top of page
  • אביתר סלע

ביקורת ספר | האם היציבות תציל את העולם? סקירה וביקורת של ״פחות זה יותר״ מאת ג׳ייסון היקל

המודעות ההולכת וגוברת לאפשרות של משבר אקולוגי חמור מובילה רבים לבחון מחדש את הסדר הכלכלי-חברתי הקפיטליסטי. מבין שלל הרעיונות לסדר כלכלי-חברתי חלופי בולט מושג ה-"degrowth", אשר זכה בשנת 2020 למין מניפסט בדמות ספרו של ג׳ייסון היקל פחות זה יותר: כך יציבות תציל את העולם.  מאמר זה הוא סקירה ביקורתית אודות ספרו של היקל. תחילה, מוצגת בחינה של הטענות המרכזיות בספר – הגדרת מושג ה-"degrowth", ההצדקה לאימוצו כבסיס לסדר כלכלי חדש בעקבות המשבר האקולוגי ו״צו הגדילה״ שבסיס הקפיטליזם. בהמשך, המאמר מצביע על קושי מרכזי בספרו של היקל – חוסר היכולת לבסס קשר בין יציבות להדדיות. למרות קושי זה, ספרו של היקל דוחק בנו לחשוב באופן רציני יותר על ״ degrowth״.  


אביתר סלע / סטודנט שנה א׳ באוניברסיטה העברית

 

(1)    מבוא - יציבות מהי?

הספר פחות זה יותר: כך יציבות תציל את העולם  (Less Is More: How Degrowth Will Save the World) מאת האנתרופולוג הכלכלי ג׳ייסון היקל יצא לאור בשנת 2020. את הספר ניתן לתאר כמניפסט על אודות מושג ה-"degrowth", או בתרגומו העברי ״יציבות״. לפי היקל, היציבות היא ״...צמצום מתוכנן של צריכת אנרגיה ומשאבים, שנועד להחזיר את הכלכלה לאיזון עם העולם החי, באורח בטוח צודק ושוויוני״ (2020/2022, עמ׳ 42). ניתן לתאר את היציבות כגישה חברתית-כלכלית הוליסטית אשר מבקשת לנטוש את הצמיחה הכלכלית לשם עצמה, ולכונן סדר חברתי שידאג לרווחה האנושית ויעמוד במגבלות האקולוגיות של כדור הארץ. בביקורת זו אנסה להבין מה מוביל את היקל לאמץ מסקנה שנדמית כה רדיקלית ואעמוד על מקורות הזרם המחשבתי אליו משתייך. ראשית אבחן את טיעוני היקל באשר לנחיצותו של צמצום הצריכה עבור השגת חיים אקולוגיים ומאוזנים, וכיצד זה כרוך בזניחת הקפיטליזם והצמיחה הכלכלית. לאחר מכן, אראה כיצד היקל אינו מצדד רק ביציבות כלכלית ״צרה״, אלא יציבות הוליסטית ומהותית יותר, שמטרתה כינון חברה המתבססת על עקרונות של הדדיות במקום על שליטה. לבסוף, אצביע על פערים תיאורטיים בספר, בדגש על חוסר הבהירות בקשר בין היציבות המהותית והכלכלית, ואעמוד על האתגרים שנובעים מכך.

 

