top of page
  • פרופסור אבנר דה-שליט

מאמר אורח | אי שוויון בעיר

אבנר דה-שליט הוא פרופסור במחלקה למדעי המדינה, בעל דוקטורט מאוניברסיטת אוקספורד. זוכה פרס רוטשילד במדעי החברה (2004), פרס א.מ.ת. במדעי המדינה (2019), ופרס אגודת הסטודנטים והסטודנטיות הארצית למרצים מעוררי השראה (2019). לשעבר ראש המחלקה למדעי המדינה, ראש תכנית פכ"מ ודיקן הפקולטה למדעי החברה. מחקריו עוסקים בסוגיות הנוגעות להגנת הסביבה, פוליטיקה ועירוניות, עוני ואי-שוויון.


פרופסור אבנר דה-שליט / פרופסור במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטה העברית

 

(1) מבוא

בארבע השנים האחרונות אני חוקר ביחד עם קולגה וחבר, ג'ונתן וולף מאוניברסיטת אוקספורד, את השאלה איך יש למדוד אי שוויון בעיר. כמובן, השאלה הזאת היא נגזרת של השאלה מהו אי שוויון בעיר. השאלה גם מעלה מיד שאלה נוספת: למה בכלל למדוד אי השוויון בעיר באופן שונה מאשר אנו מודדים אי שוויון במדינה. אני משתף את פירות המחקר עם הקוראות והקוראים של גיליון זה, משום שאפשר לתאר את המחקר הזה כמאוד "פכ"מיסטי". בעיקרו זה מחקר בתחום של פילוסופיה פוליטית, אבל הוא מתכתב עם מחקרים רבים בכלכלה, בעיקר כלכלה של העיר. ואנקדוטה ״פכ"מיסטית״ נוספת: המחקר התחיל בהשראת שאלה בעבודת דוקטורט של סטודנט בהנחיה שלי (במשותף עם פרופ' מיכאל שלו) , טל אלסטר, שהוא בוגר פכ"מ. טל חוקר פוליטיקה של העיר, בעיקר דיור בעיר, ואחת השאלות שהוא שואל היא מתי אפשר להגיד על עיר שהיא שוויונית. התשובה שלו שונה למדי מזאת שאנו מציעים, אבל את ההשראה למחקר שלנו אני חייב לו. הרי לכםן הנקודה הפכ"מית הראשונה.


והנה סיפור קצר שהמחיש עבורנו עד כמה הנושא מענין, והיא הנקודה פכ"מיסטית השנייה. כשיצאנו לדרך הגשנו מה שנקרא grant proposal, בקשה למענק מחקר, לקרן מחקר אירופאית. ארבעה חודשים עסקנו רק בזה. זה היה מענק מאוד תחרותי. כדי לקבל את המענק צריך לקבל מאה אחוז ביקורות חיוביות משופטי ההצעה. אבל בצד ביקורות נלהבות הגיעה חוות דעת אחת שהייתה בת שורה אחת: "שני החוקרים מעוניינים לבדוק כיצד יש למדוד אי שוויון בעיר. אין צורך בכך. הרי הכלכלנים מצאו את הפתרון ועושים את זה נכון". (הניסוח היה The economists got it right).


(2) כלכלנים על אי שוויון בעיר

אכן, יש כלכלנים שיאמרו שזאת שאלה לא נחוצה. אי שוויון זה אי שווין; מה זה משנה ביחס לאיזה מרחב (הארץ או העיר) או מוסד (המדינה או העיר) אנו מודדים אותו? וגם ודאי יימצאו פילוסופים שייטענו, שאי שוויון הוא מושג שקודם לפרקטיקות הפוליטיות והחברתיות, ולכן אין צורך לחשוב עליו באופן שונה אם מדובר בעיר. ובכל זאת, אני מקווה שבדברים להלן אשכנע שיש צורך בדיון הזה.


