_edited.png)
מערכת
בשנת 1969 יצא לאור הספר אילו נוצחה ישראל (If Israel Lost the War), פרי עטם של העיתונאים האמריקאים ריצ'רד צֶ'זנוף (Chesnoff), אדוארד קליין (Klein) ורוברט ליטל (Littell). הספר, רומן מסוגת ההיסטוריה האלטרנטיבית, מציג תרחיש במסגרתו מלחמת ששת הימים היא לא ניצחון ישראלי מזהיר אלא תבוסה מוחצת. על פי האירועים הבדיוניים המוצגים בספר, צבאות מצרים וסוריה הם אלו שהנחיתו על ישראל מכת-פתע אווירית, ואלו, יחד עם צבא ירדן, כובשים ומשמידים את המדינה היהודית תוך שישה ימים בעודם מבצעים מעשי זוועה באוכלוסייה הישראלית (צ׳זנוף ועמיתים, 1969). אילו נוצחה ישראל, שתורגם לעברית כבר באותה שנה בה ראה אור בארצות הברית, עורר שיח רב, כפי שמתאר זאת עודד היילבורגר: ״אילו נוצחה ישראל עורר בארץ זעם ורגשות פחד. מארק גפן, העורך הראשי של ביטאון מפ"ם ׳על המשמר׳, ואף אורי אבנרי קראו להחרים אותו [...] ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין מספר [...] כיצד נתקף פחד כשקרא אותו בנעוריו״ (היילבורגר, 2023). בין כל אלו נשכחה העובדה שהמתואר בספר, גם אם ניתן להתווכח על רמת סבירות התרחיש שמוצג בו, הוא ביטוי של מה שפסיכולוגים ופילוסופים מכנים ״חשיבה נוגדת-מציאות״ (counterfactual thinking): היכולת לחשוב על מה היה יכול להיות אחרת. בכך הוא בעצם דוגמא לחשיבה וכתיבה אינטלקטואלית, לניסיון להחיל תבונה, גם בנוגע לתרחישים זוועתיים, מורכבים מוסרית, טעונים פוליטית ומלאי אי-וודאות.
מה שאירע באותו בוקר של השבעה באוקטובר 2023, ובימים והשבועות שנלוו לו, הוא בדיוק תרחיש שכזה, ונראה שישנו צורך להציג הצדקה להענקת מרחב לחשיבה אינטלקטואלית גם בצילו. החקירה התבונית ייתכן ותראה לחלק מאיתנו מיותרת, או לכל הפחות לא בעדיפות עליונה בזמנים אלו. ניתן לטעון שמקומה הראוי הוא לאחר המלחמה, שכן היא יכולה לדחוק את צורך להתאבל. לחלופין, ייתכן ולא יהיה יעיל להפנות משאבים לחקירה שכזו בזמן שחיילים מסכנים את חייהם בחזית ומשפחות חטופים נאבקות לשחרור יקיריהן. אחרים ייתכן ויצביעו על כך שהתבונה היא במקרה זה מעמסה. אולי היא חותרת תחת התחושות המיידיות המניעות אותנו לפעולה צודקת או דורשת מאיתנו לנבור באירועים שראוי לטובת רווחתנו שנותיר במקומם. אין ספק שיש מן האמת בטענות אלו, אך גיליון זה של איתותים מבקש לטעון כי דווקא יש מקום לכתיבה וחקירה אינטלקטואלית בזמנים אלו. יש תפקיד לתבונה.
