top of page
  • קרן קולניק ופאני ליובין

ראיון | דמוקרטיה למתקדמים: ראיון עם עו"ד לינור דויטש, מנכ"לית לובי 99

עו”ד לינור דויטש הינה יועצת משפטית, מומחית לרגולציה וייעוץ פוליטי ומנכ"לית לובי 99 מאז 2018. בוגרת תואר ראשון במשפטים ומדע המדינה ותואר שני במגדר מאוניברסיטת תל אביב. לפני שחברה להקמת הלובי כיהנה כסמנכ”ל רגולציה ויועמ”ש בהתאחדות האיכרים בישראל ועבדה כעוזרת פרלמנטרית ויועצת פוליטית בכנסת. נבחרה לרשימת "100 המשפיעים של דה-מרקר" בשנים 2017, 2018, 2019 ,2020; ול"אבירת איכות השלטון" לשנת 2019.


קרן קולניק / סטודנטיות שנה א' באוניברסיטה העברית

פאני ליובין / סטודנטיות שנה ג' באוניברסיטה העברית


 

תופעת השדלנות בישראל נבחנת בביקורתיות לאור הקמתם של גופי שדלנות חדשים המכנים עצמם גופי "לובי ציבורי". הארגון הראשון שטבע את המונח "לובי ציבורי" הוא לובי 99, מיזם חברתי-כלכלי ללא מטרת רווח. מאז הקמתו בשנת 2015, מקדם את האינטרס הציבורי נגד השפעת הלוביסטים המסחריים באמירה כי "בעלי ההון" של לובי 99 הם הציבור הרחב. במימון המונים מלא של כ-10,000 חברים, תקציב הלובי עומד על מחזור חודשי של כ-360,000 ₪. הלובי פועל לחקיקה המקדמת שקיפות, הפרדת הון-שלטון, הגדלת חלקו של הציבור במשאבי הטבע, מאבק במונופולים בתחום הייבוא ורבים אחרים.


פעילותיו של המיזם על מגוון תחומיו מעוררות דיון על מהות הלוביזם הציבורי, ומהווה מקרה בוחן ייחודי לגבולות השדלנות הפוליטית. לחקירת תופעת הלובי הציבורי פגשנו את מנכ"לית לובי 99 והלוביסטית הציבורית הראשונה, עו"ד לינור דויטש, לשיחה מרתקת.


ראשית, כמנכ"לית הלובי את מציגה אותו כדמוקרטיה חדשה, כפיצ'ר חדש של הדמוקרטיה. האם לדעתך זה הכיוון שבו צריכות להמשיך ולהתפתח הדמוקרטיות המערביות של תקופתנו? למה את חושבת שדווקא אצלנו הוקם לובי ציבורי ובמדינות אחרות לא?

זה לגמרי הדור הבא של הדמוקרטיה. הלובי מאפשר מעורבות פוליטית פעילה, טכנולוגית ופשוטה של ציבור האזרחים מרחוק. חברי וחברות הלובי שלנו לא רק מצביעים בבחירות, אלא מכריעים על ההתנהלות היום-יומית של הלובי, החל מבחירת הנושאים בהם נעסוק והמשך בקבלת החלטות אסטרטגיות.


אני מרגישה שבקרב אנשים קיים רצון עז להרגיש שהם משפיעים יותר. התחושה היא שפעם בכמה זמן מצביעים בקלפי, אך הרבה מאוד פעמים הפוליטיקאים לא מקיימים את ההבטחות שלשמן הם נבחרו. אבל, חשוב להבהיר שאנחנו דמוקרטיה מוגבלת. מתוך ההצעות לנושאים לעיסוק שמעלים חברי הלובי, אנחנו מפעילים שיקול דעת מקצועי ומעלים להצבעה רק נושאים שהם באמת הולמים במלואם, כלומר כאלו שעומדים בקריטריונים שאנו כאנשי מקצוע שמבינים בתחום קובעים. לפעמים זה יכול להרגיז אנשים, כי מתוך מאות נושאים שמתקבלים, אנחנו מעלים בסופו של דבר רק ארבעה, חמישה נושאים להצבעה. לכן אנחנו מקפידים להשיב אישית לכל אחד למה הנושא שלו עלה או לא עלה להצבעה.


