולי לגבש מספר המלצות בנושא.


(2) העלייה בקיטוב הרגשי והשפעותיה

למרות חשיבות הדיון, והקיטוב האידיאולוגי המשמעותי שהוא יצר, כלומר חוסר ההסכמה הפוליטית שהוביל לדיון המשמעותי על ההתנהלות במדינה, הוא גם יצר קיטוב רגשי, רגשות שליליים בין תומכים של מחנות פוליטיים שונים. במדינת ישראל התופעה הזו קיימת בצורה רחבה כבר מספר שנים, כאשר מחקרים שונים מראים כי תומכי מפלגות שונות חשים רגשות שליליים כלפי מפלגות מהצד השני של המתרס הפוליטי. נדמה כי גם ללא מחקרים שיראו לנו כי בשנה האחרונה עלתה רמת הקיטוב הרגשי במדינה, נדמה שניתן לחוש את גדילתו, את העובדה שהשיח הציבורי התלהט, שערוצי תקשורת המזוהים עם כל אחד מהצדדים החלו להשמיע עמדות ניציות יותר כלפי הצד השני וכי הציבור בישראל מפולג - אין רצון לשוחח עם הצד השני, להיות מקושר אליו או להיות בקרבתו.



תרשים 1 – שיעור המדווחים, במסגרת סקר שנערך ב-2022, כי החרימו גוף עסקי על רקע פוליטי בשנתיים האחרונות (יערי וכוורי, 2022)


קיטוב רגשי הוא אחד משני המונחים במדעי המדינה אשר מתאר קיטוב בין אנשים על רקע פוליטי. לצד קיטוב אידיאולוגי, המתאר חוסר הסכמות על תפיסות עולם פוליטיות בין קבוצות. כך, אדם מסוים יכול להחזיק בתפיסות שמאל כלכלי לעומת חברו שמחזיק בתפיסות ימין כלכלי. לעומת זאת, המונח קיטוב רגשי, שלעיתים מכונה גם קיטוב חברתי, מתאר את הרגשות השליליים אשר קיימים בין תומכי מפלגות שונות, בעיקר לחוסר האמון והעוינות בין יריבים פוליטיים ומידת ההערכה של הגוש האידיאולוגי המנוגד לעומת הגוש האידיאולוגי שממנו מגיע הפרט. דוגמה לכך, היא חוסר הרצון של אדם לקנות בחנות שמנוהלת על-ידי אדם שתומך במפלגה אחרת (יערי וכוורי, 2022). הקיטוב הרגשי משפיע על תפקוד החברה והתפקוד הדמוקרטי שלה. ההשפעה על תפקודה של החברה קורה משום שקיטוב רגשי מצמצם את הקשרים בין אנשים שונים בקבוצות שאינן הומוגניות, מפחית את רמת ההון החברתי, מושג אשר בעזרתו בוחנים את הארגון החברתי של חברה מסוימת, את הקשרים, הרשתות, הנורמות והאמון בין החברים בקבוצה. חוקרים, כמו פטנאם במחקרו (1992), הראו כי לרמת ההון החברתי ישנה השפעה על תפקוד פוליטי וככל שההון החברתי של חברה גבוה יותר, התפקוד של הדמוקרטי של המדינה הזאת טובה יותר. על כן, כאשר  הקיטוב הרגשי גדל, התפקוד הדמוקרטי מתערער.


לקיטוב רגשי ישנן השפעות רבות, אשר חלקן כבר תוארו פה, כמו ההשפעה על התפקוד הדמוקרטי, הלכידות של מדינות והשפעות כלכליות ועסקיות. במאמר זה אנסה להציג בעיה נוספת אשר עולה בעקבות הקיטוב הרגשי, והיא ההשפעה על פיתוח הידע שלנו. ייתכן שההשפעה הזו היא לא החשובה ביותר בהקשרי הקיטוב הרגשי, וייתכן שלא יהיה אפשר לפתור אותה ללא פתרון שלם של הקיטוב, אך יש חשיבות רבה בהצבעה על השפעה זו.


(3) כיצד משפיע הקיטוב על פיתוח הידע שלנו?