כרגע אי שוויון בעיר נמדד בעזרת מדד ג'יני. מדד ג'יני מודד פערים בהכנסות בין החברים בקהילה מסוימת (כאמור, בדרך כלל מדובר על מדינה). דמיינו משולש. בציר ה X נראה את האחוז המצטבר של האוכלוסייה בקהילה, או מעין אקומולציה של האנשים בקהילה, מהאדם שהכנסתו הנמוכה ביותר (בצד שמאל של הציר), ועד האדם שהכנסתו הגבוהה ביותר (בצד ימין), כאשר לכל חבר בקהילה יש אותו שטח על ציר ה X. בציר ה Y נראה את החלק המצטבר מההכנסה שהתקבלה, או מעין אקומולציה של ההכנסות של חברי.ות הקהילה. כעת נבטא בגרף את ההכנסה המצטברת. אם כל ההכנסה בקהילה תהיה בידי אדם אחד, הרי שנראה קו ישר מקביל לציר ה X, שמזנק לפתע למעלה בעת שהוא מגיע לאדם האחרון, זה שבידיו כל ההכנסה. לעומת זאת, אם ההכנסות של כל חברי וחברות הקהילה שווה, אזי נראה קו ישר בין שני הצירים, בזווית 45 מעלות לשני הצירים.


כמובן, שני המקרים הללו הם דמיוניים, כי אין בנמצא חברות כאלה. ברוב החברות בעולם נמצא קו שדומה לחצי הימני של פרבולה. הקו הזה, שמודד את האחוז המצטבר של הכנסות, נקרא עקומת לורנץ. מדד הג'יני מודד את השטח שבין עקומת לורנץ לבין קו ה 45 מעלות, לחלק לשטח המשולש כולו. כלומר בהכנסה שוויונית (עקומת לורנץ מתאחדת עם הקו האלכסוני, ולכן השטח שכלוא ביניהן הוא אפס) מדד הג'יני יהיה אפס. ואילו במצב של הכנסה שמרוכזת בידי אדם אחד, המדד יראה.1


(3) אז מה השאלה?

השאלה שאנו שואלים היא האם זה נכון וראוי למדוד ככה אי שוויון בעיר, ואם לא, כיצד יש לעשות זאת. אנחנו לא שואלים אם זה נכון וראוי למדוד בעזרת מדד ג'יני אי שוויון בכלל, אלא רק בעיר, ובהתחשב באופן בו אנחנו תופסים ומבינים את העיר. לכן, ברקע לשאלה הזאת יש שלוש טענות:


(א) עיר היא מוסד פוליטי שונה מהמדינה, היא לא מיני-מדינה; זה נכון גם לגבי המוסדות הפוליטיים של העיר והאופן שבו הם נבחרים ומתפקדים (לדוגמא, יש עיריות שבהן מועצת העיר ממנה בירוקרט להיות ראש העיר בפועל, בעוד שראש העיר הנבחר הוא דמות ייצוגית, כמו הנשיא בישראל), גם לגבי היחסים בין החברה האזרחית לעיר, לעומת המדינה (לדוגמא, תקשורת מקומית פועלת אחרת מול הרשויות ומתמקדת בנושאים אחרים מאשר במדינה), וגם לשיקולים שמפעילים בוחרים.ות בעת שהם.ן מצביעים.ות בבחירות מקומיות.


(ב) אי שוויון בעיר נתפס על ידי כמעט כל אזרחי.ות העיר כמשהו שונה מהותית מאי שוויון במדינה, בגלל שלוש סיבות:


(ב.1) התודעה הפוליטית שלנו כאזרחי.ות העיר (city-zens) שונה מהתודעה הפוליטית שלנו כאזרחי המדינה (citizens). לדוגמא, אנו תופסים את החיים הציבורים בעיר כקשורים למקום ולמרחב מוגדר, וכקשורים לחוויות יום יומיות, כמו לקחת את הילדים.ות לבית הספר, לראות חנות שאהבנו שנסגרה, לנוח רגע בגינה קטנה לא רחוק ממקום העבודה, לשתות בירה עם חברים.ות, להיפגש בהומלס, להשתמש באופניים של העיריה, ולחפש מקום חניה.