אדגיש כי היקל הוא לא הראשון להגות את מושג היציבות. הוא נשען בכתיבתו על מסורת רעיונית קודמת, אם כי בתוספת זווית ייחודית משל עצמו. למעשה, ניצני תנועת היציבות המודרנית מצויים בקרב אקטיביסטים שפעלו נגד הגלובליזציה, הפרסום וצרכנות-יתר באירופה של תחילת המאה ה-21. בהמשך, התנועה התפתחה לזרם מחקרי, אם כי הוא עודנו מבוזר ולוקה בחוסר אחידות רעיונית אשר משקף בין השאר את מגוון המסורות מהן צמח (Demaria et al., 2013, p. 195). דה מריה ועמיתים מזהים מספר מקורות עיקריים של היציבות: כלכלה אקולוגית, ביקורת הפיתוח המערבי, חיפוש אחר ״החיים הטובים״ במובנם העמוק, דמוקרטיה רדיקלית והתמקדות בצדק גלובלי וסביבתי (2013, עמ׳ 196-201). ניתן למצוא השפעות של כל אחד מן המוקדים הללו בספרו של היקל, אך ניכר שהשאיפה לכינון ״החיים הטובים״ ורדיפה אחר צדק הם הבולטים ביותר.

 

(2)   המשבר האקולוגי

בעוד היציבות מציעה לנו לצמצם את צריכת המשאבים, השיטה הכלכלית הרווחת מושתתת על צמיחה כלכלית מתמדת. אמנם המילה ״צמיחה״ מלווה בקונוטציות חיוביות, כך שקשה יותר להביע אליה התנגדות מהותית. בשל כך, אשתמש מעתה במונח הניטרלי ״גידול״ בהתבסס על התרגום המוצע בספר למילה "growth" (היקל, 2020/2022, עמ׳ 17). ההצדקה המרכזית של היקל לנטישת הגידול היא המשבר האקולוגי חסר התקדים שעומד בפני כדור הארץ. לשיטתו, המשבר אינו מתמצה רק בהתחממות גלובלית אלא הוא נרחב הרבה יותר, ונגרם בשל ניצול משאבים בקצב גבוה בהרבה מזה שבו מערכות כדור הארץ מסוגלות להתחדש. במדינות עשירות כגון בריטניה וארצות הברית, חריגה מ-״גבולות פלנטריים בטוחים״ אלו קרתה כבר מזמן ורק ממשיכה להחמיר (היקל, 2020/2022, עמ׳ 104). חצייה זו גוררת תוצאות הרסניות אותן היקל מתאר בצורה מכמירת לב בספרו: קריסת המגוון הביולוגי, דלדול החמצן באוקיינוסים, בצורות קיצוניות והיעלמות מי התהום הם רק מעט מתוצאות המשבר.

 

תרחישים אלו מעלים תמריץ משכנע לצמצם את קצב צריכת המשאבים, אך אין זה ברור כיצד צמצום זה קשור בהכרח לנטישת הגידול הכלכלי. אמנם יש מתאם היסטורי בין קצב צריכת המשאבים החומריים לבין הגידול בתוצר העולמי, אך ניתן לחשוב על ניתוק בין השניים - כלומר, המשך הגידול הכלכלי ללא גידול בקצב צריכת המשאבים (היקל, 2020/2022, עמ׳ 100). היקל ביקורתי מאוד כלפי גישה זו, המכונה לעתים ״צמיחה ירוקה״. הוא טוען שגידול מעין זה פשוט אינו אפשרי באופן לאור עובדות אמפיריות - קל וחומר לא במהירות הנדרשת כדי למנוע את ההשלכות החמורות ביותר של המשבר האקולוגי (היקל, 2020/2022, עמ׳ 129).

 

