top of page
  • פרופ׳ שרון קרישק

מאמר אורח | לחיות. כמה מחשבות על שאלת משמעות החיים

פרופ׳ שרון קרישק היא פרופסור חבר בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, ומחזיקה בתואר ד״ר לפילוסופיה מאוניברסיטת אסקס שבבריטניה. במחקרה עוסקת פרופ׳ קרישק בפילוסופיה של הדת, בהגותו של סרן קירקגור, אקסיסטנציאליזם ופילוסופיה של הספרות. פרופ׳ קרישק פרסמה מספר מאמרים אקדמיים וספרים, ביניהם Kierkegaard on Faith and Love (Cambridge University Press, 2009), פילוסופיית האהבה של קירקגור (הוצאת דביר, 2011) ו-Lovers in Essence: A Kierkegaardian Defense of Romantic Love (Oxford University Press,2022).


פרופ׳ שרון קרישק/ פרופסור בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית

 

(1) במקום הקדמה

מאמר זה נכתב לקראת סוף 2023, בזמן מלחמה. שכשהוזמנתי לכתוב מאמר לאיתותים, מוקדם יותר השנה, התכנית שלי הייתה לכתוב על נושא אחר, אבל בעקבות מציאות חיינו בימים אלו נראה שיותר מתאים לכתוב על נושא שמגיב, גם אם באופן עקיף, לכאב שמסביבנו. ולמרות שבימים קודרים אלו קשה לראות את האפשרות לטוב, אפשר לטעון שזה הדבר הנכון לעשות. מאמר זה אמנם לא עוסק באופן ישיר בטענה זו, אבל אני מקווה שהוא נותן את המסגרת המושגית לפתח אותה.


(2) אקזיסטנציאליזם ושאלת משמעות החיים

ואין למי לחכות

נשברו כל הכלים

וכל המילים ריקות

וכל המעשים תפלים

והשמש הולך ובא

והרוח בך לא קמה

אם אינך מצפה לתשובה

אז למה תשאל למה?

(יום רודף יום, יענקל'ה רוטבליט)


האקזיסטנציאליזם, פילוסופיה של הקיום, היא פילוסופיה ש"עוסקת בחיים": היא מציבה במרכזה את השאלה 'איך נכון לחיות', ובהתאם מעלה שאלות נלוות כגון מהו טבע הקיום האנושי, מה המשמעות של היות אדם, ומה טיבם של יחסים נכונים בין אנשים. כמובן, שאלות מסוג זה נידונות בענפים נוספים של הפילוסופיה. אבל מה שמיוחד לאקזיסטנציאליזם הוא שהשאלות נשאלות מתוך התמקדות בתנאי הקיום האנושיים. כלומר, הן מועלות ונידונות מתוך התייחסות מחייבת לעובדת הזמניות של האדם והמודעות שלו למצבו כחולף וסופי, או, במילים אחרות, מתוך ההכרה בכך שכל דבר בזמן מועד, באופן מהותי, לאובדן.


הנוכחות של אובדן בחיינו ואופן השפעתו על חוויית הקיום שלנו, הם במידה רבה התמה הבסיסית של חיל ורעדה, יצירתו המשפיעה של מי שנחשב ל"אבי האקזיסטנציאליזם", הפילוסוף הדני בן המאה ה-19 סורן קירקגור. כנקודת פתיחה לדיון שלנו, אם כן, יעזור לנו להתבונן בה בקצרה. ביצירה זו קירקגור מבקש לברר את טבעם של חיי האמונה – אותם הוא תופש כחיים הנכונים והמספקים ביותר – ובמרכזה הוא מציב את עקידת יצחק. כידוע, הסיפור התנ"כי סובב סביב הדרישה של אלוהים, שטומנת בחובה אובדן עצום: אלוהים מבקש מאברהם להביא, במו ידיו, לאובדנו של בנו האהוב יצחק. עם זאת, לקריאתו של קירקגור, מה שאלוהים בוחן הוא לא את הנכונות של אברהם להקריב את בנו; מה שעומד למבחן הוא לא הצייתנות של אברהם אלא היכולת שלו לתת אמון באל – אמון שיקיים את הבטחתו לגבי שמירת חיי יצחק (כממשיכו המובטח של אברהם), כאשר הנסיבות מאוד לא מעוררות אמון. 