מיכה גודמן מדבר בספרו מהפכת הקשב (2021, 32-35) מנתח את ההשפעות של הקיטוב הרגשי, ביחד עם "תיבות התהודה", שנוצרות בעקבות האלגוריתמים של הרשתות החברתיות, כך שכל אדם מקבל את המסרים אשר תואמים רק את המחנה שבו הוא נמצא, דבר שמוביל לתפיסה כי כולם תומכים בעמדתו ועמדתו היא הקונצנזוס. אך לתפיסתי אפקט נוסף של "תיבת התהודה" הוא שאנחנו לא מתמודדים עם העמדות המנוגדות לנו, באופן שמוביל אותנו לכך שאנחנו לא מתמודדים עם החלקים החלשים בטיעון שלנו (ואולי בכלל מבינים האם אנחנו מחזיקים בטיעון קוהרנטי מלכתחילה) ולא מנסים לפתח ידע נוסף. יציאה מ"תיבת התהודה" שאותו הקיטוב הרגשי מייצר תאפשר לנו לנהל דיון ענייני מול הצד השני, להתווכח איתו ולפתח ידע.


אבל למה לטעון שוויכוח מפתח ידע? כשאני מתייחס לוויכוח, אני מדבר על דיון אל מול אדם אשר לא חולק את תפיסת העולם שלי, שבו כל צד מנסה לשכנע את האחר בצדקתו ומנסה להעלות כשלים בטיעונו של האחר. לטעמי, הניסיון לשכנע בר פלוגתא לצד שלך הוא תכלית משנית של הוויכוח, בעיקר לאור הסיכוי הנמוך שהדבר באמת יקרה. לדעתי, כלי הוויכוח מאפשר לנו להציג את הטיעון שלנו אל מול כלי הביקורת הטוב ביותר שקיים - אדם המתנגד לו - ולבחון את הטיעון שלנו בצורה המיטבית. כאשר נעלה מול בן פלוגתא שלנו טענה שלא  מתחברת למהלך הלוגי של הטיעון שלנו, או שנציג דוגמה אשר לא תומכת בעמדתנו  בצורה מלאה – סביר שהאדם מהצד השני לא יפספס זאת ויוכל להעמיד אותנו על טעותנו. יהיה מטופש לחשוב כי הטיעונים שלנו תמיד מהודקים, שלמים ולא ניתנים לסתירה, על אף שתמיד נרצה לשאוף לשם. לכן, אנו צריכים לחשוב מהם הכלים האפקטיביים ביותר כדי להביא אותנו לאותו מצב מיטבי, כאשר לתפיסתי הכלי הטוב ביותר הוא הוויכוח. על כן, הוויכוח הוא כלי שמשמש את כל אחד מהצדדים בפני עצמו, כאשר לא משנה מהי עמדתו של הצד השני בסופו, אלא השאלה היא כמה השתפר הטיעון שלי במהלכו.


הפילוסופיה התמקדה מרבית השנים בשאלות על ידע בפרספקטיבה של היחיד – כלומר הידיעה של האדם הבודד. ענף זה בפילוסופיה נקרא תורת ההכרה, אפיסטמולוגיה, והוא נוגע בשאלות על האם ואיך ניתן לייצר ידע על העולם סביבנו והאם ניתן להסתמך בתהליך זה על החושים שלנו או על המדע (שטייניץ, 2023, 21-23). אך בשנים האחרונות מתפתח המחקר הפילוסופי שנקרא "הכרה חברתית" (Social Epistemology), שעיקרו  ההתחקות אחר האופן המוצדק שבו אנשים יכולים לפתח ידע בעזרת אנשים אחרים. בתוך כך, ישנו עיסוק בעולם הויכוח, כאשר הדעה הרווחת גורסת כי אם ישנה חוסר הסכמה בין אנשים, הדבר דורש בחינה עצמית מחודשת של העמדה של המשתתפים בנוגע לרמת הביטחון בידע שלהם (O’Connor et eal., 2023). הסיבה שבגינה ויכוח עם אדם אחר צריכה לערער אותנו היא ההנחה כי קיימים אחרים אותם מכנים בספרות ״Epistemic Peers", כלומר אנשים אחרים השווים לנו, פחות או יותר, באינטלגנציה, בכוונות ובגישה למקורות מידע, כך שעצם האי-הסכמה שלהם אמורה לגרום לנו לכל הפחות לחשוב מחדש על הדעות שלנו ובמקרים מסוימים אפילו להשהות את ההאמנה שלנו בהם או לשנות אותם. לכן, אם אדם שדומה לי אינטליגנטית ויש לו את אותו המידע שלי יש, חושב אחרת ממני על נושא מסוים, הדבר מוצדק לעשות הוא לבחון מחדש את הטיעון שלי ולהתווכח איתו על מנת להבין את הצד שלו ולבחון האם האמנה שהייתה לי לפני כן עדיין תקפה (Gelfert, 2011, 509). כך, אנחנו מקבלים הצדקה פילוסופית לחשיבות של הוויכוח – גם מבחינה פילוסופית תהליך זה נחשב ככזה שמעצב את הידע שיש לנו ומפתח אותו.