(ב.2) בגלל שהעיר היא מוסד פוליטי שונה מהמדינה, הציפיות שלנו כתושבים מהעיר הן אחרות, ולו רק בגלל שברוב המדינות המס שהעיר יכולה להטיל הוא נמוך ביחד למס שהמדינה מטילה, ולכן היכולת שלה לצמצם אי שוויון מטריאלי נמוכה. (המצב בשוודיה שונה, שם המס העיקרי שמשלמים בני ובנות המעמד הבינוני והנמוך הוא מס מקומי, אבל זאת כמעט קלישאה להגיד שהמצב בשוודיה שונה...)


(ב.3) למעשה אנו מבינים את "העיר" בשני אופנים בו זמנית: גם כמוסד פוליטי (העיריה, או מועצת העיר) וגם כמושג חברתי ואפילו תרבותי, שלא קשור למוסדות פוליטיים (תושבי ותושבות העיר). כשאנו מדברים על אי שוויון בעיר אנחנו מתייחסים גם לנגישות לשירותים שהעיר מספקת, אבל גם לאווירה החברתית בעיר וליחסים בין תושבי העיר.


(ג) בשל כל אלה, אי השוויון בעיר נתפס, ולכן גם צריך להימדד, כמשהו יותר חברתי, שקשור לאיכות היחסים בין הא.נשים בעיר, מאשר כביטוי לפערים בהכנסה או במצב כלכלי. או במונחים של השיח הפילוסופי על שוויון, מדובר בשוויון ביחסים ולא שוויון חומרי (relational, not material equality).


(3) שוויון ביחסים

אסביר, בקליפת אגוז, את המונח שוויון ביחסים. כשאנו מדברים על שוויון אנו בדרך כלל מתייחסים לשוויון בטובין מסוים: כסף, או הכנסה, או מטר מרובע של דיור. אבל אפשר לחשוב על שוויון גם כמצב חברתי, כאפיון של היחסים, כמענה לשאלה כיצד החברה מתייחסת אל כל אחד ואחת מאתנו. לדוגמא, האם בגלל שיש לפלוני יותר או פחות כסף המעמד החברתי שלו שונה? האם היחס בבית הספר לילדים של כ"א מאתנו שווה? שוויון ביחסים הוא הטענה שבמדינה ובחברה המוסדות שלנו אמורים להיות כאלה, שא.נשים יקבלו בהם יחס דומה, ושיהיה להם סטאטוס דומה. ובנוסף, חברה שוויונית היא חברה של א.נשים חופשיים.ות שמתייחסים.ות האחד.ת לשני.ה כאל שווים. עוד אחזור למושג בהמשך, כאשר אתאר את תוצאות המחקר.


חשוב להסביר, שהשאלה מהו אי שוויון בעיר, או איך יש להגדיר אותו, היא הבסיס לשאלה איך יש למדוד אותו. כדי להסביר בדרך של אנלוגיה קשורה, מקובל בספרות העוני למדוד את העוני היחסי במונחים של משהו כמו היות העני מתחת ל-50% מההכנסה החציונית. אבל זה רק מדד פרוקסי. עוני יחסי מוגדר באופן מסורתי במונחים של משהו כמו 'לא להיות מסוגל לעשות את מה שבדרך כלל מצופה שתהיי.ה מסוגל.ת לעשות בחברה שלך', ומקובל לחשוב שאם יש לך פחות מ-50% מההכנסה החציונית, תחמיץ.י חלק מהפעילויות או צורות הצריכה, שנלקחו כמובנות מאליהן על ידי אחרים. באופן דומה, אנו יכולים למדוד את אי השוויון בעיר לפי פערי הכנסה, אבל אולי גם על פי זמן נסיעה לעבודה, או נגישות למתקני פנאי, למרפאות בריאות, לשרותי עבודה סוציאלית, לבתי קפה, לשווקים של מזון, ועוד. השאלה העומדת בבסיס היא מה אנחנו מודדים לפי הפרוקסיז הללו?