התבונה, כותב הפילוסוף האמריקאי ג׳ון קקס (Kekes), היא סוג של תכונת אופי המקושרת לסוג מסוים של ידע, ידע פרשני. בניגוד לידע דסקריפטיבי, במסגרתו אדם יודע קבוצה מסוימת של עובדות, כאשר אדם מחזיק בידע פרשני הוא גם בעל ידע בנוגע לרמת החשיבות של קבוצת עובדות מסוימת. לדעת את הסיבות בגינן בית עלה באש הוא מקרה של ידע דסקריפטיבי, לדעת ביחס לאילו מתוך הסיבות הללו היה ניתן לנקוט צעדי מנע כדי למנוע את השריפה מלכתחילה הוא מקרה של ידע פרשני (Kekes, 1983, 278). בכך ברור, לדעתו של קקס, הקשר בין תבונה ובין פעולה. התבונה היא מנחת-פעולה (action-guiding), יש לה תפקיד בהענקת הנחיות להתנהגות שתקדם את רווחתינו ורווחת אחרים.(Kekes, 1983, 281) נראה שאם נאמץ את הניתוח המושגי של קקס ניתן להצביע על שלושה אופנים מרכזיים במסגרתם התבונה מנחה ומניעה התנהגות מועילה: בחינה של מה שכשל ותכנון לעתיד, תבונה משותפת וביקורת עמיתים ועמידה אל מול רוע. כל אחד מהמאמרים בגיליון זה מציג ביטוי בפועל של אחד מאופנים אלו.
ראשית, התבונה מאפשרת לבחון את אירועי העבר, להבין מה הוחמץ ולא הוענק לו תשומת לב מספיקה, לבצע השוואה למקרים אחרים ולנסות לתכנן טוב יותר את צעדינו העתידיים. מאמריהם של יואב גפן, רתם לינצ׳בסקי ואופיר גלבוע מציגים כל אחד בדרכו יישום של התבונה בהקשר זה. בניתוח המתבסס על מודיעין גלוי וספרות מחקרית מתחום מדע המדינה, מציג גפן את אחת מהמוטיבציות שנשכחו מאחורי מתקפת השבעה באוקטובר – מאבקי השליטה הפנימיים בתנועת חמאס. בכך הוא לא רק מבקש להצביע על עובדה שיש להעניק לה רמת חשיבות גבוהה יותר, אלא גם על צעדים שעל ישראל לנקוט לאורה. לינצ׳בסקי מפנה את הזרקור לתפקוד שירותי הרווחה בישראל במלחמה בראי הספרות המחקרית על מדינת הרווחה, ומבקש לתהות לא רק מה הוביל לכמעט-קריסתם, אלא גם מה המודל הראוי לשירותי הרווחה בישראל ביום שאחרי. לבסוף, גלבוע חוזר אחורה אל השינויים האידאולוגיים שחלו במערב החל מאמצע המאה ה-20 וחושף קשר בין תפיסת ה״ריאל פולטיק״ לסובלנות לערכים לא-ליברליים על ידי קבוצות מסוימות במערב, כפי שהתגלה במלוא כיעורו על ידי תמיכה ואפולוגטיקה למעשי הזוועה שאירעו בשבעה באוקטובר.
שנית, ייתכן והתבונה היא לא רק תכונתם של יחידים, אלא היא גם צומחת מתוך הקשרים חברתיים בעת וויכוח וביקורת עמיתים. כפי שטוען יובל עיני במאמרו, המלחמה קטעה את אחד הוויכוחים הציבורים הסוערים ביותר בתולדות מדינת ישראל, הוויכוח סביב השינויים המוצעים במערכת המשפט. בעזרת טיעון מקורי במיוחד המקשר בין הספרות המחקרית אודות העלייה בקיטוב הרגשי ואפיסטמולוגיה חברתית, טוען עיני שהימנעות מוויכוח והתחפרות כל אזרח בעמדתו מונעת התפתחות של ידע משותף. לאחר המלחמה הציבור הישראלי לא יוכל לזנוח שוב את הוויכוח, כלי שיאפשר לו יחד להגיע לתבונה משותפת שבתקווה תמנע כל הופעה חוזרת של אסון כמו זה שאירע בשבעה באוקטובר.
