_edited.png)
פרופ׳ מאיר בוזגלו הוא פרופסור חבר בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. במחקרו עוסק פרופ׳ בוזגלו בפילוסופיה של הלוגיקה, תורת ההכרה, מטפיזיקה ומחשבת ישראל. בשנת 2013 נבחר פרופ׳ בוזגלו להדליק משואה בטקס המרכזי של יום העצמאות ה-65 למדינת ישראל. בשנת 2023 הוענק לו עיטור נשיא מדינת ישראל. פרופ׳ בוזגלו פרסם שורה ארוכה של מאמרים וספרים לקהל הרחב והקהל האקדמי כאחד. בין פרסומיו ניתן למצוא את שפה לנאמנים (הוצאת כתר, 2008) ואת ״שמע" - עיון מטאפיזי לאור המקורות (הוצאת כרמל, 2022).
פרופ׳ מאיר בוזגלו
(1) הקדמה
יצאנו לדרך חדשה. כך זה נראה. זה מטעה לחשוב שהמטרה היא פשוט לחזור לנקודה בה הפסקנו בשישה באוקטובר. המפונים ישובו לבתיהם, יגדלו כלניות בבארי ונשקם את קריית שמונה – אלו תקוות גדולות, אבל מימוש תקוות ראויות אלו אינו חזרה למקום בו היינו. ראשית, רבים מאלו שהיו איתנו לא יהיו איתנו כאשר נשוב. שנית, העולם של השישה באוקטובר היה שונה ממה שחשבנו בזמן אמת. כזכור, חשבנו שהם מורתעים לכמה וכמה שנים לפחות, והיו בינינו שהכריזו על קץ המלחמות. ואולם, מתחת לפני הקרקע רחשו זרמים אפלים מסוגים שונים. כאשר באותה מסיבה קטסטרופלית חגגו את האהבה והחדווה היו אחרים במרחק לא גדול שנאכלו על ידי שנאה ותאוות נקמה, שחפרו את חייהם לדעת בציפייה "ליום הגדול". כאשר אמריקה נתפסה קרובה מאי פעם, ודיברנו על נסיעה ללא ויזה, מצאנו את עצמנו למול השקעה של מאות מיליונים לטיפוח דה־לגיטימציה לישראל שתתנוסס לאנטישמיות בוטה חסרת תקדים. ישנו על סף התהום בבטחה, ואין שום כוונה לחזור למצב הזה. זוועות אוקטובר רק חשפו את הסכנה הקיומית שהיינו בה לפני. מוזר ככל שזה יישמע מצבנו עתה, מורכב ובעייתי ככל שיהיה, בו אנו מטפלים בערנות בבעיות שלנו, הוא טוב יותר מן המצב בשישה באוקטובר. בעיצומה של סכנה קיומית הוספנו שמן למדורה שבה מנהיגים בציבוריות הישראלית הובילו למלחמת אחים במודע. משום בחינה לא נכון להגדיר את היעד של המאבק לחזרה למצב השישה באוקטובר.
למרות שאנו יודעים שאין לאן לחזור יש קושי פסיכולוגי לצאת לדרך חדשה. מה שמטעה בחזרה הזו הוא שאנחנו נשארים באותה ארץ בה היינו, בדרך כלל באותו עיסוק ועם אותן קהילות. נדרש כאן לדמיין את הדרך החדשה, לא להסתפק בהגדרה שלה בדרך שלילית בלבד. חלק מן הלקחים קלים לניסוח. כל עוד יש לכוח מה לומר באזור בו אנו חיים ברור שיש לנטוש הזיות של גנרלים על צבא קטן וחכם, על השתתה של הביטחון על סייבר ועוד. יהיו מן הסתם לקחים על תרבות הזחיחות והרהב. לאמיתו של דבר למדנו כבר את הלקח הזה אחרי מלחמת יום הכיפורים, נצטרך ללמוד מן הסתם שללמוד לקח זה לא מתחיל ונגמר בהבטחה "שלא עוד" אלא בהטמעה של הלקח בשגרת חיינו האזרחיים והצבאיים. תהיה גם דרישה להתחדשות בתוך הקהילה החרדית, והקהילה תתחדש, אך לכל פעולה יש תגובה. הדבר יחייב גם שינויים בצבא שהם מכבדי מורשת: דומני שיהיה קשה יותר להתעקש על חמץ בבסיסים של צה"ל בחג הפסח, כדי לכבד את זכותו של החייל לאכול פיתה בכל מקום וזמן.