אחת הסיבות להצלחת הלובי היא שאנחנו פועלות ב"תנועת מלקחיים": במקביל לעבודתנו מול גורמי השלטון אנחנו בקשר ישיר עם הציבור, ולא רק דרך רשתות חברתיות. אנחנו מגיעות לחוגי בית ופוגשות את הציבור, מה שעוזר לנו לתרגם את רצונו למאקרו מדיניות. שיטה זו מוכיחה את עצמה, והרבה מההצלחות שלנו הגיעו מבעיות שעלו מהשטח. דוגמה למקרה כזה היא סוגיית דמי הניהול לפנסיונרים בקרנות הפנסיה. חבר לובי שיצא לפנסיה פנה וסיפר שדמי הניהול שלו עלו מ-0.1% מהצבירה ל-0.5%, ואין לו אפשרות לעבור למסלול או לגוף פנסיה אחרים. רוב האנשים לא יודעים את זה מראש והם בהלם כשהם מגלים שמסלול הפנסיה שלהם השתנה, וזה מצב שהוא מופרך, אבל בדקנו וגילינו שזה אכן המצב. לאחר יותר משנתיים של עבודה מול רשות שוק ההון, הצלחנו להוריד את תקרת דמי הניהול ל-0.3%. המשמעות היא 1,200 ש"ח בשנה לכל פנסיונרית ופנסיונר. כשרק התוודענו לנושא לראשונה, נאמר לנו שאין לנו סיכוי לגעת בזה. שמדובר בשכבת השומן של חברות הפנסיה. יצאנו למלחמה מאוד עיקשת ואינטנסיבית והנה, הצלחנו להביא לשינוי ולחסוך לציבור מיליארדים.


המאפיינים הייחודיים של ישראל יחד עם רוח היזמות של אותה תקופה היו אלו שהביאו לצמיחה של הלובי דווקא אצלנו. התקופה שאחרי המחאה החברתית הייתה קרקע פורייה לרעיון שהגה יאיא פינק, והלובי מילא איזשהו ואקום פוליטי וחברתי שהיה אז. אבל, גם הרעיון הכי טוב בעולם לא יתרומם אם הוא לא יהיה מבוצע כמו שצריך, והיה לנו שילוב של יכולת, הזדמנות ומזל. לישראל יש גם יתרון לגודל - כמדינה קטנה, קל לנו יותר להגיע אל האזרח בקצה. קיבלנו למשל מספר פניות ממוסדות אקדמיים בארה"ב, ביניהם אוניברסיטת שיקגו, בנוגע ללמידה על המודל שלנו ולניסיון לפתח אותו שם. אבל בארה"ב מורכב יותר להקים לובי ציבורי, לא רק בגלל הגודל של האוכלוסייה, אלא גם בגלל החלוקה לדמוקרטים ולרפובליקנים שמקטלגת ומשייכת כל רעיון לצד פוליטי. בניגוד לעולם, בישראל יש חלוקה קצת אחרת בין ימין לשמאל שיותר קשורה למצב הביטחוני ופחות קשורה לאלמנטים כלכליים, מה שמאפשר שיתופי פעולה חוצי קשת פוליטית.

 

ב-2019 הוקם לובי ציבורי נוסף במטרה זהה, לייצר את הציבור הרחב על בסיס שיטת מימון המונים. כשיש שני ארגונים ציבוריים המייצגים עקרונות שונים, שלעתים סותרים האחד את השני, נשאלת השאלה האם יש אינטרס ציבורי ברור הנמצא בקונצנזוס רחב? 

