_edited.png)
מאמר זה מבקש לבחון את מעמדה האקסיומטי של תופעת המחסור בכלכלה, הנחת היסוד על פיה חקר כלכלי בהכרח כולל ניסיון להתחקות אחר הקצאת משאבים מוגבלים לסיפוק רצונות אנושיים בלתי-מוגבלים. על ידי אפיון מספר גישות שונות בפילוסופיה של המתמטיקה למקורן של אקסיומות והצדקתן, המאמר טוען שמקורה של תופעת המחסור באינטואיציה אנושית בסיסית – כמיהת האדם לאינסופי.
נעם וילנר / סטודנט שנה ג׳ באוניברסיטה העברית
(1) מבוא - למה חשוב לבחון אקסיומות?
בשלב כלשהו בהתפתחות הילד, הוא לומד את מילת הקסם "למה?". די מהר הוא יגלה, ש"למה?" זו פונקציה שניתנת להרכבה יותר מפעם אחת: יום אחד, חם במיוחד, הוא יחזור מהגן ויקבל כוס מים עם קרח. הוא יחשוב מעט וישאל את אימו, "אמא, למה הקרח מעל המים?". "כי הקרח קל יותר מהמים, חמודי". "אבל אמא, למה הקרח קל יותר מהמים אם הוא עשוי ממים?", "זה בגלל שכשהמים קופאים, הנפח שלהם יותר גדול". אבל השאלה לא מרפה והילד מחליט להרכיב את הפונקציה בפעם השלישית: "אבל אמא, לא הבנתי, למה כשהמים קופאים הנפח שלהם יותר גדול?". ניתן לשער שהשיחה הזאת תסתיים בלפחות מאחת משלוש חלופות ריאליות: (1) יתכן שהאם לא יודעת את התשובה ותציע שהם יבדקו יחד לאחר ארוחת הצהריים; (2) יתכן שהאם תנסה להסביר ותפרט על המבנה המולקולרי של המים, אבל כצפוי שאלת ה"למה" תחזור על עצמה שוב; לחלופין (3) יתכן שהאמא, מותשת מהחום ומהשאלות, ותחליט להשתמש במילת הקסם "ככה". מול המילה הזאת הילד ישלוף חזרה ״ג'וקר״ משלו: "ככה זו לא תשובה". כשהילד יגדל וילמד בתיכון או באוניברסיטה, ה"למה" יסייע לו לטפס במעלה שרשראות סיבתיות, אך גם אז הוא יתקל בשלב כלשהו באותה תשובה, "ככה". הפעם הוא כבר גדול וחכם, הוא יודע שיש ל״ככה״ שם נרדף - "אקסיומה". אולי "ככה" לא הייתה תשובה, אבל "אקסיומה" זו כן, וכשמילת הקסם הזאת נכנסת לתמונה, הגיע הזמן להפסיק לשאול.
במאמר זה אנסה להחזיר לילד שגדל מעט מרוח הקרב שלו, לשאול "למה" גם על אקסיומות ולגעת בשאלת ההצדקה שלהן. בפרט, אעסוק בהצדקה לאחת האקסיומות המרכזיות בכלכלה: תופעת המחסור. לשם כך, אפתח בשני דיונים: בראשון אתהה על עצם הלגיטימיות של שאלת ההצדקה לאקסיומות, ובשני אפרוס בקצרה את האפשרויות התיאורטיות לתשובה. בהמשך, אגע בהנחות העומדות מאחורי תופעות המחסור בכלכלה ואצביע על חוסר הטריוויאליות שלהן. על בסיס האפשרויות התיאורטיות להסבר אקסיומה, אדון בהתאמתן להסבר תופעת המחסור ואתמקד באפשרות התולה את האקסיומה באינטואיציה. לבסוף, אנסה להצביע על האינטואיציה בבסיס ההנחות כתלויה בתכונה אנושית של כמיהת האדם אל מה שמעבר לו.