ולכן קירקגור מציג את האמונה ככוללת בהכרח ויתור. המשמעות של ויתור היא ההכרה בחוסר היכולת העקרונית לשלוט באופן מלא בקיום של כל מה שנמצא בזמן. שהרי הדברים שבזמן במהותם פגיעים לאובדן: הם נתונים לשינוי ובסופו של דבר לכליה. בצורה מטאפורית, אם כן, אפשר לומר שהויתור הוא ההכרה בכך שאין ביכולתנו לאחוז באופן מלא ובטוח בכל מה שמהווה את תוכן חיינו. בסיפור העקידה העובדה הקיומית הזאת מקבלת את ביטויה הדרמטי בהנפת הסכין מעל ראשו של יצחק. פעולה זאת מבטאת את קבלתו הבלתי מתפשרת של אברהם את עובדת אובדנו העקרוני של יצחק: חייו של יצחק אינם בשליטתו, הם בשליטת האל. וכשההכרה באובדן כל-כך נוכחת, מה שמאפשר תקווה (לגבי נוכחות הדבר, ההפך מאובדן) הוא אמון: אמון שהטוב יתממש למרות שהשגתו חורגת מעבר לגבולות הבנתנו ויכולותינו. במקרה של אברהם, הטוב הרלוונטי הוא חייו של יצחק. כך, על אף שהוא היה על סף ביצוע פעולה שעובדת כנגד מימוש הטוב, היכולת של אברהם לראות את האפשרות שככלות הכל טוב זה יתממש היא מתוך האמון שהיה לו באל.


למרות הנסיבות הדרמטיות ויוצאות הדופן, מבחנו של אברהם – מבחן באשר ליכולת לתת אמון בהתממשות של הטוב – נוגע לכל אדם. שהרי הויתור, כהכרה באובדן הבלתי נמנע שכרוך בזמניות, הוא העמדה המתבקשת של מי שמכיר בטבע המציאות. בהתאם, גם האתגר לתת אמון בהתממשות הטוב, טוב שמאוים על-ידי סוגים שונים של אובדן, הוא אתגר שעומד בפני כל אדם באשר הוא. ואתגר זה בולט בפרט בזמנים של משבר, כמו מלחמה. חוויות של אובדן וסבל (בהקשר של מלחמה אבל, כמובן, לא רק) הן חוויות שבכוחן לערער את החיים ולהוביל לתחושה של היעדר פשר ("המילים ריקות" כמאמר השיר), והיעדר טעם ("המעשים תפלים"). ובכל זאת, וגם כשאנחנו לא "מצפים לתשובה", בכל זאת אנחנו שואלים "למה": למה זה ככה? ואם זה ככה, למה להמשיך, מה הטעם?

משפחת השאלות האלו היא מה שבדרך כלל אנחנו חושבים עליו כאשר אנחנו מדברים על "שאלת משמעות החיים".


(3) התעוררות השאלה

המטרה של המאמר הנוכחי היא להבין מה בעצם אנחנו שואלים, כשאנחנו שואלים על משמעות החיים. ההקשר להתעוררותה, כפי שהצעתי בסעיף הקודם, הוא עובדה מרכזית בקיום האנושי: אובדן. עם זאת, לא מדובר רק באובדן וסבל דרמטיים, אלא גם באובדן ה"שקט", הסמוי מהעין, שהינו חלק אינטגרלי מחלוף הדקות, השעות, הימים, והשנים של חיינו. כך, שאלת משמעות החיים הרבה פעמים מתעוררת דווקא בהקשרים יומיומיים, שגרתיים; כלומר, לא מתוך חוויה של התערערות אלא מתוך חוויה של הישחקות:

״קימה, חשמלית, ארבע שעות במשרד..., ארוחה, חשמלית, ארבע שעות עבודה, ארוחה, שינה ושני, שלישי, רביעי, חמישי, שישי ... בקצב אחיד, על פי רוב אנשים הולכים בדרך זו על נקלה. אבל יום אחד מתעורר ה׳מדוע ולמה?׳״ (קאמי, 1978/1942, ע׳ 22).