אבל אני מקדים את המאוחר. נתחיל בחוסר הנחת שאנו חשים לגבי האופן שבו אי שוויון בעיר נמדד כיום. כך נבין שהוא מצביע, לדעתנו, על החמצה של כמה מרכיבים חשובים מהאופן שבו אנו תופסים את העיר ואת מהות החיים בעיר.

(4) מה לא בסדר בשימוש במדד הג'יני?

מדד הג'יני מודד, כאמור, פערים בהכנסה. זהו מרכיב חשוב של אי שוויון כאשר האוכלוסייה קבועה. במדינה יש הגירה פנימה והחוצה, אבל היא שולית לעומת גודל האוכלוסייה. לעומת זאת בעיר האוכלוסייה מגיבה למדיניות, וחלק ממנה עוזב אותה, או אחרים נמשכים אליה ומהגרים אליה, כתוצאה ממדיניות. חישבו על זוג צעיר שנמשך לגור בתל אביב בגלל הזדמנויות עבודה וחיי הלילה התוססים, אבל עוזב את העיר כאשר נולדים להם ילדים, והזוג נוכח, ששירותי החינוך וגני הילדים בעיר אינם משביעי רצון; או חישבו על סטודנטים שמהגרים לירושלים בגלל שהם רוצים ללמוד בה, מתאהבים בעיר בגלל האופי שלה, ומחליטים להישאר בה, אבל לאחר מספר שנים מתקשים למצוא מקום עבודה מתאים, ואף סבורים, שהעיר לא עושה מספיק כדי לספק מקומות תעסוקה לבוגרי האוניברסיטה והמכללות.


הנה שתי דוגמאות עד כמה מדיניות כזאת יכולה להשפיע על הג'יני. כשרודי גו'ליאני (כן, אותו עו"ד של טראמפ) היה ראש עיריית ניו יורק, הוא החליט להיות tough on crime, ומכיוון שהוא קישר בין אוכלוסיות עניות לפשע, הוא עשה את החיים של העניים, ובעיקר אנשים במצב הומלסיות, שהיו אז רבים בעיר, בלתי נסבלים: שיטור יתר, בדיקות פתע, מעצרים. (בל נשכח שבארה"ב במקומות רבים המשטרה כפופה לראש העיר). מה עשו האנשים במצב הומלסיות והעניים? חלקם מאסו במצב ועזבו את העיר. התוצאה הייתה שהפערים בהכנסה הצטמצמו, והג'יני השתפר. לכאורה ניו יורק נהיתה עיר שוויונית יותר, אבל המדיניות הייתה בלתי אגליטריאנית בעליל. והדוגמא השנייה: ברקלי בקליפורניה היא עיר שיש בה אוכלוסייה ליברלית רבה. היא ידועה גם במזג הסבלני והסובלני כלפי אנשים בצב הומלסיות, ובשירותים שהעיר מציעה להם, כגון בתים לחסות בהם (מעל ל 300 מיטות ב 2019), בתי תמחוי, מקלחות ניידות, ותקציב גבוה, יחסית, לייעוץ משפטי לאנשים במצב הומלסיות, וגם במזג אויר די נעים בחורף. לכן בשנים האחרונות עלתה מאד אוכלוסיות חסרי הדיור בעיר. התוצאה: הג'יני גדל והעיר דורגה עשירית ברשימת הערים הלא שוויוניות בארה"ב. וזאת למרות (ולמעשה בגלל) מדיניות אגליטריאנית.