יש דבר מעט פרדוקסלי בניסיון להבין מה עומד מאחורי אקסיומה, הרי המובן שלה הוא מעין 'אמיתה שאיננה מצריכה הוכחה', או כהגדרת מילון אוקספורד: "הצהרה או פרופוזיציה שנחשבת כאמת מבוססת, מקובלת או 'מעידת עצמה' (self-evident)" (Oxford Reference, n.d). אלא שגם בתחום ההגדרות המילונאיות עצמן, מובן פשוט זה מתערער לאחר בחינה של הגדרות חלופיות. מילון קיימברידג' לדוגמה מגדיר אקסיומה כך (Cambridge English Dictionary, n.d) :
"A statement or principle that is generally accepted to be true, but need not be so"
אם אקסיומה לא אמיתית בהכרח, השאלה מה מצדיק אותה לגיטימית. אך גם אם לא נדרש למחלוקת המילונאית הזו, ונקבל את ההגדרה של מילון אוקספורד, נוכל להצדיק את השאלה בעזרת דיוק: השאלה המנחה לא תהיה "מדוע זה נכון?", כיוון שהתשובה הטובה ביותר במקרה של אקסיומה עשויה להיות "ככה". במקום זאת, השאלה תהיה "מה גורם לכולנו, בצורה אוניברסלית, לקבל הנחה מסוימת כאמת שלא ניתן לערער עליה?".
(2) חלופות להסבר אקסיומות
הפילוסופיה בכלל, והפילוסופיה של המתמטיקה והלוגיקה בפרט, מציעות מגוון עמדות שהתמודדו עם השאלה מה עומד מאחורי אקסיומה. הנה סקירה קצרה של עמדות אפשריות כאלו:
אמפיריציזם: תקפותה של אקסיומה מגיעה מעקביותה עם תצפיות אמפיריות. ניתן לראות באקסיומות כהצהרות הנגזרות מחוויות ותצפיות חוזרות ונשנות על העולם (Carnap, 1931).
רציונליזם: רציונליסטים טוענים שאקסיומות הן אמיתות מובנות מאליהן הידועות אפריוריות, בלתי תלויות בחוויה החושית. תקפותם נובעת מההכרח ההגיוני וההוכחה העצמית שלהם (Shand, 2003, pp. 74-75).
פורמליזם: תקפותן של אקסיומות מבוססת על תפקידן בתוך מערכת פורמלית. אקסיומות אינן נכונות או שגויות במובן מוחלט, אך הן תקפות במידה שהן מספקות בסיס עקבי ושימושי להפקת אמיתות נוספות בתוך המערכת (Weir, 2024).
אינטואיציוניזם: אינטואיציוניסטים מאמינים שתקפותה של אקסיומה מגיעה מקבלתה על ידי הקהילה באמצעות תהליך של הבנה אינטואיטיבית. אקסיומות נתפסות כמבנים מנטליים מובנים מאליהם לאינטלקט האנושי (Iemhoff, 2024).
פרגמטיזם וקוהרנטיזם: תקפותה של אקסיומה נקבעת על פי ההשלכות המעשיות והשימושיות שלה. אקסיומה תקפה אם היא מובילה לתיאוריות מוצלחות וקוהרנטיות שעובדות בפועל (Quine, 1951).
קונסטרוקטיביזם: קונסטרקטיביסטים גורסים שתקפותה של אקסיומה נקבעת באמצעות הוכחה או הדגמה בונה שלה. אקסיומות תקפות אם ניתן להשתמש בהן לבניית עצמים מתמטיים ואם ניתן להדגים את האמת שלהם באמצעות שיטות בונות (Bagnoli, 2021).
קונבנציונליזם: קונבנציונליסטים רואים באקסיומות מוסכמות או הסכמות בין מדענים או מתמטיקאים. תקפותם היא עניין של הסכמה חברתית ותועלת במסגרת תיאורטית נתונה (Poincaré, 1905).