ניתן לפתור חששות אלו בהסתמכות על טכנולוגיה עתידית, בתקווה שזו תצליח לייעל את אופן השימוש במשאבים ברמה כזו שתאפשר גידול כלכלי ללא צריכת משאבים נוספים. אך היקל מזהיר גם מהסתמכות יתרה על ״פתרונות קסם״ מעין אלו, כגון מנגוננים ללכידת פחמן. אף אם באורח פלא מנגנונים אלו יצליחו ללכוד את כמות הפליטות האדירה שתיגרם מהמשך הגידול הכלכלי, הם לא יצליחו לפתור את יתר רבדיו של המשבר האקולוגי (היקל, 2022, עמ׳ 126). היקל מציג בעיקשות את חוסר ההלימה האמפירי שבין גידול כלכלי מתמיד לבין אורח חיים בר קיימא, בייחוד בטווח הזמן הקצר שנותר לפעול בו כדי להימנע מההשלכות ההרסניות ביותר של המשבר האקולוגי. מעבר לכך, הוא מספק הצדקה מהותית יותר עבור היציבות: כגישה ששמה במרכז את הרווחה האנושית ואת הקיום המאוזן עם הטבע, היציבות היא אנטי-תזה לשיטה הכלכלית הרווחת, שלדעת היקל הרסנית מיסודה. באותה מידה שמשבר האקלים הוא רק חלק אחד מתוך משבר אקולוגי גדול יותר, גם משבר אקולוגי זה הוא חלק ממשבר גדול הרבה יותר - משבר הגידול וההתפשטות .

 

 

(3)   משבר הגידול

על מנת להבין כיצד להיפטר מהכרח הגידול המתמיד, היקל מבקש להתחקות אחר שורשיו. את התפשטותו הוא מתארך למאה ה-16, תקופה בה התרחשו לטענתו שתי תופעות היסטוריות שהשפיעו זו על זו: התבססות השיטה הכלכלית הקפיטליסטית והתקבעות תפיסת ההוויה הדואליסטית. היקל מתאר את הקפיטליזם כשיטת ייצור המבוססת על צבירת הון רק על מנת להמשיך ולהגדילו, המכונה על ידיו ״צו גידול״. הקפיטליזם השתלב היטב עם הדואלזים בגרסתו של הפילוסוף דקארט, אשר ראה הפרדה בסיסית בין ה-״חומר״ שממנו עשוי העולם לבין ה-״רוח״ שהיא נחלתם הבלעדית של בני האדם (היקל, 2020/2022, עמ׳ 73). הפרדה זו מאפשרת לראות בכל מה שחיצוני לאדם כ-״טבע״ שניתן לנכס ולהכניע. זאת בניגוד לתפיסת ההוויה שהייתה רווחת לדברי היקל עד לאותו הזמן - התפיסה האנימיסטית, אשר מניחה תלות הדדית בין כל מרכיבי העולם הטבעי (היקל, 2020/2022,עמ׳ 224).

 

היקל מזהה את הניכוס או ה-״לקיחה בחינם״ של הטבע כמרכיב הכרחי עבור הקפיטליזם, כבר משורשיו בתחילת העת המודרנית (היקל, 2020/2022, עמ׳ 78). כתוצאה משינויים דמוגרפיים פתאומיים במאה ה-14, איכרים אירופיים זכו לכוח מיקוח מוגדל מול בעלי האחוזות הפאודליים. בכך הצליחו להגדיל את שכרם ולתבוע אוטונומיה רבה יותר על עבודתם, בין השאר ביצירת שטחים משותפים לחקלאות ומרעה (היקל, 2022, עמ׳ 53). בעלי האחוזות הגיבו לכך בתהליך הנקרא גידור, שכלל העברת שטחים משותפים לידי ידיים פרטיות (היקל, 2020/2022, עמ׳ 55). תהליך ניכוס דומה התרחש בעת הקולוניזציה של יבשת אמריקה וסחר העבדים הטרנס-אטלנטי; משאבי טבע ועבדים נבזזו מיבשות שונות על מנת להגדיל את ההון האירופי (היקל, 2022, עמ׳ 60). לדעת היקל, ניכוס זה ממשיך גם בימינו, כאשר מדינות עשירות מנצלות משאבי טבע של מדינות עניות כביכול בשם פיתוחן. דומה, אם כן, שהניכוס מהווה רכיב מבני ביסוד הקפיטליזם, מונחה על ידי צו גידול מתמיד (היקל, 2020/2022, עמ׳ 94). אף אם תצליח הכלכלה להפסיק את ניכוס הטבע, צו הגידול יכריח אותה לנכס משהו אחר - בין אם יהיו אלה משאבים מן החלל החיצון, או כמות הולכת וגוברת של משאבי הפנאי והרווחה של האדם.