סיבה שניה לאי הנחת מהשימוש במדד הג'יני היא שהמוטיבציה למדידת אי שוויון היא בכך שנוכל לבוא לרשויות ולהצביע על אי השוויון ולדרוש פעולה כלשהי, ניסיון לצמצם את אי השוויון. (זאת כמובן בהנחה שאנו סבורים שאי שוויון כשלעצמו הוא רע מוסרית וחברתית, ולכן יש לצמצמו, או, למצער, לנמק ולהצדיק אותו.) אבל לעירייה יש מעט מאד מה לעשות בנושא הזה. היא יכולה לגבות מס נמוך ביחס למס שהמדינה גובה; היא יכולה להשפיע מעט מאד על שוק השכר.


לעומת זאת לעירייה ולרגולציה שלה יש השפעה עצומה על רווחת התושבים.ות בהרבה תחומים אחרים: בניית גני ילדים ובתי ספר, אישורים לבתי עסק, ניקיון במרחב הציבורי, איסוף אשפה, שירותי עבודה סוציאלית ובריאות נפש, תמיכה בפעילות תרבותית מקומית, ויצירת אווירה נעימה ובטוחה ברחובות העיר. ולכן יש לחשוב על מדד שמתייחס לכל אלה. זאת הסיבה השלישית לאי הנחת ממדד ג'יני כמתאר את אי השוויון בעיר.


כדאי לציין שלא כל הכלכלנים מסתפקים במדד הג'יני ובמדידת פערים בהכנסה. לדוגמא, אדוארד גלייזר Glaeser מאוניברסיטת הרווארד, אולי החשוב שבכלכלני העיר היום, מציע לבדוק משתנים נוספים, כמו מחירי דירות ושכירות ליד בתי ספר טובים (הם גבוהים מאד ומראים עד כמה קשה להשוות הזדמנויות בחינוך בתוך העיר) או עלות שירותים זהים (לדוגמא, בייביסיטר, או מנה של אוכל רחוב) בשכונות שונות, כמו גם את ההוצאה העירונית על שיטור בשכונות שונות. ועדיין, כל אלה הם משתנים חומריים, שמתייחסים לתושב.ת העיר בעיקר כצרכן.ית.


(5) מתודת המחקר

אז מה עושים? איך מתחילים לחשוב על מדד חלופי? איך מבינים מה זה אי שוויון בעיר? אפשר כמובן להתחיל לקרוא טקסטים, לבדוק מה חוקרים וחוקרות אחרים הציעו, וכמובן שעשינו זאת. אבל האופן שבו וולף ואני עובדים, גם בפרויקטים קודמים, הוא שאנו מתחילים בעשרות שיחות עם א.נשים שמבחינתנו הם "מומחים בשטח". אם במחקר הקודם שלנו, שעסק בעוני ומוחלשות, שוחחנו עם עשרות אנשים בעוני, הרי שהפעם פשוט דיברנו עם תושבי ערים, מאוכלוסיות שונות בעיר, בשכונות שונות, שפגשנו תוך כדי שוטטות בעיר, באקראי, ובהרבה ערים: ירושלים, תל אביב, המבורג, ברלין, לונדון, אוקספורד, אמסטרדאם, רוטרדאם, ניו יורק וריו דה ז'נירו. כמובן נוסף על השיחות שאנו קיימנו עבדו איתנו שלושה עוזרי מחקר, דוברי השפות השונות, וכל זה במשך מספר שנים, וכך הגענו לעשרות שיחות, שמתוכן ניתחנו 182 שיחות, שהיו מלאות ושלמות. המטרה של השיחות הללו לא הייתה לאסוף מידע לצורך ניתוח כמותני, אלא לשמש עבורנו כהשראה, כדי שנוכל לבדוק איך א.נשים בערים שונות מבינים.ות אי שוויון בעיר, ולאור זאת, מה הם הפרמטרים שעלינו לבדוק כדי להגדיר אי שוויון בעיר, ולהציע מדד. כלומר, זה מחקר איכותני ופרשני. בנוסף, חשוב היה לנו להסביר לבני ובנות השיחה שלנו, שאנו אמנם יוצאים למחקר משום שאנו רוצים לחשוב כיצד אפשר לעשות את העיר לשוויונית כמה שיותר, אבל אנו לא רואים בשווין בעיר מטרה יחידה. ברור לנו שלעתים עיר צריכה למצוא איזון בין שוויון לבין מטרות חברתיות שונות, לדוגמא, לצמצם מאד את הפליטות של גזי חממה. מטרות שונות לא חייבות להיות בקונפליקט עם המטרה של עיר שוויונית, אבל אם הם כן במתח, ברור לנו שעיר יכולה להחליט על מטרות שונות בו זמנית. ויחד עם זאת, חשוב לנו להבין, מה היא רוח אגליטריאנית בעיר.