ריאליזם: ריאליסטים, במיוחד מתמטיים, עשויים לטעון שאקסיומות תקפות מכיוון שהן משקפות אמיתות אובייקטיביות לגבי מציאות מתמטית או לוגית. תקפותן נובעת מהתאמתן למציאות אובייקטיבית זו (Maddy, 1990).
כדי להבין טוב יותר את היחסים בין הגישות, ניתן לבחון אותן סביב שתי סוגיות: (1) האם אקסיומה היא אכן ״אמת מוחלטת״ בעולם שלא ניתנת לערעור, או שהיא מעין קביעה שימושית ויעילה? מבין התיאוריות, הרציונליזם והריאליזם יהיו מזוהות עם הקביעה שאקסיומות הן אמת מוחלטת בעולם. מנגד, הגישות הקונבנציונליות, פורמליזם, פרגמטיות וקונסטרוקטיביזם לא יתיימרו לטעון שהאקסיומה היא מוחלטת, אך יטענו בעד השימושיות והיעילות שבה. בין לבין נמצאות הגישה האמפירית והאינטואיטיבית, שלא בהכרח שייכות לאחד הצדדים.
(2) מהיכן האקסיומה מגיעה? האם המקור שלה הוא תחום הידע עצמו או שהיא מגיעה מהאדם ומהחברה? לפי גישות אינטואיציות והקונבנציונליות המקור הוא באדם או בהסכמה חברתית. למולן, יתר הגישות יטענו שגם אם האמת לא מוחלטת, היא קיימת במערכת ולא באדם.
| ״אמת מוחלטת״ בעולם | קביעה שימושית ויעילה | נעדרות שיוך |
מקור בתחום הידע | ▪ רציונליזם ▪ ריאליזם | ▪ פורמליזם ▪ פרמגטיזם ▪ קונסטרוקטיביזם | ▪ אמפיריציזם |
המקור באדם | - | ▪ קונבנציונליזם | ▪ אינטואיציוניזם |
תרשים 1: סיווג הגישות השונות להסברת מעמדן של אקסיומות
למרות הסיווג החד לכאורה, הגישות הללו לא מוציאות זו את זו בהכרח, ולעיתים הן אף משלימות אחת את השנייה: הגישה הקונבנציונלית יכולה לטעון שמקורה של אקסיומה בהסכמה חברתית, והגישה האינטואיטיבית תסביר את האינטואיציה הבסיסית שהביאה אנשים שונים להסכים על אותה אקסיומה. היכולת לקבל מספר גישות יחד, נובע גם מכך שהן לא בהכרח מספקות תשובה לשאלה זהה. בהמשך להבחנה בין השאלות שהוצגו בפתיחת המאמר, ניתן להציע שחלק מהשאלות עוסקות בשאלת ההצדקה לאקסיומה, בעוד אחרות מסבירות מדוע היא מקובלת או מה ניתן לעשות איתה. אם היה זה תחום אתי, ניתן היה לחלק את הגישות הללו תחת הכותרות "נורמטיביות" ו"דסקריפטיביות".
(3) יישום – תופעת המחסור
הקורס במיקרו כלכלה, באוניברסיטה העברית לפחות, נפתח ברצף זריז של שני צעדים לאחור. בצעידה הראשונה לאחור, הסטודנטים מגלים שהכלכלה באה להתמודד עם "תופעת המחסור", תופעה המתארת את הפער בין הצרכים של האדם לבין מלאי המוצרים והשירותים שאמורים לספק את הצרכים הללו. הצעד השני לאחור בוחן את תופעת המחסור עצמה ושואל מהיכן היא מגיעה? אצטט את הגדרתו של פרופ' זוסמן: "קיומו של המחסור נובע מכך שבעוד המשאבים העומדים לרשותה של החברה האנושית מוגבלים, אין גבול לרצונות ולצרכים של בני האדם".