 

היקל מציג טיעונים משכנעים לגבי ההרסניות הטבועה בקפיטליזם, אך בכך הוא אינו מבטיח שכלכלת היציבות מהווה לו חלופה ראויה. בחלק האחרון בספר, הוא מבקש להוכיח בדיוק את זה - הגידול המתמיד מזיק לרווחה האנושית, ונטישתו תביא דווקא לשיפור באיכות החיים. למרות שנהוג לחשוב שהתוצר משקף במידה טובה את רמת הרווחה האנושית, היקל מציג מחקרים סותרים לפיהם גידול בתוצר מעלה את רמת הרווחה האנושית רק עד גבול מסוים (היקל, 2020/2022, עמ׳ 155). לאחר הבטחת צרכים חומריים בסיסיים, ההשפעה הגדולה ביותר על רווחת הפרט מושגת באמצעות שירותים ציבוריים, לכידות קהילתית וצמצום אי-שוויון (היקל, 2022, עמ׳ 164). כדוגמה לכך הוא מציין את קוסטה ריקה, מדינה עם רמת תוצר נמוכה מאוד לנפש שאזרחיה זוכים בכל זאת לרמת חיים גבוהה, בזכות השקעתה בשירותים ציבוריים (היקל, 2022, עמ׳ 159).

 

לא יהיה זה מספיק, אמנם, להסיט את התקציבים הנוכחיים של כלל המדינות אל עבר השקעה בשירותים ציבוריים על מנת להגשים את חזונו של היקל. מדינות עניות רבות זקוקות לפיתוח ולתיעוש על מנת לענות על צרכי מחייה בסיסיים. כיצד על העולם להגיע למצב שבו הרווחה האנושית מסופקת בהתאם לגבולות האקולוגיים של כדור הארץ? בסופו של הספר, היקל מנסה לשרטט מספר דרכים שבאמצעותן האנושות תוכל להגיע לכלכלת היציבות ולהתמיד בה. דרכי פעולה אלו עוברות בצעדים קונקרטיים כמו הפסקת בזבוז המזון וקיצוץ בתעשיות מזהמות, וכלות בצעדים רדיקליים יותר כמו חוקים לשמיטת חובות תקופתית ודמוקרטיזציה של מוסדות בינלאומיים על מנת לאפשר העברת עושר רב מהמדינות העשירות למדינות העניות (היקל, 2020/2022, עמ׳ 191-192, 205, 214).

 

אך גם צעדים רדיקליים אלו הם רק ההתחלה עבור היקל. אפילו משבר הגידול והקפיטליזם הם בעיניו רק תסמין של בעיה גדולה אף יותר - סדר חברתי המבוסס על ניצול ושיעבוד. על מנת לתקן מהיסוד את הבעיות שמאפיינות את הסדר הקיים, מציע היקל את אימוצה של תפיסת הוויה אנימיסטית ואקולוגית יותר. רק על ידי הבנת ההדדיות והתלות האינהרנטיים לכל חלקי כדור הארץ, היקל סבור, נוכל באמת לשגשג בחיים מאוזנים וצודקים (היקל, 2020/2022 , עמ׳ 247). 

 

(4)   בין יציבות להדדיות: מבט ביקורתי

ספרו של היקל מהווה בעיניי פתח לדיון מרתק וחשוב מאין כמוהו אודות ההלימה בין כלכלה מבוססת גידול לבין שמירה על המאזן האקולוגי של כדור הארץ. קיים קונצנזוס רחב לכך שנדרשים צעדים אמיצים על מנת להימנע מההשלכות ההרסניות ביותר של משבר האקלים. אבל האם מעבר ל-״גידול ירוק״ יספיק לחלץ אותנו ממנו? היקל סובר שלא, ואני מוצא את טענתו משכנעת. בעולם המבוסס על גידול כלכלי מתמיד, קשה לדמיין מציאות אחרת, אף אם ישנן ראיות חזקות שמאתגרות את דרכנו הנוכחית. לכן אני סבור שדיון שיטתי ורציני במודלים כלכליים אלטרנטיביים הוא הכרחי.