קאמי מתאר כאן שגרת חיים: ימים שתחומים במסגרות שקבענו לעצמנו ושנותנות דפוס מסוים לחיים שלנו. על אף התיאור שמציג "חיים ללא זוהר" (שם), המסגרות של חיינו יכולות להיות כאלו שהושגו בעמל רב ומתוך תשוקה אמיתית. ובכל זאת, שאלת ה"מדוע ולמה" רלוונטית באותה מידה: לשם מה אנו עמלים ונאבקים? מה הטעם בכל ההישגים (והכישלונות) שלנו? לאן כל זה מוביל אותנו? קאמי – שביצירה זאת מעלה במפורש את שאלת משמעות החיים, ואף טוען שהיא "השאלה הדוחקת ביותר" (ע׳ 14) – מנסח אותה באופן מאוד ספציפי. "לפסוק אם כדאי לחיות את החיים האלה, או לא כדאי, פירושו לענות על שאלת היסוד של הפילוסופיה" (ע׳ 13), הוא אומר. אם כן, מבחינת קאמי, לשאול את השאלה על אודות משמעות החיים פירושו, בפשטות, לשאול "האם בכלל כדאי לחיות את החיים האלו?"


ברם, ניסוח השאלה בצורה כזאת מסגיר הנחה מובלעת לגבי ערך החיים. מה שקאמי בעצם אומר הוא שזה לא מובן מאליו שלחיים יש ערך אינטרינזי (כלומר, שהם טובים באשר הם).[1] ואכן, ההנחה של קאמי היא שהחיים, כשלעצמם, הינם סתמיים ושרירותיים, ללא היגיון או ערך שפנימיים להם. ככאלו, החיים יכולים להיות מתוארים כ"אבסורדיים": כלומר, ריקים מפשר, ריקים מערך, אטומים להבנה אנושית ואדישים לטוב ורע. קאמי לא מבסס את ההנחה הזאת, אלא פשוט עובד איתה. כמו שאומר הפרשן שלו, רונלד ארונסון, במקום טיעון הוא מציע דימוי (ר׳ .(Aronson, 2022 והדימוי הוא זה של סיזיפוס, שמגלגל את הסלע הכבד במעלה ההר – רק כדי לראות, בהגיעו לפסגה, את הסלע מידרדר מטה. וכך שוב ושוב. בעולם שאדיש להיגיון ולערך (לשיטתו של קאמי), פעילותו המאומצת וחסרת התכלית של סיזיפוס משקפת את הפעילות האנושית באשר היא. כל מטרה שמוגשמת, כל הישג, כל פעולה שיש לה תכלית – כמו סיזיפוס כך גם אנחנו: כשאנו מגיעים לפסגה הרלוונטית, עלינו להכיר בכך שעמלנו לא מוביל ליותר מאשר לעמל חדש. וכך אנו עוברים ממשימה למשימה, כשכל כיבוש פסגה מקרב אותנו, בעקביות ובבטחה, למותנו: 

״אנו חיים לאור העתיד: ׳מחר׳, ׳אחר-כך׳, ׳כשתגיע למשהו׳, ׳עם הגיל תבין׳. דברים בלתי-עקיבים אלה הם נפלאים, כי הרי בסופו של דבר מדובר במוות. ... [אדם] שייך לזמן, ובאימה התוקפת אותו עיניו רואות את האיום באויביו. המחר, הוא רצה את המחר, אף על פי שכל כולו חייב היה לדחות אותו״ (עמ׳ 22-23).