ההגדרה הזו כמובן אינו ייחודית לקורס מיקרו כלכלה, הנה לדוגמה התייחסותם של הכלכלנים פאול סמואלסון וויליאם נורדהאוס לתופעת המחסור (Samuelson & Nordhaus, 2009, pp. 27-28):
" A situation of scarcity is one in which goods are limited relative to desires […] Given unlimited wants, it is important that an economy make the best use of its limited resources [… ] The essence of economics is to acknowledge the reality of scarcity".
אם נסכם את רצף הצעדים המוצגים כאן, נקבל את ההשתלשלות האירועים הבאה: אין גבול לרצונו של האדם, הצורך של האדם נגזר מרצונו ולכן גם הוא חסר גבולות, המשאבים למילוי הצורך סופיים ולכן האדם ימצא תמיד בפער בין הצורך האין-סופי למשאבים סופיים, הפער הזה נקרא מחסור, והכלכלה מתמודדת עם התופעה הזו. החולייה הראשונה בשרשרת היא הנחת היסוד, או האקסיומה ממנה מתחילים. "אין גבול לרצונו של האדם", היא האקסיומה הבסיסית בכלכלה או לפחות אחת מהאקסיומות הבסיסיות השלה.
לפני שאנסה לבחון אקסיומה זו, ברצוני להמחיש שהיא איננה טריוויאלית. תהליך ההשתלשלות שתואר קודם תיאר את הצורך כנגזרת של הרצון, אך ניתן לשאול מדוע זהו סדר ההשתלשלות? האפשרות ההפוכה, שהרצון הוא נגזרת של הצורך, נשמעת סבירה לפחות באותה המידה. מדוע שהאדם ירצה יותר ממה שהוא צריך? מעבר לכך, תיאור האדם כבעל רצונות בלתי מוגבלים, מבדילה אותו מ״מכונות ביולוגיות״ אחרות. פרה שמלחכת עשב במרעה תאכל עד שתשבע ואולי עוד קצת. הרצון עבורה הוא נגזרת של הצורך, וכששבעים ויש עוד קצת מלאי להמשך, אין סיבה ליותר.
כיוון שמדובר באקסיומה במדעי החברה, חלק מהגישות להסבר אקסיומות שהוצגו לעיל פחות מתאימות לדיוננו. קשה לומר ש״אין גבול לרצונו של האדם״ משקפת מציאות לוגית, שהיא בגדר הכרח או שהיא מוכיחה את עצמה. הדבר מערער על יכולתן של הריאליזם והרציונליזם לתת מענה עבור האקסיומה הזו. באופן דומה, גם הגישה הקונסטרוקטיבית, מתאימה יותר לאמיתות במתמטיקה מאשר לאקסיומות במדעי החברה.
הגישה האמפירית עשויה לספק הצדקה אך היא תעמוד בני מספר אתגרים מתודולוגיים: כיצד הגישה האמפירית יכולה למדוד את הרצון של האדם? היא יכולה לשאול אותו, אך אז היא תתקל באתגר אמינות הדיווח. סביר להניח שקיימים אנשים שלא ירגישו בנוח, אפילו בינם לבין עצמם, להשיב "כן" לשאלה: "אם היית מקבל מחר בבוקר את כל ההון של ג'ף בזוס, האם היית רוצה שלמחרת גם ההון של אילון מאסק ימסר לידך?". כלומר, אם הבדיקה האמפירית תשען על דיווח עצמי, האקסיומה ככל הנראה תופרך. גם אם נניח שהתשובה תמיד תהיה "כן", השאלה האם רצונו של האדם עבור מצב היפותטי גלוי עבורו, תהווה אתגר. האפשרות האחרת היא לצפות בבחירה בפועל של פרטים ולבדוק האם קיים מצב בו קיימים לאדם X משאבים והוא לא יהיה מעוניין ב: X+1. האפשרות הזו גם היא מאותגרת משתי סיבות לפחות: ראשית, ניסוי כזה ככל הנראה לא יתקיים במציאות בשל המשאבים שהוא יצריך. שנית, נניח שעבור כל X בניסוי, המשתתפים יבחרו ב: X+1, האם לא קיים X גדול יותר עבורו הם יבחרו אחרת? כיוון שהאקסיומה טוענת טענה ביחס לאינסוף, וה-X בניסוי תמיד יהיה סופי, הגישה האמפירית יכולה רק להראות שהאקסיומה לא הופרכה אך לא להוכיח אותה. ביקורת ברוח זו על היכולת של תצפיות לבסס הנחות כלכליות הציע אמרטיה סן כשביקר את תיאורית העדפה הנגלית, בטענתו שכדי לבסס אותה אמפירית נדרשות אינסוף תצפיות (Sen, 1973, pp. 243-244).