אנחנו רואים לעינינו אינטרס ציבורי מובהק. ישנם נושאים בהם ניתן לזהות באופן ברור מה האינטרס הציבורי אל מול האינטרס של התאגידים, כמו כספי פנסיה שנמצאים בסכנה או תמלוגים ממשאבי טבע שלא משולמים, כמו בים המלח או הגז. לצערי הגענו למצב עצוב, בו הכל פוליטי. בכל נקיטת עמדה שואלים אותך האם אתה קפיטליסט או סוציאליסט? אנחנו מאמינים שהחלוקה הזאת היא של פעם. אנחנו מוכנים כל מקרה לגופו לשאול מה ייטיב פה עם הציבור הרחב והאזרח הקטן? האם מבחינה כלכלית הפתרון טוב שיגיע מארגז הכלים הימני קפיטליסטי או מארגז הכלים השמאלי סוציאליסטי? לצורך העניין, אנחנו מובילים בכנסת את נושא הרפורמה בייבוא. רפורמה שנלחמת במכון התקנים בנושא של תקנים ייחודיים- לכאורה נקיטת עמדה ימנית. מצד שני, אנחנו מובילים מאבק לתשלום תמלוגים על משאבי טבע כמו גז, בטענה שהם גובים יותר מידי כסף והציבור הוא זה שנדפק, צעד המבטא גישה שמאלית. אנחנו לא מקוטלגים לימין ושמאל ולא משחקים לפי הכללים האלה, מה שעובדתית מאפשר לנו לעבוד עם ח"כים ופוליטיקאים מרחבי הקשת הפוליטית. המאבק שלנו למיסוי משקאות קלים למשל הפך לפוליטי לצערי. בעיני זה אבסורד.


אני יכולה לומר שקשה מאוד להיות רוחבית רק על נושאים שכולם מסכימים, כי גם על נושאים שנראים לנו מובהקים בהסכמה עליהם מסתברים שלא. אני תמיד אומרת שאם אתה מסכים על 70% מהדברים שאנחנו מקדמים זה מספיק טוב כדי שתתמוך בנו. מבחינתי אם אנחנו מצליחים להגיע לקונצנזוס כזה, זה מספיק טוב.

 

העובדה שקיים לובי ציבורי אחד נותן לו כוח ריכוזי מסוים. האם מיטבי בעיניך שיקומו ויפעלו מול נבחרי הציבור כמה לוביים ציבוריים?

אנחנו מתעסקים בנושאים מורכבים מקצועית שמעולם לא היו ארגונים חברתיים שעסקו בנושאים כמו פיננסיים ושוק ההון. נדרשים אנשי מקצוע מומחים ברמה מאוד גבוהה כדי לעסוק בנושאים האלה. אנשים שלא באים לעבוד במשכורות של מגזר שלישי. בזכות ניהול מקצועי נכון הבאנו את המיטב האנשים לבוא לעבוד בלובי הציבורי, ועל כך אני מאוד גאה. הציבור תומך בנו מה ונותן לנו כוח פעולה מדהים שלא היה מעולם.


אין לי הנאה מלהיות מונופול בתחומנו. זו עבודה קשה לשמר כמות של חברי לובי שהיא אנשים שמקבלים כל חודש קבלה  ושואלים עצמם "מה הלובי עשה עבורי החודש שמצדיק את הסכום שהוא קיבל ממני?" ישראלים הם לא עם שרגיל בתרומות, בטח לא בהוראת קבע, בשבע השנים האחרונות אנחנו עושים חינוך ציבור משמעותי. בהשוואה לארה"ב, שם אנשים רגילים לתרום באופן קבוע, אצלנו זה פשוט לא. את צריכה לגרום לאנשים להבין מה יוצא להם מזה. יש המון כסף שחסכנו לציבור, אבל אדם יכול לחשוב שיהנה מהפירות גם אם לא יצטרף כחבר לובי.