השיחות הללו נמשכו בין רבע שעה לשעה, ומעניין לציין שהדברים שעלו בערים השונות היו דומים. כלומר, בגדול אפשר להגיד, שתושבי ערים שונות, בארצות שונות, חושבים על אי שוויון בעיר באופן דומה מאד. זאת ועוד: מה שלא הפתיע אותנו, אבל חשוב מבחינת הטענה המרכזית שלנו, הוא שאף אחד ואחת מעשרות הא.נשים ששוחחנו איתם לא דיברו שאי שוויון בעיר במונחים של פערים בהכנסות. לעומת זאת הם הירבו לדבר על תחושות שיש לא.נשים שונים בעיר, זקנים לעומת צעירים, ילדים לעומת מבוגרים, נשים לעומת גברים, תושבי השכונות לעומת תושבי המרכז, ותיקים לעומת מי שהיגרו לעיר לאחרונה, תושבי העיר שהם אזרחי המדינה לעומת תושבי העיר שאינם אזרחי המדינה, סטרייטים ולהטב"קים, וכן, גם העשירים יותר והעשירים פחות. הם התייחסו לתחושות קהילה, תחושת השייכות למקום, תחושות בטחון, ותחושה שאת.ה יכול.ה להנות ממה שיש לעיר להציע.


(6) אז מה הממצאים?

לאור השיחות הללו גיבשנו שתי טענות:


ראשית, באופן פרדוקסלי משהו, אנו מציעים שתחושה שהעיר מתייחסת אליך כשווה (שוויון ביחסים) לא אומרת בהכרח שיש קנה מידה שבו את.ה נמדד.ת ויוצא.ת כשווה. אחזור לנקודה זאת בסכום הדברים.


שנית, אי שוויון בעיר הוא כאשר כל התושבים.ות מדווחים על מידה דומה של תחושת מקום, שאינה בסיכון. נסביר: מקום אינו "אובייקט". מקום הוא הגדרה של יחס בין אדם לסביבה. כדברי פיטר קנובו, הגיאוגרף והפילוסוף, "מקום הוא פרקטיקה אנושית בסיסית, שכרוכה בארגון פיזי, מושגי ורעיוני של הסביבה שלנו לכדי נוף קוהרנטי ומתמשך." היכולת לחוש תחושת מקום היא תפקוד חשוב של כל אחד ואחת מאתנו, והעדרה מוגדר לא פעם כתחושת ניכור. אולם התחושה הזאת יכולה להיות נחלתנו, ואולם בו זמנית נחוש שהיא נמצאת בסיכון. כלומר, תחושת המקום עדיין קיימת, אבל משהו מאיים עליה, משהו עלול לגרום לכך שנאבד אותה. ה"משהו" הזה, אנו טוענים, הוא גורם לאי שוויון בעיר. כלומר, אם יש א.נשים שתחושת המקום שלהם בסיכון, או שהיא כבר אבדה, הרי שיש אי שוויון בינם.ן לבין אחרים.ות.