הגישה הקונבנציונלית יכולה לתאר שאנשים שונים הסכימו לאקסיומה. אך מדוע הם עשו זאת? הגישה הפרגמטית יכולה להצביע על היעילות של האקסיומה. והפורמליזם יכול להצביע על העקביות שלה עם חלקים אחרים בתיאוריות כלכליות. הגישה האינטואיטיבית יכולה להוסיף נדבך נוסף על גבי שתי הגישות האחרונות, לא רק היעילות והעקביות של האקסיומה, אלא גם הסבר כיצד הגיעו אליה ומעין נימוק והצדקה לה.
בשורות הבאות ארצה לנסות ולבסס את האינטואיציה העומדת בבסיס האקסיומה. כדי לעשות זאת אטען שהקביעה ש"אין סוף לרצונותיו של האדם" היא מקרה פרטי של "כמיהת האדם לאינסוף", ואבסס את האינטואיציה לכמיהה זו בעזרת הדגמת מרכזיותה במספר גישות פילוסופיות.
אריסטו דן בעובדה שהמרחב אינו אינסופי בעוד שהזמן אינסופי. אפשרות הזמן להיות אינסופי קשורה בהבחנה שעשה אריסטו בין אינסוף אקטואלי, אינסוף בפועל, שאיננו אפשרי בגלל פרדוקסים שהוא יוצר, לבין אינסוף פוטנציאלי, אינסוף שבכוח, שאפשרי כיוון שאיננו כבר קיים(Moore, 1998) . הבחנה זו מאפשרת לאריסטו להצביע על ההתקדמות של הזמן כדבר בעל תנועה ודינמיות. תפיסת האינסוף כפוטנציאל, מצביעה על מעין גרעין של רצון־על שאיננו יכול להתממש, אך נוכח כאופק של דבר הנמצא כבר בהווה: הזמן איננו מורכב מאינסוף חלקים אקטואליים, אלא האינסופיות שלו מתקיימת כפוטנציאל, כאופק של היכול־להמשיך־עוד המכונן את התנועה של הזמן עצמו ושלנו בתוכו.[1]
במונחים אריסטוטליים נאמר שהאינסופיות של הזמן מצויה בו בכח, ועצם התקדמות הזמן היא יציאה של האינסוף הזה מהכח אל הפועל. תהליך זה לא יבוא על סיומו לעולם, אבל האינסופיות היא זו המגדירה ומכוננת את המשכיות התהליך. ניתן לומר שהזמן, וכל אשר בו, שואפים לאינסוף עם התנועה שלהם. תנועה היא יציאה מהכוח אל הפועל, וכזו היא מהדהדת אינסוף עתידי. לענייננו, הניתוח של אריסטו מספק תועלת כפולה: ראשית, היא מאפשרת מושג ראשוני של שאיפה לאינסוף שמתבטא בזמן. שנית, כיוון שהאדם כפוף למושג הזמן, ניתן לשער שהשאיפה הזו לאינסוף לא זרה לו. זוהי כעת רק קריאת כיוון ראשונית שתתבהר בהמשך בעזרת הוגים נוספים.