(2) המאבק על התודעה
אלו ואחרות הן דרכים להתמודד טוב יותר עם אתגרי הביטחון של ישראל. ואולם, היום ברור יותר מתמיד שהזירה על קיומה של ישראל חוברת למאבק באנטישמיות ברחבי העולם המערבי והערבי. הקונפליקט הישראלי-פלסטיני עובר גלובליזציה וחובר לאתגרי יסוד של העולם המערבי. מלחמות ישראל מצטרפות למשבר הדמוקרטיות שפוקד את מדינות המערב ולמהפכה המוסלמית שהתפשטה למערב הליברלי. הרצל הניח שהחזרה של היהודים לביתם ונטישת אירופה תבטל את האנטישמיות, שהרי לא יהיו יותר יהודים באירופה שייטלו את המשרות לאירופאים, הוא גם הניח שהעולם כרקע מתמיד ביציבותו ובשאיפה שלנו לפתור את שאלת היהודים אנחנו משחקים על במה איתנה פחות או יותר. שתי ההנחות הללו הופרכו. האנטישמיות עברה מוטציה למצב היהודי החדש, ואפילו השואה לא מנעה מאותה נשיאת הרווארד לומר שהכרזה על השמדת עם אינה מנוגדת לעקרונות האוניברסיטה. ההנחה השנייה הופרכה בסמוך לימיו של הרצל במלחמות העולם, וכעת אנו עדים לחזרתה של מהומה בין־גושית אחרי השקט היחסי ששרר אחרי מלחמות מאוים במאה העשרים ואחת.
ככלל יהיה נכון לומר שישראל של השישה באוקטובר התעלמה מן האנטישמיות שנשתלה שנים רבות לפני אוקטובר 2023. משבר הדמוקרטיות לא דילג מעלינו והשסע חסר התקדים לפני שמחת תורה קשור במשבר זה בצורה זו או אחרת. הלקח הראשוני העולה מתיאור זה הוא שלצורך ההגנה על הקיום היהודי בישראל איננו רשאים להסתפק בהגדרת המאבק כמאבק לאומי על טריטוריה, ואיננו רשאים להגביל את הלקחים לחיזוק חוסנה הצבאי של ישראל. עליה לדרך חדשה היא מיני וביה הבנה שעלינו להעשיר את המאבק הישראלי לביטחון גם במאבק על התודעה. מבחינה זו שונה המאבק של אוקראינה בפלישה הרוסית מן המאבק שלנו. האתגר האוקראיני הוא מאבק לאומי-טריטוריאלי שקשור במאבקי גושים. אך במקרה שלנו, אחרי בקשת המחילה על הפתאוס: אנחנו נדרשים להצטרף למאבק רעיוני על ערכי האנושות. האוקראינים נלחמים לחזרת המצב לקדמותו, עבורנו נפתחה חזית נוספת שכוללת מאבק ערכי. כאן אנו פוגשים את השיח הפרוגרסיבי שחובר לאסלאם קנאי לפוליטיקה של נקמנות פלסטינית שלמרות ההבדלים ביניהם הם משתפים פעולה בדה־לגיטימציה של ישראל. ייתכן שיש לתאר זאת אחרת: מגמות אנטי־מערביות משתמשות בישראל כמקפצה ליצר ברית נגד הסדר הנוכחי. כך או כך נקשרות שאלות היסוד של המערב במאבקה של ישראל להכרה.