תחושת המקום העירונית, מצאנו, תלויה בארבע תימות, שאפשר לתרגם אותן למדיניות. התימות הללו לעתים חופפות מעט, אבל הן גם עצמאיות. להלן אפרט אותן, וכמו כן אציין מה יש לבדוק כדי לראות אם לא.נשים בעיר יש תחושת מקום שאינה בסיכון.


(1) נגישות של שירותים עירוניים אינה מכוננת על ידי שוק. בחברה שמושתתת על השוק יש מתאם בין הכנסה לבין היכולת להנות מהחיים. ערים יכולות לתקן זאת על ידי הנגשה מרחבית של מנעמים של העיר ( קונצרטים חופשיים בפארק, פסטיבלי רחוב, פסטיבל בירה) ושל שירותים של העיר, החל מהנגשה מרחבית (יש למדוד שכיחות ומגוון תחבורה ציבורית בחלקים שונים של העיר, מרחק ממוצע לבתי ספר, מספר פאבים, מרפאות, פארקים, גינות ומגרשי משחקים בפאתי הרחוב, וכיוב') וכלה בנגישות שמותאמת לצרכים שונים (זקנים, ילדים, עגלות ילדים). כמובן כל אלה מאפשרים לא רק להגיע בזמן לעבודה, לחסוך זמן ביציאה עם הילד למרפאה, אלא גם לחוש שייכות והכלה לעיר, ולא לחוש הדרה או אי אכפתיות של העיר כלפיך.


(2) תחושה של משמעות. א.נשים בעיר מעריכים חיים קרוב ל"סביבה תוססת, שקורה בה הרבה, ויכולת לבחור איך להשתמש בזמן ובמאמץ שלהם, בין אם בכדי להיות שותפים להתרחשויות הללו, ובין אם כדי "להימלט" לנקודות יותר שקטות בעיר. א.נשים רוציםות להרגיש תחושת קהילה ויחסים טובים עם השכנים, להכיר את ההיסטוריה של העיר, להכיר את הכלכלה העירונית וחיי התרבות שלה. תפקיד העיר אינו לספק את אלה, אלא לספק פלטפורמה שבה אפשר יהיה לחוות זאת. לדוגמא: פסטיבלי תרבות, או עבודה עם הקהילות, כדי ללמד את ההיסטוריה המקומית. אירועים כאלה מאפשרים תחושת משמעות במיוחד למצטרפים החדשים לעיר, בין שהם.ן מהגרים.ות מחוץ למדינה או מתוכה.


(3) מגוון ועירוב חברתי. כהמשך של (2), יש קשר בין מגוון ושוויון בעיר. במבט ראשון זה נראה כמעט פרדוקס, משום שבדרך כלל אנו מזהים שוויון עם "אותו הדבר" sameness. אבל בעיר אנו מחפשים תחושה של רבים שיכולים.ות להרגיש בבית, ולכן גיוון ומגוון. כדי לאפשר תחושת מקום צריך שבעיר לא רק יהיה קיום של מגוון, אלא גם חוויה של מגוון, שנתפסת כחוויה חיובית. סגרגציה במגורים עלולה לטרפד אפשרות כזאת, ביחוד אם היא על פי צבע העור. זה לא אומר שזה רע אם לשכונות יש אופי משלהן, אבל אם מיעוטים מוצאים עצמם בגטאות הלכה למעשה, זאת אינדיקציה לאי שוויון, משום שזה מטרפד תחושה של מקום, והתייחסות אל כל התושבים בעיר כאל שווים. כדי למדוד זאת אפשר למדוד את התפלגות המגורים בעיר, יחס בין מספר תושבי העיר למספר האפשרויות של דיור ציבורי, אבל גם את ההתנהגות העירונית – תנודה של א.נשים, סיכוי להיפגש עם א.נשים שאינם כמוני, וכיוב'.