 

פחות זה יותר אינו מציע דיון שכזה, והוא גם אינו מתיימר לעשות זאת. לכל היותר, זהו ספר שמציג סקירה כללית לגבי רעיון שיש לחקרו ולמצותו לעומק רב הרבה יותר. למרות כתיבתו הבהירה והסוחפת והצלחתו הרבה בהנגשת המידע המצוי בו, לספר ישנם מספר אתגרים תיאורטיים, והוא אינו נותן משקל ראוי לכמה נושאים חיוניים. ייתכן שהיה זה בלתי אפשרי לכלול נושאים אלו במספר כל כך מצומצם של עמודים, אך מחקרים עתידיים יידרשו לעסוק בהם.

 

ייתכן שהפרויקט השאפתני ביותר שהיקל לוקח על עצמו בספרו הוא הניסיון לבסס קשר הדוק בין היציבות הכלכלית ה-״צרה״ לבין היציבות המהותית וההוליסטית יותר. כלומר, הוא טוען לחיבור אינהרנטי בין צמצום בצריכת המשאבים אשר נדרש כדי להימנע מנזקיו החמורים ביותר של המשבר האקולוגי, לבין כינון חברה צודקת והדדית יותר. אך בטענה זו טמון גם אחד מן האתגרים המשמעותיים בספרו, כיוון שאופי הקשר בין שני מובניה של היציבות אינו מאובחן בצורה מדויקת מספיק. האם היציבות הכלכלית נדרשת על מנת לכונן את היציבות המהותית? או שדווקא ההיפך הוא הנכון? ייתכן בכלל שלמרות הקשר האנליטי בין שני מובניה של היציבות, אין הן תלויות אחת בשנייה ביישומן הפרקטי במציאות. בזניחת שאלות קריטיות אלו, אשר מאבחנות באופן מדויק יותר את סבך הקשרים שבשורשי המשבר האקולוגי, היציבות תתקשה להציע דרכים קונקרטיות לפעולה.

 

על מנת להבין את אופי הקשר שהיקל מזהה בין שני מובני היציבות, ייטיב לנו להעמיק בדרך שבה הוא מנסה לבסס אותו. המהלך המרכזי שלו הוא על דרך השלילה: אם יוכיח כי הגידול הכלכלי והניצול קשורים זה בזה באופן מהותי, הוא יכול יהיה להראות שההפכים שלהם - יציבות והדדיות - קשורים גם הם. אך למרות שהכותב מצליח לבסס קשר מסוים בין הדואליזם הנצלני לבין צו הגידול הקפיטליסטי, מצויה בו עמימות רבה. האם הדואליזם הוא זה שכונן את הקפיטליזם או שדווקא להיפך?  נראה כי היקל פוסל את האפשרות הראשונה  כאשר הוא מודה שבעלי ההון בעצמם היו מן המפיצים העיקריים של הפילוסופיה הדואליסטית (היקל, 2022, עמ׳ 71). זאת לא כדי לומר שבעיני היקל הקפיטליזם הוא שכונן את הדואליזם. מתיאורים בספרו נראה כי תפיסה דואליסטית-נצלנית הייתה קיימת כבר בכלכלה הפיאודלית של ימי הביניים, ואף גרמה למשבר אקולוגי משל עצמה באירופה (היקל , 2020/2022, עמ׳ 53). כלומר, להיקל אין ספק כי חוסר הדדיות עם הטבע היה קיים ואף מושרש גם בכלכלות קדם-קפיטליסטיות. ניכר אז שהכותב תולה את הקשר ההדוק בין הדואליזם לבין הקפיטליזם בצו הגידול של שיטה כלכלית זו. בכך שהקפיטליזם מוכרח לגדול - ולכן לנצל ולנכס - לעצם קיומו, התפיסה הדואליסטית מתאימה לו כמו כפפה ליד.