מועיל יהיה לשרטט כאן גם אם באופן ראשוני הצעות מחשבות שניתן יהיה להרחיב ולעדכן בעתיד. למעשה אנחנו כבר צועדים בדרך החדשה. פיטורי נשיאות אוניברסיטאות מובילות בעולם שנעלם מבינתן מה שיודע כל אדם הגון הוא הישג צנוע באותו המאבק. כדאי להציץ רקע במשמעות של אותו מאבק: האוניברסיטאות האמריקאיות מחנכות את ההנהגה והאליטה האמריקאית – אנשי הממשל, התקשורת, והשופטים - הכל עובר דרך אותן מוסדות להשכלה גבוהה. עוד אנו נלחמים על זכות קיומה של מדינה אי שם בקצה האחד של כדור הארץ, הערנו את תשומת הלב של החברה האמריקאית למה שמתרחש בגבולותיה בחסות החופש האקדמי. ראו גם את היזמות שהתגלתה במאבק זה: הבאתן לקונגרס של נשיאות האוניברסיטה לצד סיקור תקשורתי של אותה בחינה בקונגרס שהגיעה לחלקים רחבים של הציבור בארה"ב ומחוצה לה. בכך כמובן לא תמה עבודותינו שכן מאות מנשות ואנשי הסגל האוניברסיטאי צידדו באותו חולי שהנשיאות היו רק קצה הקרחון שלו. בגלל המרכזיות של זירה זו, מועיל להרחיב.
(3) המבוכה של המשכיל הישראלי
פעם היו כאן צברים. יהודים חדשים שהרימו על נס את החקלאות, טיולים בארץ ישראל לאורכה ולרוחבה, בפנטזיה חלמו על הסלע האדום, דיברו עברית, נשמו עברית, יצרו שירה וזמר עברי, יצרו גם תקשורת בעברית – בקיצור תרבות עברית. מן המורשת העברית השאירו חלקים מן התנ"ך, היתר הוזנח בשלילת הגלות. הממד האוניברסלי מעולם לא היה הצד החזק של הציונות: גילוי הלאומיות דחק אספקט זה. לא לאורך זמן, שכן הרוחות המנשבות מאמריקה המעתירה הביאו איתם גיבורים חדשים. אנגלית רהוטה במבטא מכובדת ומטופחת במקומותינו, הליברליזם האמריקאי מצא בישראל מגרש משחקים טבעי. כך הגענו למצב שניו יורק וקליפורניה ופלורידה היו הסביבה התודעתית בה נעו חיינו. העזתים? שיחפרו. אנחנו צופים בסדרות בהם צופים האמריקאים, מתרגמים אותן לשפתינו אם צריך. טובי החוקרות והחוקרים שלנו עברו דרך מסלולי הפולברייט בארה"ב או בהמתנה לשבתון שייקח אותם מהעותק הישראלי של ארה"ב לדבר האמיתי במרחק שתיים עשר שעות נסיעה. אכן, שם ״coffee to go״ זה על אמת ולא "קופי תו גו". עם הזמן החלטנו גם לשלוח את מפקדינו הצבאיים לתוכניות יוקרה באוניברסיטאות המובילות בארה"ב כדי שיספגו מהאוויר המחכים של ארה"ב. משם חוזרים כולנו מדקלים את המילים "מגוון", "האחר" "פוסט-קולוניאליזם", "אוריינטליזם" ועוד. כך התמלא הוואקום של הערכים האוניברסליים של הצבר בעגלה מלאה כל טוב: תוצרת אמריקה.