מי שתיאר היטב אימה מסוג זה הוא לב טולסטוי. ביצירתו וידוי הוא מספר על המשבר העמוק שפקד אותו, כאשר הוא חווה במלוא כובד משקלה את ההכרה, הזמינה לנו תמיד אך מודחקת מהעין, שחייו עתידים להגיע לסופם. כך, על אף שחייו של טולסטוי רחוקים מלהיות אותם "חיים ללא זוהר" שאליהם מתייחס קאמי (בזמן המשבר הוא כבר היה סופר ידוע, בעל משפחה אהובה ואוהבת, ומוקף בחברים ומעריצים), הבעיה היא אותה בעיה:

״לא הייתי מסוגל לייחס שום משמעות מתקבלת על הדעת לאף אחד ממעשיי, ואף לא לכל חיי. ... אם לא היום, אז מחר יבואו מחלות ומוות ויפקדו (וכבר פקדו) את אהוביי ואותי, דבר לא יישאר חוץ מצחנה ותולעים. מעשיי, יהיו אשר יהיו, יישכחו כולם – במוקדם או במאוחר, וגם אני לא אהיה עוד. אז לשם מה הטורח?״ (טולסטוי, 2015/1882, עמ' 44-45).

המשבר של טולסטוי, כמו האבסורדיות אצל קאמי, נעוצים בראיית החיים כנעדרי משמעות. האפיון של שני ההוגים את היעדר המשמעות בחיים משקף תפישה מסוימת, אינטואיטיבית למדי, ולפיה משמעות החיים מושגת מתוך הגשמת מטרות נחשקות. זה נשמע סביר: אנשים חדורי מטרה, שרוצים להשיג דברים בעלי חשיבות עבורם וממוקדים בהגשמת מטרתם, יחוו את חייהם כבעלי משמעות. מדוע? "משמעות" בהקשר זה עומד עבור פשר, "היות ניתן להבנה". באופן טיפוסי, מה שהופך פעולות שלנו לרציונליות – הגיוניות, ניתנות להבנה – זה שיש להן סיבה. אנחנו לא פועלים "סתם", אלא יש סיבה, טעם, לפעולתנו. עכשיו, יכולות להיות כל מיני סיבות לפעולה, ואחת הבולטות שבהן היא הגשמת תכלית: הסיבה לפעולה X היא הרצון שלי להשיג Y (מתוך האמונה שפעולה X תוביל להשגת Y). כך, אפשר להגיד שפעולה X היא בעלת משמעות – יש לה סיבה, יש לה טעם – במובן שהיא מובילה לתכלית הרצויה Y. בהמשך לזה, החיים בעלי המשמעות, בעלי הפשר, הם חיים שבמסגרתם ברור לנו מדוע אנו פועלים כמו שאנו פועלים: יש לנו מטרות שמניעות אותנו, מכוונות את פעולותינו, נותנות לנו "סיבה לקום בבוקר".   


ברם, העמדת משמעות החיים על השגת מטרות, כמו שאנחנו רואים אצל קאמי וטולסטוי, יכולה להוביל למבוי סתום. ראשית, כפי שמבטא המיתוס של סיזיפוס, כשאנחנו מגיעים לפסגה (מגשימים מטרה), אנחנו עשויים להישאר עם תחושה של ריקנות (סלע המשמעות נשמט מבין ידינו). שהרי אם מה שנותן את המשמעות לחיים הוא משימה כזו או אחרת שמכוונת להגשמת מטרה, הרי שברגע שהמטרה הושגה המשימה נגמרת – ואיתה המשמעות. כך נוצר המצב הפרדוקסלי שבאשר השגת המטרה מביאה לסופה את המשימה, הרי שהמצב הנחשק של ההגשמה "מחסל" את המשמעות. אם לתת דוגמא, בסרט נשמה (Soul) חייו של הגיבור היו חדורי משמעות בשל אהבתו וכשרונו לג'ז, שהתנקזו לכדי חלומו הגדול לנגן בפני קהל. חלום זה מתגשם, ואין מאושר ממנו. אבל אז ההופעה נגמרת, והוא נשאר עם ריקנות עצומה: הוא הגשים את המטרה שהעניקה משמעות לחייו – ומה עכשיו? נכון שתמיד אפשר למצוא מטרה חדשה, אבל בהיעדר "תכלית על" – שתתן משמעות לכלל חיינו – מטרה חדשה תשאיר אותנו בתורה עם אותה תחושת ריקנות. מה שמעביר אותנו לבעיה השנייה:

״השאלה שלי – זאת שבגיל חמישים הביאה אותי אל סף ההתאבדות – היתה השאלה הפשוטה ביותר הטמונה בנשמתו של כל אדם ... עיקר השאלה הוא: "מה ייצא ממה שאני עושה כעת, ממה שאעשה מחר – מה ייצא מכל חיי?" בניסוח אחר, השאלה תיראה כך: "לשם מה עלי לחיות, לשם מה עליי לרצות משהו, לשם מה עליי לעשות משהו?" דרך נוספת לבטא את השאלה היא: "האם יש בחיי משמעות, שהמוות המצפה לי באופן בלתי נמנע לא ימחה אותה?" (ע' 48)

הבעיה השנייה, אם כן, היא שכל מטרה שאנחנו מציבים לעצמנו בחיינו, מאבדת מטעמה לנוכח המוות. שכן, אם ההישגים שלנו נשפטים כבעלי ערך מכיוון שהם מקדמים את הטוב שלנו עלי אדמות, הרי שמנקודת המבט של המוות – שמביא לסופו את הטוב שלנו עלי אדמות – ערכם של הישגים זה מתאיין. במילים אחרות, אם המשמעות של החיים נמדדת לפי סרגל המטרות שהם מגשימים, הרי שאיפוסן של המטרות על-ידי המוות מאפס גם את המשמעות. לפיכך, בהיעדר מטרה שהגשמתה שורדת את המוות, נדמה שהמסקנה הבלתי-נמנעת – שהובילה את טולסטוי למשבר הגדול שלו – היא שהחיים נעדרי משמעות. אך האמנם?


(4) מה אנחנו שואלים, כשאנחנו שואלים על משמעות החיים?

״אעז לומר, כי אין דבר בעולם שעשוי לעזור לאדם לשרוד גם בתנאים הקשים מכל, כמו הידיעה שיש משמעות לחייו. חוכמה רבה גנוזה באמירה של ניטשה: "מי שיש לו איזה 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'" (פראנקל, 1970/1946, ע' 167).


האדם מחפש משמעות, ספרו הנודע של הפסיכיאטר היהודי-אוסטרי ויקטור פראנקל, נכתב בעקבות ועל בסיס התנסויותיו במחנות ריכוז בזמן מלחמת העולם השנייה. פראנקל איבד את כל מה שהיה לו – אהוביו, ביתו, רכושו, עבודתו – וכאסיר במחנות אלו הוא הועבד בפרך בתנאים קשים ביותר, חווה אכזריות וזלזול, והיה מוקף באנשים במצבו; אנשים, שהנאצים ניסו למחות מהם כל זכר לצלם אנוש. ועם זאת, כפי שהוא אומר, אפילו התנאים המחרידים ביותר לא הצליחו לשבור את אלו שמצאו משמעות לחייהם. אבל איזו משמעות לחיים, איזו מטרה או תכלית, יכולים להיות לאדם שחייו טולטלו ונרמסו בצורה כזאת? 


"הכרה של אדם בערכו הפנימי" אומר פראנקל, "מעוגנת בעניינים נעלים רוחניים יותר שאין בכוחם של חיי המחנה לזעזעם" (עמ' 107-8). האדם, לפי פראנקל, אינו תוצר רק של נסיבות חיצוניות ומקריות (כלומר, של גורמים ביולוגיים, פסיכולוגיים וסוציולוגיים): תמיד נתונה לו החירות לבחור איך לנהוג בסיטואציה מסוימת. ומבחינת פראנקל, הבחירה באנושיות שלנו (או במילותיו של פרנקל "האני המוסרי והרוחני") גם בתנאים המאתגרים ביותר – כלומר, הבחירה לקיים תמיד ערכים כמו הגינות, אומץ, אכפתיות – היא הגשמת התכלית שנותנת משמעות לחיינו. משימה מסוג זה, בשונה מ"כיבוש פסגות" של מטרות נקודתיות כאלו ואחרות, לעולם לא תגיע למיצויה. כמו שפראנקל אומר: "החיים פירושם לקחת אחריות למציאת התשובה הנכונה לבעיותיו של אדם, ולמלא את המשימות שהם מציבים ללא הרף בפני כל אחד ואחד." (ע' 130) כלומר, החיים כל הזמן מציבים בפני האדם אתגרים, והאדם שמגשים את "משימת אנושיותו" בדרך שמיוחדת רק לו, ובהינתן האתגרים שחייו-שלו מציבים בפניו, הוא זה שחי חיים משמעותיים.