            כעת, לאחר שהראנו את החשיבות של הוויכוח והראנו כי מדובר ברכיב משמעותי בתהליך שלנו בפיתוח ידע, ניתן לשאול איך ניתן לממש זאת בחיים האמיתיים. בראייתי, הצורה הנכונה של הוויכוח, והמטרה האמיתית שלו, הייתה לאורך כל הדרך מול העיניים שלנו.  הסתכלות על מקרים היסטוריים שונים של ויכוח יוכלו להראות לנו בדיוק את זה. לכן, נעמיק בקצרה בשני מקרי בוחן שונים – הוויכוח ביהדות ובעולם הפילוסופיה, כדי לראות כיצד במקומות אלה התנהלו הוויכוחים לאורך השנים, לאיזה מטרה הם שימשו ונראה באופן ברור כי המטרה הראשית שאותה שירתו היא היכולת שלנו לפתח את הידע החברתי שלנו.


(4) חשיבות הויכוח במקרא וביהדות

היהדות היא דת שהשתנתה לא מעט לאורך ההיסטוריה, אשר בנויה מהמצוות אשר מופיעות בתורה, אך אחריה ישנן התפתחויות רבות במשנה ובגמרא. בראייתי, הדבר שהוביל לכך שהיהדות התפתחה במשך הדורות הוא  הוויכוחים הארוכים בין האסכולות השונות בחברה היהודית. אולי הדוגמה הטובה ביותר היא הוויכוחים הארוכים בין בית הלל לבית שמאי. אין ספק שכל אחד מהם תפסו וקרא אחרת את המקרא, אך עם זאת, לא נוצר פילוג אמיתי ביניהם והם המשיכו להתווכח לאורך השנים. לבסוף, עלתה השאלה, איזו עמדה צריך לקבל, למרות ש"אלו ואלו דברי אלוהים חיים". ההחלטה הייתה כי העמדה של בית הלל היא זאת שנבחרה, אך לא בגלל שהפירושים שלהם היו הנכונים יותר, אלא בגלל "שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" – בית הלל לא הקשיבו רק לחכמיהם ונשארו בתוך תיבת התהודה שלהם, אלא הם לימדו, עסקו והתמודדו עם התובנות של בית שמאי. לאור העיסוק הרחב יותר שלהם בלמידת הצד השני, הוחלט כי הם הצד שאותו צריכים לקבל (תלמוד בבלי, עירובין יג; גודמן, 2019, 167-170). הדוגמה הזו ממחישה כיצד היהדות תופסת את חשיבות הוויכוח, ההלכה הלכה לפי בית הלל מתוך התפיסה כי כנראה שדעותיהם מגובשים יותר, בגלל שהם התמודדו לאורך השנים גם עם טיעונים של הצד השני.