אחרי שהצליח הישראלי המשכיל למצוא את עצמו שייך לקהילה זו הוא עד לכך שנציגי האוניברסליות עצמה סבורים שעד כמה שמדובר בקריאת להשמדת עמו אין שום בעיה תקנונית. כך קרה שאדם שהעיר הערה שובבה על שערה מסולסלת של אפרו-אמריקני פוטר באותו היום, אך מי שקראו לדחיסה של יהודים לתאי גזים נתפסו כקורבנות שכואבים את כאבם ומבטאים עמדות שהן לחלוטין בגבול הנסבל. אם כתבת מאמר במדעי החברה שמכיר בזכותם של ישראלים לחיות בישראל, ואפילו הבעת בו ביקורת קשה על הימין ועל המתנחלים והשקעת את חייך בשוויון מלא לאזרחיה של מדינת ישראל, עדיין תהיה מושא לרדיפה של חסידי BDS מורעלים שמתפרנסים משכר אקדמאי מנופח. ישראלים שראו את עצמם מייצגים שיח נאור אותו ינקו מאוניברסיטאות אמריקאיות מוצאים עצמם מוחרמים, מנותקים מקבוצות פייסבוק שראו כמרכיב בזהות שלהם.
הישראלי המשכיל שהשתייך למחנה הליברלי נבוך. לפני השבעה באוקטובר טען איש חינוך ידוע, שמגדיר את עצמו כשומר מצוות, שנישואים בין יהודים לליברליים שאינם יהודים אינם נישואים מעורבים, שכן אנשים אחים אנחנו. עוד הוא צועד אל עבר אמריקה המעתירה, הוא מוצא עצמו נדחה על ידי החלקים הליברליים שבה. ואולם, אין לנו המותרות להתבוסס במבוכה זו. המאבק באנטישמיות המגיעה מן המחנות "הנאורים" מפוגגת ביעילות את המבוכה הישראלית ביחס לעולם האמריקאי. יותר ויותר ברור שארצות הברית בימים אלו צריכה עזרה ולא מעריצים חקיינים. אכן, המאבק באנטישמיות מייצר חזית משותפת ביננו לבין אותם ידידים ליברלים ושמרנים שלא נכנסו לטירוף הרדיקאלי ולברית בין הפרוגרסיביים לבין האסלאם הקנאי. התפכחות מן האכזבה מזמינה את הישראלים והישראליות למאבק עתיר משמעות כמוהו לא ידענו מאז הקמת מדינת ישראל, וייתכן שלא הכרנו מעולם. אכן עלינו לדרך חדשה.
(4) מְאַשְּׁרֶיךָ מַתְעִים [1]
האקדמיה הישראלית אישרה את עצמה דרך ההכרה מן המערב. טובי המשכילים נדרשו להשקיע את מאמציהם בהכרה של מוסדות ההשכלה האקדמית. הערכנו את עצמנו לפי מיקומנו בדירוג האקדמיות הבינלאומי. פרסום בעברית? מחוויר לעומת פרסום בשפה האנגלית. אפשר להבין זאת במקרה של מתמטיקה ומדעי הטבע, אך כאשר מדובר בהגות ובמדעי החברה המחיר ששילמנו עבור כך עצום. האישור החיצוני הוביל להפקרה של הזירה הישראלית במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב הפיכתה לשוק של ייבוא רעיוני אמריקאי. מי יודע להעריך את גודל הנזק שגרמה התעלמות זו ואת תרומתה ליהדות קנאית ו״לעשבים שוטים״ שצמחו במקומותינו כאשר היינו מרוכזים בצווים שמגיעים אלינו מרחוק. כך בעוד פורחים כאן מעוזי ישיבות הסדר (שכשומר מצוות אני יכול רק לברך עליהם), הרי שמדעי הרוח איבדו מכוחם וממשמעותם, ומה שנשאר מהם עוסק בדילמות ובשאלות חברתיות רחוקות מישראל שבלב המזרח התיכון. אי אפשר לפתור את מי שקיבל את ההחלטה לשעבד את היצירה הישראלית לסדר היום שנקבע אי שם במקום רחוק מאחריות לפריחת תפיסות קנאיות יהודיות. והאחריות גדולה שבעתיים כאשר היא מתנהלת במושגים מיובאים מתוחכמים שלא רלוונטיים כלל לאזור שבו אנו חיים. כדי לשכנע את הקוראים שאינני נסחף כאן - השוו את מצבינו הנפיץ ביחס לשאלות הקשות הנוגעות למקומות קדושים לארה"ב שבה אין מקומות קדושים. מדוע שערכי ליברליזם שתקפים אי שם ישוכפלו בהעתק-הדבק למצבינו הייחודי?