דקארט, כחלק משלושה טיעונים בעד קיומו של האל בהגיונות על הפילוסופיה הראשונית, מציג טיעון שלימים יכונה ההוכחה האנתרופולוגית לקיום האל.[2] ייחודה של ההוכחה הזו, ומכאן שמה, נעוץ בעובדה שהיא מוכיחה את קיום האל בצורה שחושפת יסוד מהותי באופיו והכרתו של האדם. הוכחה זו מצביעה על כך שמתוך הכרתי באי שלמותי מונח שיש בי אידאה של שלמות שמקורה לא יכול להיות בי, כיוון שאני הינני בלתי־שלם, וחייבת לבוא ממקום אינסופי שמחוצה לי, האל (דקארט, 1641/2006, עמ׳ 82-84). בלי להיכנס לצורת ההוכחה הזו ושאלת תקפותה, דקארט מצביע על כך שעצם ההתנסות של האדם באי שלמות תלויה באידאת אינסוף הטמונה בתוכו ומכוננת אותו כאדם. השאיפה לאינסוף טמונה בהגדרה של היות־אדם או היות־סופי.
הוכחה זו מצביעה על יסוד מהותי באדם. האדם מודע למגבלותיו, קצת כמו הזמן של אריסטו, אי־האינסופיות האקטואלית של האדם ניצבת לפניו לא כהעדר אלא כעובדה פוזיטיבית המכוננת אותו כיצור. בלתי שלם אמנם, אך יצור קיים ובעל עמידה במציאות. חשיפת מרכיב אנושי יסודי זה מצביעה על איזה מעבר, על אותו "צד שני" של הגבול האנושי שם נמצא ה"מעבר־לאנושי", זה שדקארט קורא לו האלוהי. ישנן התנגדויות ותמיכות שונות במרכיב ה"הוכחה" שיש כאן, אך לענייננו נתמקד בכך שדקארט מצא דרך להפוך חסר לעודף, וחשף אופן קיום ייחודי ומהותי לאדם בו היותו חסר בעצם מצביע על מעין עודפות שקיימת בו, אותה עודפות של אידאת השלמות שמקורה, על פי הטענה, באל. אידאה זו תהווה גם מרכיב חשוב בניית תורתו של הוגה מאוחר מדקארט אך שהושפע מאוד מצורת הטיעון הייחודית שלו, לוינס.
לוינס, בהתבססו חלקית על ניתוח פנומנולוגי של דקארט, קובע שהתשוקה לטרנסצנדנטיות ולאחרות היא היסוד הראשוני המכונן את האדם. האדם משתוקק למקום אחר, לגלות, לנוע, להמציא. גילויים אלה של אנושיות כולם נובעים מאותה נקודה עקשנית של הרצון למעבר, הם ביטויים פנומנולוגיים של אידאת האינסוף שבתוכנו (Levinas, 1961).
תשוקה זו של האדם לאחרות, למטא של המטאפיזיקה, שמשמעותו המקורית ביוונית היא "מה־שנמצא־מאחורי", היא שמכוננת את ההכרה העצמית הראשונית של האדם כאדם וכישות נבדלת מהעולם. בניתוחיו הפנומנולוגיים של לוינס הוא מכונן את האתיקה, אותו תחום שעסוק ביחסיו המורכבים של האדם עם האחר, כפילוסופיה ראשונית וכיסוד מכונן של כל אלמנט בחיים האנושיים: מחיי היומיום של המגורים והמשפחה, דרך היכולת לבנות תיאוריה ביחס למציאות ועד התשוקות והשאיפות הרוחניות והנשגבות. לוינס חושף איך כולם סובבים סביב אותה נוכחות־חסרה, אותו אחר שחובנו אליו הוא אינסופי ודרישתו הנמצאת כבר תמיד בתוך עצם קיומינו כיצורים נבדלים בהוויה.
בין אם בעצם ההיות־בתוך־הזמן, או בטיעונים לוגיים להוכחת קיום האל או בניתוח פנומנולוגי של חיי היומיום, פילוסופים חשפו שוב ושוב את השאיפה לאינסוף הנמצאת בבסיס של האדם בחייו ובמחשבותיו.