חשיבות הויכוח, על מנת לפתח ידע ולשפר את ההבנה של הצדדים, מושרש כבר בתנ"ך. בספר ירמיה, הנביא מנסה להבין מהקב"ה מדוע הוא סובל בעוד אנשים רעים מצליחים. על מנת להבין את הסיבה לעומקה, משתמש ירמיה בכלי הוויכוח, למרות שהוא יודע שהוא טועה ולקב"ה יש תשובה מגובשת (ונכונה) על העניין: "צַדִּיק אַתָּה יְהוָה, כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ; אַךְ מִשְׁפָּטִים, אֲדַבֵּר אֹתָךְ, מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה" (ירמיה י"ב פסוק א). ניתן לראות כי למרות שירמיה יודע כי הקב"ה צודק, הוא רוצה להתווכח עימו על מנת להצליח להבין את גישתו של הקב"ה. דוגמה יחידה זו, מראה כיצד הרעיון השתרש וליווה את עולם הידע היהודי לאורך אלפי שנים.


(5) חשיבות הוויכוח בעולם הפילוסופיה

בעולם הפילוסופיה ניתן לראות שני סוגים של ויכוח. הראשון, אשר נראה בצורה הברורה ביותר בכתבי אפלטון, אשר בהם מוצגים הדיאלוגים מפיו של סוקרטס, אך פילוסופים נוספים השתמשו בשיטה זו, כמו החיבורים על הרפובליקה ועל החירות (ככה"נ בין 54 ל-50 לפנה"ס) מאת  קיקרו אשר נכתבו בצורת דיאלוג (אדמס ודייסון, 2008, 30) ואפילו בספרים פילוסופים עדכניים הרבה יותר, דוגמת הזמנה לפילוסופיה של ד"ר יובל שטייניץ. בכתבים אלה הוויכוח הוא בין הפילוסוף לבן שיחו, ובעזרת הוויכוח הפילוסוף מעביר את משנתו. המתודה הזאת נקראת המתודה הדיאלקטית, ובה הפילוסוף לא מנסה בהכרח ללמד משהו חדש, אלא לעודד את האנשים להבין את מה שהם כבר יודעים, בעיקר על-ידי הטרדה שלהם והוצאתם משלוות היום־יום שלהם באופן שתערער את הביטחון שלהם בתפיסותיהם. כלומר, הפילוסוף לא מציג את עמדתו בצורה ברורה, אלא רק מעמת את בן שיחו עם עמדתו שלו עצמו, באופן שמחייב את בן השיח לדייק את טענותיו. בצורה זו, הפילוסופים מראים עד כמה לעיתים עמדותיו של אדם לא מבוססות כהלכה, וכמה הן יכולות להתעצב במהלך שיח עם אדם אחר.


הסוג השני של הוויכוח, אשר בו הפילוסופים לקחו את הוויכוח לרמת האומנות, היא כאשר הם לא הגבילו את הוויכוח במגבלות פיזיות, כמו הצורך להתווכח פנים מול פנים, וגם לא במגבלות בהקשרי הזמן, והרשו לעצמם להתווכח גם פילוסופים שמתו מאות שנים לפני שנולדו. ניתן להסתכל על התפתחויות רבות בתחום הפילוסופיה ככאלה שנבעו מהצורך להתמודד עם הטיעון של הצד השני, להפריך אותו ולהראות את הכשלים בו. הדוגמה החזקה ביותר לכך, גם אם היא דוגמה נגדית, היא תקופת ימי הביניים, אשר נחשבת לתקופה שבה ההתפתחות של הפילוסופיה המערבית הייתה מעטה ביותר, אשר יש המכנים אותה כתרדמת ימי הביניים של הפילוסופיה. החוקרים מעריכים כי הדבר שהוביל לאותה תרדמת היא שמרבית הפילוסופים היו מהאסכולה הנוצרית השמרנית, לאחר שהקיסר יוסטיניאנוס אסר על עיסוק בפילוסופיה שאינה נוצרית בכל רחבי האימפריה הרומית, בשילוב עם העובדה שהפילוסופים לא נחשפו לאסכולות פילוסופית ישנות יותר, בעיקר של הוגים יוונים וערבים, בגלל שאלו לא היו מתורגמות לשפתם עד אמצע המאה ה-12 (גוטליב 2009, 423-425). הדבר מראה בצורה ברורה שכאשר אין חשיפה והתמודדות עם אסכולות שונות ומנוגדות, הידע לא  מתפתח ולא  מתחדש. כאשר הגל כתב את סקירתו הכרונולוגית של תולדות הפילוסופיה, הוא הקדיש מתוך 1,300 עמודים רק 120 לפילוסופיה של ימי הביניים, באופן שמראה את פיתוח הידע המועט שקרה בתקופה זו. הפילוסופים תמיד התחלקו לאסכולות, אך הם מעולם לא הרשו לעצמם לוותר על להכיר את הטיעונים של הצד השני, להתמודד עימם ולנסות להפריכם. סביר לחשוב כי הפילוסופיה שלנו הייתה דלה הרבה יותר אם לא היו פועלים בדרך זו וכל אסכולה הייתה מנסה לפתח ידע רק בתוך עצמה.