בשלב הראשון בעמידה מול הרוחות שנושבות מאי שם עלינו לנהל נכון את הצורך באישור ובהכרה. השתייכות לקהילת החוקרות והחוקרים וההבנה שהשכלה וערכים נבנים מהזנה הדדית הן תובנות שלעולם לא נוותר עליהן. לאלו יש להוסיף את ההגנה על צדקתינו והדיפה של ספר שטנה שפוגע בזכותה של ישראל לקיום. יש לגלות גם בגרות מסוימת ולנהל נכון את מבקרי ישראל בחו"ל שמדברים לאוזניים ערלות. ארגון כמו ״שוברים שתיקה״ נדרש לבחון את הקהל שעומד מולו, ולעמוד על האפשרות להשתמש בו כדי לטפח את האנטישמיות הפושה בקהלים מאוד דומים. בהתמודדויות אלו אין די כדי לעמוד מול שנאת ישראל על הסכנות הגלומות בה לעולם המערבי והערבי בכללותו. ההצעה שעולה מדברי היא לעבור מהגנה והצטדקות להתקפה.
לפני שנצא לדרך חשוב להעיר מה שנהוג להדגיש שוב ושוב. לא כל ביקורת על ישראל, ממשלתה או העומדים בראשה היא אנטישמיות. אין להסתיר גינוי גילויי איבה כלפי ערביי השטחים בטענה שהן אנטישמיות. עמדות חדות ונועזות כלפי השליטה של ישראל על ציבורים שדוחים שליטה זו, גובה הלהבות שמותר לישראל במלחמתה בחמאס הם עניינים שחשוב לדון בהן לאור ערכי יסוד. ואולם, עלינו לעמוד על המשמר כאשר נעזרים או מנצלים את הסבל הפלסטיני כדי לטפח אנטישמיות מן הזן הנמוך ביותר כלפי יהודים. שתי תפיסות ערכיות עומדות בדרכנו במאבק זה: הפוזיטיביסטית והאידאולוגית.
הדירוגים של מוסדות ההשכלה הגבוהה קובעים את האוניברסיטאות הראויות להערכה. אנו שואפים להגיע לאלו שמדורגות גבוה, מאחלים לילדינו ללמוד בהן, הוא גם קובע היכן עלינו להשתפר. דירוגים אלו מצמידים מספרים לאוניברסיטאות ומסתמכים על מה שאפשר לספור: מספר פרסומים, ציטוטים, מענקי מחקר, רמת ההכנסה של הבוגרים, פרסים בינלאומיים, איכות הוראה ועוד. במדדים אלו וכיוצא בהם אין מקום חשוב לשאלה אם האוניברסיטה טובה או לא טובה, אם הבוגרות והבוגרים זוכים לחשיפה לתכנים משמעותיים או לא. הסתייגות מבחינה של אלו תיתקל בדוגמה הפוזיטיביסטית ששאלות ערכיות אינן אובייקטיביות. ההגדרה של אוניברסיטה שהיא חממה לאנטישמיות כרעה היא מחוץ לתחום. זה מה שמאפשר לאוניברסיטאות שגילו יחס עוין ודה-לגיטימציה של ישראל להגיע לצמרת הדירוג האוניברסיטאי. הבעיה כאן אינה שיש לקחת את האנטישמיות בשקלול ערכה של האוניברסיטה אלא לדרוש שינוי משמעותי מן ההנהגה של האוניברסיטה או להחרימה. אכן, כך פעלו מספר ארגונים ומשרדים כאשר קבעו כהחלטה לא לקבל תלמידי אוניברסיטה מרושעת.