בתשובה לבעיה הראשונה שהעלינו (קרי, שהשגת המטרה "מחסלת" את המשמעות), אפשר, אם כן, להציע כתשובה את תפישתו של פראנקל. המטרה היא לא השגת דבר כזה או אחר, אלא קיום "משימת האנושיות" לנוכח התביעות של החיים. ומכיוון שלחיים תמיד יש תביעה, הרי שאף פעם לא נגיע למצב שבו נישאר בלי מטרות; "משימת האנושיות" היא מטרה שאף פעם לא נמצה.


ומה לגבי הבעיה שטולסטוי מעלה, ולפיה כל הישג מתאיין לנוכח המוות? נסתכל על התשובה שטולסטוי עצמו הציע:

״אם אתם עמלים למען עצמכם אישית לעתיד לבוא, הרי אתם בעצמכם יודעים שהעתיד מזמן לכם דבר אחד בלבד – את מותכם. המוות מחריב את כל מה שעמלתם למענו. אם כן, לא יתכן שלחיים של אדם למען עצמו תהיה משמעות כלשהי. אם יש חיים [בעלי משמעות], עליהם להיות שונים, כלומר, חיים שתכליתם אינו בחיים למען עצמך העתיד לבוא. ... יש לחיות כך, שהמוות לא יוכל להחריב את החיים״ (טולסטוי, 2015/1882, עמ' 44-45).

טולסטוי מחפש מטרה שהגשמתה תשרוד את המוות; כלומר, הוא מחפש את סוג הטוב שימשיך גם לאחר מותו של האדם שהשיג את הטוב הזה. ברם, מנקודת המבט של טובו של האדם הפועל P, אין טוב שישרוד את מותו. כל הישג ש-P השיג למען קידום עצמו, יאבד מערכו ומתוקפו (כמקדם את טובו של P) עם מותו של P (ששם סוף לטובו). גם דברים שנשארים אחריו – נניח, עושר שהוא צבר, ספרים שהוא כתב, כבוד ושם טוב שהוא השיג – עבור P, כאדם מת, הם יהיו חסרי חשיבות. לפיכך, המסקנה של טולסטוי היא שהמטרה היחידה שהגשמתה תשרוד את המוות הפרטי שלו היא קידום של הטוב – אבל לא האישי שלו אלא של האנושות בכללותה. שכן, הוא אמנם ימות אבל האנושות – כהוויה מתפתחת ואינסופית – תישאר. לפיכך, המטרה של קידום האנושות (שטולסטוי רואה באהבה אוניברסלית את הדרך היחידה להגשימה) היא-היא לפי טולסטוי המטרה שהופכת את החיים לבעלי משמעות, מכיוון שזוהי מטרה שהטוב שבהגשמתה לא נגמר עם מותו של האדם הפרטי שקידם אותה.