 

אמנם, מן הספר עולה ספק שצו הגידול הוא בכלל מאפיין ייחודי של הקפיטליזם. דוגמה לכך נמצאת בתיאורו של היקל את העמים הפולינזיים אשר נדדו מיבשת אסיה אל איי האוקיינוס השקט. חלק מן הקבוצות הנודדות ניצלו את משאבי האיים יתר על המידה עד שגרמו לקריסה אקולוגית וחברתית שהכריחה אותן להסתגל לסביבה החדשה. את כישלונן היקל תולה ב-״אידיאולוגיית ההתפשטות״ האינסופית שהוקנתה להן ביבשת ולא התאימה לסביבת האיים המצומצמת (היקל, 2020/2022, עמ׳ 221). מדוגמה זו מסתמן כי ייתכן וגם לקבוצות אלה היה ״צו גידול״ משלהן, אשר הופסק רק כאשר הן נתקלו במגבלות אקולוגיות קשיחות. מכך, עולה האפשרות שהקפיטליזם איננו ייחודי בשל צו הגידול שלו, אלא  בשל יכולתו להתגבר על מגבלות רבות מאוד על מנת לממש את אותו הצו.

 

אם כל זה נכון, מהו הגורם הקושר יחדיו את צו הגידול הכלכלי ואת התפיסה הדואליסטית?  היקל אינו מצביע עליו באופן מדויק, אך הוא מספק מספר רמזים לכך שגורם זה הוא המדינה. למשל, הוא מציב את מקורו של הדואליזם הנצלני בעידן לידת האימפריות הקדומות אלפי שנים לפני הספירה, עם המעבר מכלכלת מחייה לכלכלה מדינית מורכבת (היקל, 2020/2022, עמ׳ 68). עובדה היא שהניצול השיטתי, הבזיזה והניכוס היו קיימים גם בעת העתיקה. ניתן לטעון שהמעבר לקפיטליזם חולל שינוי פאזה מהותי בשליטה ובניצול, אבל אפשר לראות אותו גם כרק עוד מימוש של אותה התופעה, קיצוני ככל שיהיה. בהחלט אפשר לדמיין מדינה שכלכלתה אינה מבוססת על גידול מתמיד - ומדינות כאלה גם התקיימו בעבר. אמנם קשה יותר לדמיין מדינה שאינה מבוססת על שליטה ברמה כלשהי.

 

ייתכן, אם כן, שיש סתירה מהותית בין מוסד המדינה לבין כינון חברה המבוססת על הדדיות? אני לא חושב שלהיקל יש תשובה ברורה לכך - ובזה, בעיניי, טמון האתגר הגדול ביותר לניסיון שלו לקשור בין היציבות לבין ההדדיות. ככלל, היקל מגלה יחס אמביוולנטי אל מוסד המדינה, בדומה לחוקרים אחרים העוסקים ביציבות (Engler et al., 2024, p. 2). אמביוולנטיות זו מקשה על היקל להציע כיוון פעולה קוהרנטי - מצד אחד, מעורבותה של המדינה היא חיונית עבור פרויקט טרנספורמטיבי כה רחב ועמוק כפי שהוא מציע. הוא גם מציין לחיוב צעדים שמדינות מסוימות נקטו בחתירה למאזן אקולוגי בריא יותר. אך מצד שני, נראה שהיקל שואב את ההשראה הרעיונית המרכזית שלו מחברות שבטיות כמו אנשי האצ׳ואר שבאמזונס, אשר מקיימים כלכלת מחייה ומחזיקים בתפיסת עולם אנימיסטית (היקל, 2020/2022, עמ׳ 222). ניגוד זה מדגיש את המתח המובנה בזרם היציבות בין כוח הכפייה ויכולת הביצוע של המדינה, אשר נדרשת על מנת לבצע שינויים מרחיקי לכת בזמן קצר, לבין החתירה לדמוקרטיה רדיקלית אשר צומחת מלמטה. הראשון יצליח אולי להשיג יציבות כלכלית בטווח הקצר, אך ייתכן שיחטא למטרה הגדולה יותר - כינון חברה צודקת ושוויונית.  