הפוזיטיביזם אינו הדרך היחידה להסתיר אנטישמיות אלא גם אידאולוגיות נגד גזענות ונאורות שרווחות באוניברסיטאות רבות עשויות להיות חממה לאנטישמיות. יש אפליה בין גזענויות: גזענות כלפי אפרו-אמריקאים היא פסולה, אבל כלפי יהודים היא המלצה. המכניזם ברור. פותחים בשיח האשמה עצמית של המערב על כל הקולוניאליזם שניהל במשך שנים רבות. לזה מצרפים את האומללות הקשה והסבל של העם הפלסטיני, ואז במקום ללכת מכאן ולהביא מזור לסבל של הפלסטיני, פועלים מתוך החמלה וההזדהות לכיוון האנטישמיות המוכרת והנעימה. מייצרים גם בריתות שנאה עם מוסלמים - בריתות שהיו כה חסרות לאותה מערב יהיר. ואולם, כאן גם השקר: המחטף של הבעיה הפלסטינית על ידי איראן מודחק, העריצות של שלטון החמאס בעזה, הפיכת החינוך בשטחים לפס ייצור של ילדים שאהידים ועוד ועוד. פשעים שנעשים כלפי פלסטינים מודחקים לשוליים. האנטישמיות מעלימה את הסבל הפלסטיני ועומדת כמפלצת איתנה שלועגת ובזה לסבל זה. בוז טבעי זה לפלסטינים האומללים מקנן כרגשות אשמה אבל הוא מושלך על ישראל הכובשת. כך אפשר להיות נאור ואנטישמי בעת ובעונה אחת.
זו הסיבה שיש להבדיל בין המאבק נגד האנטישמיות לבין המאבק בגזענות לסוגיה. אף שאלו ואלו בזויות באותה מידה, הרי שבמכניזם שמטפח אנטישמיות יש קול חשוב שבא בשם המאבק נגד הגזענות הכללית. מצד שני לעולם לא נמצא מאבק באנטישמיות שמתועל להיות מאבק במי שסובל מגזענות כזו או אחרת. אחרי שאנחנו לוקחים ברצינות הגבוהה ביותר ביקורת על צעדיה של ישראל ומתפנים לביקורת לא הוגנת על ישראל, חשוב להבחין בין שתי חזיתות. האחת שאפשר לשכנע בטיעונים, במספרים ובאנלוגיות את הדובר שמבקש לדעת את האמת ולעמוד לימינה. המאבק השני הוא מאבק ששכלם הוא עבד לתשוקות קמאיות (אם לאמץ את עמדת דויד יום) – הללו מכחישים או מסלילים לשוליים סבל של יהודים ויהודיות ומצד שני רואים בכל אירוע טעם כדי לשלול את זכות קיומה של ישראל. המהלכים במאבק האחד שונים בתכלית מן המאבק השני. בראשון אנו מגייסים את מיטב הבנתינו, מצטרפים לשיח שבו אנו עשויים למצוא את עצמנו משנים את עמדתינו. במאבק השני אנו נאבקים באותם גורמים שפועלים כתועמלנים מן הסוג הנמוך ביותר. בעולם היהודי אנו נמנעים ככל האפשר מן החרם, אך אנו גם זוכרים כי המחרימים הסדרתיים הם המועמדים הראשונים לחרם מוצדק. האינטלקטואל הישראלי הנבוך עשוי למצוא את עצמו מסביר ומשכנע את בן שיחו מעבר לים כאשר הוא במאבק מן הסוג הראשון, אך לשכנע אקדמאים שבמסווה של הגות מבצעים תעמולה כוחנית הוא התרפסות ולא דיאלוג. ההערצה לעולם האמריקאי שהזכרתי לעיל עושה את האינטלקטואל הישראלי מועד להתרפסות זו.