(4) הכלה מליאה. בעיר שוויונית לתושבי העיר יש נגישות למשאבי העיר באופן שמניח זכאות אוטומטית, מבלי להכפיף עצמם לרצון הטוב של שומרי סף, בין שיהיו אלה פקידים או תקנות. זה מתחיל מלא להיות מופלים בתור (בפאב, בסופרמרקט, בשוק), דרך לא לסבול מאדישות בתור לשרותי העיר ולזכאויות כמו דיור ציבורי, גן ילדים מיוחד וכיוב', וכלה בתחושה שאדם לא רק "נסבל" אלא "מקובל" ו"רצוי". לדוגמא, לא להרגיש שהמבטא שלך לא טוב מספיק, לא להרגיש שאת.ה צריך.ה להתנצל על מי שאת.ה, על המנהגים שלך, הנטיות המיניות שלך, או ההעדפה הפוליטית שלך. זאת תחושה שאת.ה יכול.ה להיות מי שאת.ה בציבור. עיר שבה זוג הומואים לא יכול ללכת יד ביד, או שבה אדם שהכנסתו נמוכה לא מרגיש נוח להסתובב ליד התיאטרון העירוני, או בשכונות שבהן גרים העשירים יותר, היא עיר לא שוויונית. כדי למדוד זאת ניתן לבדוק תקנות עירוניות, אבל גם מקרים בפועל שבהם א.נשים דיווחו על תחושות לא נוחות ועל היעדר זכאות אוטומטית.


(7) כמה מלים לסיום, גם אם המחקר עוד לא הסתיים

אז מה עושים עם כל זה? מהו המדד הנכון לאי שוויון בעיר? בחודשים האחרונים אנו עסוקים בשאלה הזאת, בניסיון לחלץ מדד ישים מתוך כל התובנות הללו. אבל אם נגיע למסקנה שהמדד חייב להיות פלורליסטי ולהכיל משתנים שונים, נקבל זאת. עולם המדיניות מבקש לצמצם את העקרונות והפרמטרים לבדיקה כמה שיותר פשוטה, כדי שאפשר יהיה "לעבוד עם זה". הרצון של מקבל ההחלטות היא לעבוד עם משתנה מדיד ויחיד. לכן, אם לחזור לדוגמא למעלה, עוני נמדד במונחים של הכנסה, למרות שהעניים מדווחים על החוויה של עוני והקושי שבעוני במשתנים נוספים רבים.2 אבל התפקיד שלנו כחוקרים הוא להסביר את המציאות. והמציאות היא שאי השוויון בעיר נתפס באופן מגוון מאד, ובעיקר, במונחים של שוויון ביחסים.



 
  1. כאן המקום להגדיר עיר: עיר היא יישוב שיש בו שלושה מאפיינים: עיר היא מוסד פוליטי, עם רשות שלטונית וישות משפטית אחת, גם אם יש בה עיריות בת. לדוגמא, בלונדון יש 32 עיריות שמאוגדות תחת עיריית לונדון. העיר היא גם מרחב בצפיפות גבוהה. יש ערים שיש בהן פארקים רחבי ידיים ואף יש ערים שיש בתוכן חוות חקלאיות, אולם הישות המשפטית חולשת על שטח שבממוצע הוא מיושב בצפיפות גבוהה. ולבסוף, ערים הן יחידות תרבותיות חברתיות בעלות מאפיינים שיוצרים מה שנקרא "אתוס עירוני" מקומי. הפעילות התרבותית בעיר היא בדרך כלל אינטנסיבית, והיא מאופיינת בריכוז גבוה של אומנים.ות, אבל גם בפעילות חובבנית.

2. Wolff, Jonathan and Avner de Shalit (2007). Disadvantage. Oxford University Press.

מאמר אורח | לחיות. כמה מחשבות על שאלת משמעות החיים

פרופ׳ שרון קרישק היא פרופסור חבר בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, ומחזיקה בתואר ד״ר לפילוסופיה מאוניברסיטת אסקס שבבריטניה. במחקרה עוסקת פרופ׳ קרישק בפילוסופיה של הדת, בהגותו של סרן קירקגור, אקסיסטנ

Comentários


bottom of page