שלישית, שימוש בתבונה, בעיקר ביחס של לעובדות בעלות רלוונטיות למוסר, יכול להעניק לנו יכולת לפתח חוסן אל מול מקרי עוולה ורוע. כפי שמדגימה קרן קולניק במאמרה, יש מקום לתבונה מוסרית גם במקרי הקיצון מהסוג של מלחמת ״חרבות ברזל״. הדרישה המובנת לזנוח את האתיקה, הנראית לרבים מאיתנו תיאורטית, קרה ומגבילה מדי בזמנים אלו, מתעלמת מהיכולת של התבונה המוסרית לטפח בנו סגולות אופי, כמו אלו שהיוונים העתיקים העלו על נס, שיעזרו לנו טוב יותר לנווט בערפל המלחמה ולשמור על אופיינו המוסרי למרות הכל. בשימוש זה בתבונה הכותבים והכותבות שלנו עומדים על כתפי ענקים, כפי שניתן לראות במאמרה של ג׳ודית שאקלר, ״להציב את האכזריות בעדיפות ראשונה״, בתרגום שרון לוי ועומרי בן אבי, התרגום הראשון בהיסטוריה של כתב העת המפורסם באופן בלעדי באתר האינטרנט החדש שלנו. במאמר קנוני זה, מציגה שאקלר את הצורך להציב את האכזריות כעוול הבסיסי והגרוע מכל, ומתחקה אחר שני אינטלקטואלים שבחרו לעשות זאת - מישל דה מונטיין ומונטסקייה.
בנוסף למאמרים של הסטודנטים והסטודנטיות, אנחנו מתכבדים ומתכבדות לארח את פרופ׳ שרון קרישק, שמנתחת במאמרה את האתגר של אובדן, הנוכח-בכל בחיים האנושיים וביתר שאת בימים אלו, למשמעות החיים. כך, ולמרות הכל, מציגה פרופ׳ קרישק במאמרה, בהתבסס על הספרות העשירה של זרם האקסטנציאליזם, פתח לאישור החיים – הבחירה לחיות כך שערכם של החיים יהיה נוכח וברור בחיינו.
לבסוף, אנחנו מתרגשים ומתרגשות להציג ראיון עם פרופ׳ שרון גלעד, מומחית לחקר השירות הציבורי, בהובלתן של נעמה שובל ועידו רוזן. ראיון חשוב ורלוונטי זה עוסק באתגרים הרבים איתם התמודד השירות הציבורי בישראל ערב השבעה באוקטובר ומנסות לזהות כיצד ניתן להתמודד איתם ביום שאחרי.
לתבונה על כן יש תפקיד גם בצל המלחמה, והתוצרים המוצגים בגיליון זה הם תרומתנו הצנועה, כסטודנטים וסטודנטיות לפכ״מ, לניסיון למצוא בה נחמה ועזר כדי שנוכל לנווט טוב יותר את חיינו כיחידים וכחברה גם בזמנים לא פשוטים אלו. הבחירה להוציא לאור גיליון בעוד רבים מחברינו וחברותינו לספסל הלימודים עדיין נמצאים במילואים, מפונים מבתיהם או מעכלים את האובדן והשכול, לא הייתה פשוטה. כולנו תקווה שבגיליון זה יהיה ניתן למצוא מעט מן הנחמה ותחושת האחווה, ואנחנו מקווים לחזור במהרה לימים שקטים יותר, בהם אנו שוב יחד מתחנכים על ברכי התבונה בקמפוס.
ביבליוגרפיה
היילבורגר, ע׳ (2023, 14 ביוני). או אז, בבוקר ה-5 ליוני, הלם חיל האוויר הערבי. הארץ. https://www.haaretz.co.il/literature/tarbut-sifrot/2023-06-14/ty-article/.premium/00000188-b3ce-d078-a19a-b7de47290000
צ׳זנוף, ר׳, קליין א׳ וליטל ר׳ (1969). אילו נוצחה ישראל (מ׳ דרומי וש׳ יונתן, תרגום). ספרות מעריב. (המקור פורסם בשנת 1969).
Kekes, J. (1983). Wisdom. American Philosophical Quarterly, 20(3), 277–286.