אם כן, בהתבסס על דוגמאות בולטות אלו של יצירות שמציבות במרכזן את שאלת משמעות החיים – המיתוס של סיזיפוס, וידוי, והאדם מחפש משמעות – אפשר להציע שכשאנחנו שואלים על משמעות החיים, אנחנו שואלים על אודות קיומן של מטרות שמניעות את האדם החי והופכות את 'פעולת החיים' להגיונית, ניתנת להבנה. עם זאת, ואולי באופן עמוק יותר, ברור ששאלת 'משמעות החיים' איננה עוסקת רק בפשר החיים (היותם ניתנים להבנה) אלא גם בערך החיים – בשאלה האם החיים הינם דבר טוב ורצוי. עכשיו, כמובן ששני המובנים האלו של 'משמעות' – 'היות בעל פשר' ו'היות בעל ערך' – כרוכים זה בזה. למעשה, אפשר לטעון שמה שהופך את החיים לבעלי משמעות במובן השני (בעלי ערך) הוא בדיוק היותם בעלי משמעות במובן הראשון (בעלי פשר). לפי תפישה כזאת, בשביל שהחיים יהיו דבר טוב, בעל ערך, צריך שהם יגשימו תכליות (שהופכות אותם לבעלי פשר). תפישה כזאת, אם לחזור לתחילת הדיון שלנו בקאמי, מניחה שלחיים אין ערך (אינטרינזי) אלא צריך להעניק להם ערך, ובמקרה כזה השאלה על אודות משמעות החיים תהיה "מה הופך (אם בכלל) את החיים למשמעותיים?" אבל השאלה יכולה גם להיות אחרת: אולי החיים הם כשלעצמם דבר טוב, כך שהאתגר הוא לא להעניק משמעות לחיים אלא לחיות אותם לאור הערך שלהם? 


כמה הבחנות מתבקשות כאן. ראשית, כמו שאמרנו, יש להבחין בין 'משמעות' במובן של 'ניתנות להבנה' ובין 'משמעות' במובן של 'היות בעל ערך'. שנית, כשאנחנו מדברים על 'משמעות החיים' יש לשים לב האם המשמעות שאנחנו שואלים עליה היא תכונה של החיים, או שהיא מתארת את החוויה שלנו את החיים. לכן, כדי להימנע מהאמביוולנטיות שעשויה להיווצר בשימוש שלנו במונח 'משמעות החיים', אעשה מהלך דומה לזה של קאמי, שמדגיש שלמרות שהחיים הם (לשיטתו) בלתי-ניתנים להבנה ומבחינה זו אבסורדיים, הרי שמושג האבסורד כפי שהוא מפתח אותו איננו תיאור או תכונה של החיים, אלא תיאור של החוויה הבסיסית שלנו את החיים, בהינתן ההתנגשות בין עובדת היותם בלתי-ניתנים להבנה ובין הרצון שלנו להבין.


אני מציעה להשתמש באופן דומה במונח 'משמעות' (בהקשר של הדיון ב'משמעות החיים'). כלומר, 'משמעות' היא לא תכונה של החיים: בשביל לתאר את החיים, להגיד משהו על טבעם, נכון יותר להשתמש במונח 'ערך'. לעומת זאת, המונח 'משמעות' ישמש אותנו בשביל לתאר את החוויה שלנו את החיים: את החוויה שלנו אותם כבעלי או נעדרי ערך, כניתנים או לא ניתנים להבנה, כטובים או לא. צריך, אם כן, להבחין בין השאלה האם לחיים יש או אין ערך, והשאלה אם אנחנו חווים את החיים כמשמעותיים. שתי השאלות עולות בהקשר של הדיונים בשאלת משמעות החיים, אבל למרות שהן כאמור כרוכות זו בזו, חשוב להבחין ביניהן.