 

פחות זה יותר מציג בפני קוראיו את חומרת המשבר האקולוגי העולמי ואת התנגשותו החזיתית והבלתי נמנעת עם המשך הגידול הכלכלי. אך מעבר לכך, הוא מספק גם הצצה של תקווה אל עבר עתיד אקולוגי, צודק והדדי יותר. היקל מנסה להראות כיצד שני צדדים אלו, היציבות והדדיות, קשורים באופן הדוק זה אל זה. כפי שהראיתי לעיל, הוא מתקשה באבחון ובביסוס הקשר הזה - מה שעשוי להערים קשיים על הכוונה נכונה של מדיניות ופעולה. למרות אתגר זה, או דווקא בגללו, מוכחת ביתר שאת נחיצותו של מחקר מעמיק ויסודי יותר של כלכלת היציבות. אף אם לא נקבל את כל טיעוניו של היקל, אחת מן התמות המרכזיות של ספרו משכנעת למדי: בעולמנו, הכל קשור להכל. פתרון למשבר האקולוגי שמולו אנחנו ניצבים לא יכול להגיע מתחום מחקר אחד בלבד, ויידרש מחקר רב-תחומי כלכלי, פילוסופי, פוליטי ואקולוגי כאחד כדי להיענות לאתגריו.

 

רשימת מקורות

 

היקל, ג' (2022). פחות זה יותר: כך היציבות תציל את העולם (ד׳ לוי, תרגום). רדיקל. (המקור פורסם בשנת 2020).


Demaria, F., Schneider, F., Sekulova, F., Martinez-Alier, J. (2013). What Is Degrowth? From an Activist Slogan to a Social Movement. Environmental Values, 22 (2), 191-  215. 


Engler, J., Krestchmer, M., Rathgens, J., Ament, J., Huth, T., Von Wehrden, H. (2024). 15 years of degrowth research: A systematic review. Ecological Economics , 218, 1-14.

ניהול נכון של הוצאות הביטחון: מה ניתן ללמוד משינוי תפיסת הביטחון של ישראל בשנות ה-70 על כלכלת ישראל במלחמת "חרבות ברזל"?

חיבור זה מנתח את הוצאות הביטחון של ישראל בשנים 1967-1989, ובוחן את השפעת השינוי ברמתן על צמיחת התוצר בישראל. נראה שהוצאות צבאיות גבוהות בהיסטוריה של ישראל סייעו בפיצוי על ירידה בביקוש הפרטי, ובכך הקטי

גיליון 5 | מאמר מערכת - שגיאתו של אטלס

מערכת המיתולוגיה היוונית עשירה בעונשים יצירתיים. סיזיפוס נידון לגלגל סלע במעלה ההר אך לעולם לא להגיע לפסגה, נרקיסוס התאהב בבואת עצמו שהשתקפה ממי מעיין ועל אטלס הוטל לשאת על כתפיו לנצח את כיפת השמיים (

מאמר אורח | שובו של הייעוד

פרופ׳ מאיר בוזגלו הוא פרופסור חבר בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. במחקרו עוסק פרופ׳ בוזגלו בפילוסופיה של הלוגיקה, תורת ההכרה, מטפיזיקה ומחשבת ישראל. בשנת 2013 נבחר פרופ׳ בוזגלו להדליק משו

Comments


bottom of page