אנסה לסכם את ההסבר שהוצע: (1) גישות פילוסופיות שונות מדגימות את הכמיהה הטמונה באדם לאינסוף ;(2) הגישות הללו מבססות את האינטואיציה שקיימת באדם כמיהה לאינסוף ;(3) אם נניח שרצון אינסופי למשאבים נגזר מאותה כמיהה, כלומר שהדחף אחר אינסוף כלכלי הוא תולדת חיפושו הכללי של האדם אחר אינסופיות, אזי נוכל לקבל את האקסיומה על בסיס אינטואיציה. שלושת השלבים שהוצגו כאן, לא רק מתמצתים את ההסבר אלא גם מסייעים להבחין בנקודת החולשה שלו: ההנחה הנמצאת בשלב השלישי, זו הקושרת בין הכמיהה הנפשית לרצון במשאבים. החיבור הזה אינו טריוויאלי, וניתן לטעון שהוא מהווה מין קפיצה לוגית. על מנת להפוך את אי-הרציפות הזו לחלקה יותר, ארצה להשתמש בתפיסתו של היידיגר בנוגע ליחס בין האדם לחפציו
היידגר כתב על כך שהחפצים הסובבים את האדם אינם מהווים חפצים מנוכרים לו הנתפסים אצלו כנפרדים, אלא הם מהווים המשך ישיר של הסובייקטיביות שלו, אותה היידגר מבין כ״היות-בתוך-העולם״. האדם נולד לתוך העולם ולעולם לא קיים באמת בנפרד ממנו (Wheeler, 2020), ממילא שאיפות רוחניות של האדם אינם מתקיימות בעולם אידיאלי וסגור של הסובייקטיביות אלא תמיד מתרחשות בתוך המרחב והזמן החומריים והמוכרים הסובבים את האדם ונתפסים על ידו כמרכיבים שלו. כשאדם משתמש בפטיש, בדוגמא הידועה מתוך ישות וזמן, הפטיש איננו אובייקט נפרד שהאדם עושה בו שימוש חיצוני. הוא מהווה המשך ישיר ושקוף ליד האנושית, הממשיכה אל המסמר הננעץ בקיר המהווה חלק מהבית אותו האדם בונה על מנת לייצר לעצמו מרחב מחיה ונוחות המביעה דאגה שלו למשפחה ולשכנים שלו. כל העולם הרוחני והחומרי נקשר בפעולה פשוטה זו של נעיצת מסמר (Wheeler, 2020).
בעקבות היידגר נוכל לומר שהרצון לחפצים איננו רצון חומרי אלא הוא מהווה המשך ישיר של מודוס הקיום של האדם, צורת היות שיש בבסיסה שאיפה לאינסוף, אינסוף שאיננו מופשט וחסר ממשות אלא מהווה נוכחות חיה בחייו של האדם בצורת הדברים הקשורים בו על ידי קשר הבעלות וה"מוכנות-לשימוש" (ready to hand) שלהם.
ביקורת נוספת עשויה להתמקד בכלי המתודולוגי בעזרתו בוססה האקסיומה, היישום של הגישה האינטואיטיבית עצמה. במקור, גישה זו פותחה למען אקסיומות מתמטיות ותפסה אותן כמשקפות מבנים מנטליים. לא דובר על אינטואיציה הסוברת ש"כך בדרך כלל בני אדם מתנהגים". אעיר שביקורת זו לא יכולה לעמוד בפני עצמה ללא נימוק נוסף: גם אם במקור נוסחה עבור התחום המתמטי, אין זה אומר שלא ניתן ליישמה בתחומים נוספים. כדי לבקר את היישום שלה בתחום כמו כלכלה, על הביקורת לכלול הסבר מדוע היא רלוונטית דווקא למתמטיקה ולא עבור תחומים נוספים.