(6) סיכום

לסיכום, הצגתי במאמר זה כיצד הוויכוח הוא כלי שגורם לנו לפתח ידע, הרבה יותר מאשר כלי לשכנע את הצד השני בעמדתנו. אך כאשר הקיטוב הרגשי גדל אנחנו ממעטים את השיח עם אנשים שנמצאים במחנה המנוגד לנו ומפספסים הזדמנות פז לשפר את הטיעון שלנו ולהפוך אותו לשלם יותר, באופן שיודע להתמודד אל מול טיעוני נגד שונים. לאור האפשרות שנחזור, בצורה כזו או אחרת, לאחד מהדיונים החשובים שהיו בתולדות המדינה, אשר ישפיע על הצורה שבה המדינה שלנו פועלת ומתפקדת, חשוב שנחזור לפגוש את הצד השני פנים מול פנים, נתווכח איתו ונשפר את הצורה שבה אנחנו מפתחים ידע.


לכן השאלה המתבקשת היא מה אפשר לעשות? הרי הקיטוב הרגשי הוא זה שמונע מאיתנו לשוחח אחד עם השני, להחליף רשמים ולפתח את הידע שלנו. ישנם לא מעט פרויקטים בחברה הישראלית שנועדו לפתור ממש את סוגייה זו – לקרב אותנו ולאפשר שיח. גם בשנה האחרונה נראו לא מעט יוזמות ברוח זו כדי לעודד שיח בין הצדדים. עם זאת, סביר כי מי שמגיע לשיח זה לא נמצא בקצה הסקאלה האידיאולוגית, או שהוא מגיע מתוך כוונה להגיע להתפשרות ולמציאת עמק השווה. אני חושב שבמאמר זה הצפתי יתרון נוסף של השיח – פיתוח ידע. אל יתרון זה ניתן להתחבר גם ממניעים אחרים מאלה שהוזכרו לעיל, שהם יותר אנוכיים ונועדו לשפר את הידע של המחנה שממנו הגענו. לתפיסתי, אין כל פסול בכך – כל דרך שבה נוכל לעודד שיח נוסף, לא משנה מה המניע שלו, היא מבורכת וראוי שנעשה אותה. חייבים לחזור להתווכח!


 

ביבליוגרפיה


אדמס, א' ודייסון ר' (2008). חמישים הוגים פוליטיים (ד' איילון, תרגום). רסלינג. (המקור פורסם בשנת 2007).


גודמן, מ' (2019). חזרה בלי תשובה. הוצאת ספרים כנרת, זמורה, דביר.


גודמן, מ' (2021). מהפכת הקשב. הוצאת ספרים כנרת, זמורה, דביר.


גוטליב, א' (2020). חלום התבונה (א' שור, תרגום). ספרי עליית הגג. (המקור פורסם בשנת 2016).


טייטלבאום, ש' (2023, 10 אוגוסט). אם אין לי ארץ אחרת אז תביאו פתרון. כלכליסט.


יעיר, ע' וכוורי א' (16 בינואר 2022). הקוטב הישראלי. ליברל.


שטייניץ, י' (2023). הזמנה לפילוסופיה. הוצאת ספרים כנרת, זמורה, דביר.


Gelfert A. (2011). Who is an epistemic peer?. Logos & Episteme, 2 (4), 507-514.

O’Connor, C., Goldberg, S. , & Goldman A. (2023, November 27). Social Epistemology . Stanford Encyclopedia of Philosophy. https://plato.stanford.edu/entries/epistemology-social/ 


Comments


bottom of page