ועל רקע זה, אני רוצה לסיים את המאמר עם ההצעה הבאה. בשונה מקאמי, שנקודת המוצא לדיונו היא ההנחה שאין ערך אינטרינזי לחיים, אני מבקשת להציע את ההנחה ולפיה לחיים יש ערך אינטרינזי – החיים כשלעצמם, באשר הם, הינם דבר טוב ורצוי. ובהשראת קאמי, אפנה לדימוי (במקום לטיעון): אך במקום דמותו הבודדה של סיזיפוס, הדימוי שאני מציעה, בהמשך לקירקגור שאיתו פתחנו את המאמר, הוא של רגע העקידה. ברגע זה משתתף לא אדם בודד אחד, אלא שלושה שקשורים זה לזה: אברהם, יצחק, ומלאך האל. העוצמה שמגולמת ברגע העקידה מותנית בדיוק בתפישת החיים האנושיים כבעלי ערך אינטרינזי: אילולא חייו של יצחק היו יקרים, ההקרבה לא היתה הקרבה והתערבות המלאך לא היתה בעלת משקל כה רב. כך, הדרמה של סיפור העקידה – הכאב הגדול בשל האובדן המאיים, השמחה הגדולה בזכות הימנעו – משקפת את האינטואיציה שחיי אדם, כשלעצמם ובאשר הם, הינם דבר יקר. קל לבחון אינטואיציה זו. בזמנים של קושי, מחלות, ומלחמה – בזמנים שבהם נשקף איום גלוי על חיי אדם – אנו מגלים עד כמה טבעי לנו להתייחס לחיים כדבר שראוי להילחם בעבורו ולהגן עליו; דבר שאובדנו הוא מקור לצער עמוק. האינטואיציה, אם כן, היא שחיי אדם הם יקרים, בעלי ערך רב.


ובהינתן נקודת מוצא זו, גם שאלת משמעות החיים, כאמור, משתנה: השאלה היא לא האם החיים בעלי ערך ובהתאם האם ראוי לחיותם (כמו ששואל קאמי). במקום, השאלה היא כיצד לחיותם (כך שערכם של החיים יהיה ברור לנו ונוכח). בהמשך להבחנות שהצגתי, אם כן, שאלת משמעות החיים צריכה להיות ממוקדת בצורה שבה האדם חי וחווה את חייו. וכך אנו בעצם חוזרים לשאלה שעומדת בבסיס האקזיסטנציאליזם: בהינתן הסופיות שלנו ושל כל מה שיקר לנו, בהינתן המגבלות, בהינתן הכאב, בהינתן האובדן שהוא חלק בלתי נמנע מחיינו – בהינתן כל זאת, איך נכון לחיות כך שמבעד לכאב והקושי, ומתוך הכרה מלאה בהם, נצליח לאשר ולחוות את החיים במלוא ערכם וטובם?


(5) סיכום

במאמר קצר זה ביקשתי להציג את "שאלת משמעות החיים": לברר אותה ולהסביר מה היא בדיוק שואלת, גם, ואולי בפרט, בתקופה קודרת כמו זאת שאנו חווים עכשיו. התשובה (האופטימית) לשאלה זאת – שבהמשך לקירקגור וטולסטוי אני משוכנעת שיש למצוא בחיים של אהבה – היא כבר עניין למאמר אחר.  


 

[1] חשוב להבין שזה לא אומר שקאמי ניהיליסט או פסימיסט: זה שהוא חושב שלחיים אין ערך אינטרינזי, לא אומר שהוא חושב שלחיים אין ערך בכלל (ניהיליזם) ושמוטב היה לא לחיות (פסימיזם); קאמי חושב שלחיים יש ערך, אך זהו ערך שאינו נתון להם מעצם טבעם אלא כזה שהאדם צריך להעניק להם. 


בביליוגרפיה


טולסטוי, ל׳ (2015). אומנותי מהי (מרקון ד׳, תרגום). בתוך פפרני ו׳ (עורך), כתבי הגות (עמ׳ 91-250). כרמל. (המקור פורסם בשנת 1898).


טולסטוי, ל׳ (2015). וידוי (מרקון ד׳, תרגום). בתוך פפרני ו׳ (עורך), כתבי הגות (עמ׳ 33-90). כרמל. (המקור פורסם בשנת 1882).


פראנקל, ו׳ (1970). האדם מחפש משמעות (איזק ח׳, תרגום). הוצאת דביר. (המקור פורסם בשנת 1946).


קאמי, א׳ (1978). המיתוס של סיזיפוס (ארד צ׳, תרגום). הוצאת עם עובד. (המקור פורסם בשנת 1942).


Aronson, R. Albert Camus.  The Stanford Encyclopedia of Philosophy (Winter 2022 Edition), Edward N. Zalta & Uri Nodelman (eds.).  https://plato.stanford.edu/entries/camus/

 

 


Comments


bottom of page