(4) סיכום
לסיכום, במהלך המאמר דנתי בשאלת ההצדקה לאקסיומות, בשתי פרספקטיבות: בבחינה רחבה בחנתי את לגיטימיות שאלת ההצדקה לאקסיומה ואת הכיוונים האפשריים שהוצעו כתשובה לשאלה. בהמשך, בחנתי את האקסיומה העומדת מאחורי תופעת המחסור בכלכלה באופן פרטני. על מנת להצדיק את אותה אקסיומה, בחנתי את התאמתן של התיאוריות השונות לאקסיומות במדעי החברה ובחרתי להתמקד בתיאוריה התולה את ההסבר לאקסיומה באינטואיציה. על בסיס אותה תיאוריה, ניסיתי להציע הסבר לאינטואיציה לרצון האינסופי של האדם במשאבים כנגזר מתוך הכמיהה שלו למעבר לו.
[1] הדיון של אריסטו בזמן נמצא בתוך פיזיקה, ספר ד׳. לדיון מעמיק יותר בתפיסת הזמן של אריסטו ומודוס האינסוף הייחודי לו ראו.Coope (2005)
[2] דקארט מציג שלושה הוכחות לקיום האל: ההוכחה האנתרופולוגית, האונטולוגית והקוסמולוגית. להרחבה ראו דקארט (1641/2006).
רשימת מקורות
AXIOM | meaning in the Cambridge English Dictionary. (n.d.). Dictionary.cambridge.org. https://dictionary.cambridge.org/dictionary/english/axiom.
Axiom. Oxford Reference. (n.d.). https://www.oxfordreference.com/display/10.1093/acref/9780199533008.001.0001/acref-9780199533008-e-124.
Bagnoli, C. "Constructivism in Metaethics", The Stanford Encyclopedia of Philosophy (Spring 2021 Edition). Edward N. Zalta (Ed.). https://plato.stanford.edu/archives/spr2021/entries/constructivism-metaethics/.
Carnap, R. (1932). Elimination of Metaphysics Through Logical Analysis of Language. Erkenntnis, 2, 219-241.
Coope, U. (2005). Time for Aristotle. Oxford University Press.
Iemhoff, R. Intuitionism in the Philosophy of Mathematics, The Stanford Encyclopedia of Philosophy (Summer 2024 Edition). Edward N. Zalta & Uri Nodelman (Eds.). https://plato.stanford.edu/archives/sum2024/entries/intuitionism/.
Maddy, P. (1990). Realism in Mathematics. Oxford: Oxford University Press.
Moore, A.(1998). Aristotle. In Infinity. In The Routledge Encyclopedia of Philosophy. Taylor and Francis. Retrieved 29 Jun. 2024, from https://www.rep.routledge.com/articles/thematic/infinity/v-1/sections/aristotle.
Poincaré, H. (1905). Science and Hypothesis. New York: The Walter Scott Publishing Co.
Quine, W.V.O. (1951). Two Dogmas of Empiricism. The Philosophical Review, 60(1), 20 43.
Samuelson, P. A., & Nordhaus, W. D. (2010). Economics (19th ed.). New York, NY: McGraw-Hill Education.
Sen, Amartya. “Behaviour and the Concept of Preference.” Economica, vol. 40, no. 159, 1973, pp. 241–259.
Shand, J. (2003). Philosophy and Philosophers An Introduction to Western Philosophy. Routledge.
Weir, A. Formalism in the Philosophy of Mathematics. The Stanford Encyclopedia of Philosophy (Spring 2024 Edition). Edward N. Zalta & Uri Nodelman (Eds.). https://plato.stanford.edu/archives/spr2024/entries/formalism-mathematics/.
Wheeler, M. Martin Heidegger. The Stanford Encyclopedia of Philosophy (Fall 2020 Edition), Edward N. Zalta (Ed.). https://plato.stanford.edu/archives/fall2020/entries/heidegger/.
Opmerkingen