המעבר מהצטדקות להתקפה הוא בין היתר יצירה של מדדים לאנטישמיות ולהתמודדות עימה בקמפוסים. יש כמובן מדדים טבעיים שעולים באופן מיידי: מניה של אמירות אנטישמיות, דיווחים של יהודים ולא־יהודים ביחס להימצאותה של אנטישמיות, עמדות הסגל, קיומן של תוכניות לימוד נגד השיח האנטישמי ופירוק שלו לגורמים. בבחינה של מדדים אלו יש להבחין בין אנטישמיות שמצויה בקמפוס מכוח הסטודנטים שהגיעו ללמוד שם ובין זו שמיוצרת על ידי מחלקות האוניברסיטה, מוסדותיה, והסגל האקדמי שמוביל אותה. חיבור כוחות במאבק זה הוא צו השעה, וכאן יש סוף סוף גם תפקידים לסטודנטים ולסטודנטיות בישראל ובעולם. עם ההתקדמות הבטוחה במדדים אלו יש להתחבר למאבקי גזענות והדרה מכל סוג שהוא ובאופן אגבי לבודד את הנוקטים מאבק באוכלוסיות מוחלשות כדי להחליש את ישראל.
(5) שובו של הייעוד
המאבק הרעיוני בזירות הרחוקות אינו על חשבון המאבק הצבאי האזורי. אנחנו עומדים במצב ייחודי שבו אנו מנהלים מאבק באנטישמיות מתוך ביטחון שהעניקה לנו האזרחות במדינת ישראל. מעטים בתולדות העם היהודי ידעו לעמוד מול האנטישמיים בלי פחד, ובלי הונאה עצמית. היינריך היינה הגדול, שהתפכח מן הנסיון הלא־מוצלח להתנצר, ידע לעמוד מולם, משה מנדלסון והרמן כהן שהיו הוגים מן השורה הראשונה בזמנם הצליחו פחות. קיומה של ישראליות בטוחה מקרינה זקיפות קומה גם מחוץ לישראל והיא מייצרת אפשרויות חדשות להתמודדות עם שנאת ישראל שלא היו לאחינו ואחיותינו בימים החשוכים לפני קום המדינה. מאידך, המאבק הצבאי לחיים בטוחים בארצנו נתמך על ידי המאבק על התודעה העולמי. נפלה בחלקי הזכות ביום ירושלים האחרון לדבר בפני חטיבה 55 ששחררה את ירושלים. העמידה על המשמעות העצומה של המאבק שתיארתי כאן בקצרה חיזקה את רוחם ונטעה בהם כוח ותקווה שכה נדרשת בימינו. המילה "ייעוד" עשויה לייצר התנגדות, כהזיה הקוראת לאוטופיה שצומחת בימים שאנו נתונים בשאלות קיומיות. אכן, מצבינו הוא חממה לנחמות משיחיות חסרות בסיס. אני מקווה שהדברים לעיל מפיגים חשש זה. עלינו על דרך חדשה שבה המלחמה על קיומנו דורשת מאבק רחב יותר על ערכים ותודעה, הייעוד חוזר כהשלמה של המאבק ולא כדי להשתחרר מן המאבק. טעינו כאשר הכרזנו עם בן גוריון בשנות החמישים שלא משנה מה יאמרו הגויים וחשוב מה יעשו היהודים. חשוב מה אומרים הגויים, וחשוב יותר מה יענו להם היהודים. יש כאן הזמנה ליצירה ישראלית, לחיבור בין ישראלים ויהודים ברחבי העולם. באותה נשימה נעיר, שהייעוד כאן אינו המתנה להתערבות אלוהית, או שיח דתי זה או אחר שקל לפתח בעקבות המפגש עם הרוע האנטישמי. טיפוח מדד האנטישמיות באוניברסיטאות, פרסומו וכיוצא בו הם מצד אחד עשיה כאן ועכשיו בכלים של המאה העשרים ואחת, ואינם מביישים את הייעוד שמגיע אלינו מן הספרים העתיקים.
[1] מתוך ישעיה, ג' י"ב.