שלא באשמתם, ישראלים חרדים פחד מוות מהוראות קבע. כולם מעדיפים חד פעמי. במובן הזה הישראלים הם רווקים תל אביביים שלחוצים ממחויבות. אני קוראת לזה "טראומת הוט", כמטאפורה. כמי שלקח לה שמונה חודשים להתנתק מהוט אני מאוד מבינה את זה. לכן אני מהיום הראשון שלנו מבטיחה שאם אתם רוצים להתנתק אתם שולחים מייל ותוך יום יומיים אתם מנותקים.

 

הרבה מהפעילות ומהשיח שלכן הן מול רשות התחרות, שמרבה לטעון שישראל היא כלכלת אי ומשק קטן מדי מכדי לקיים יתרונות לגודל. נובע מכך שיוקר המחיה נכון לעכשיו הוא גזירת גורל ואי אפשר לצפות שמדד המחירים בישראל ישתווה לאירופה ולארצות הברית. בתור לוביסטית שמקדמת את המאבק ביוקר המחיה באופן שגרתי, כיצד את מתמודדת עם הטענות הללו?

זה נכון שיש גורמים שמייקרים את החיים, כדוגמת כשרות שתלויה באופי הדתי של הציבור הישראלי. עם זאת, זה לא מצדיק את גודל הפערים בין המחירים. על פי דו"ח מבקר המדינה, ישראל יקרה ב-37%-50% ממדינות ה-OECD. יוקר המחיה פה הוא תוצר של מדיניות כושלת ורופסת של שלושים השנים האחרונות, ובפרט של התנהלות רשות התחרות שאישרה מיזוגים בין חברות על ימין ועל שמאל. הפכנו לשוק מגה מונופוליסטי שמורכב מחמש חברות ענק, כאשר כל הרכישות של החברות אושרו על ידי רשות התחרות. תנובה מחזיקה את סנפרוסט, מאמא עוף, הרדוף, אוליביה, עמק, פיראוס ואדום אדום.


בשבועות האחרונים סיכמנו לעת עתה את העימות שלנו עם רשות התחרות בבית המשפט, שהיה אירוע חסר תקדים, שכן עצם העימות העביר מסר חשוב וחד משמעי לרשות התחרות, לחברות הגדולות ולציבור, כל אחת והצד בו היא נמצאת במפה. לרשות התחרות כגוף רגולטורי משמעות כבירה למשק הישראלי, שכן היא מאשרת עסקאות מיזוג ורכישות של חברות. לפני שלוש וחצי שנים תשובה ונובל אנרג'י שלהם מונופול על הגז רכשו את צינור EMG, צינור הגז היחיד שמחבר בין ישראל למצרים. מאז 2011 זרם גז בצינור הזה ויבא גז ממצרים במחירים זולים שיכלו להתחרות במונופול הגז. מסיבות שונות הצינור לא פעיל בשנים האחרונות, אבל זה לא אומר שהוא לא יוכל להיות פעיל בהמשך. הצינור הזה הוא הגורם היחיד שיכל להתחרות במונופול הגז של נובל אנרג'י. במדינה מתוקנת לא היו נותנים לספק לרכוש את הגורם היחיד שיכול להתחרות בו. כשתשובה הגיש בקשה לרשות התחרות לקנות את הצינור הזה, הלובי עבד מול רשות התחרות והממונה אז, מיכל הלפרין, כדי לעצור את העסקה ולמנוע את הרכישה. רשות התחרות יכלה לסרב בשל חשש לאיום על התחרות. אבל היא בחרה לאשר את העסקה.


חשוב לדבר על רשות התחרות. מופעלים עליה הרבה לחצים מבעלי האינטרסים, שכן נציגיהם נוכחים לא רק במסדרונות הכנסת אלא גם במשרדי הממשלה, ושם המעקב אחר פעילותם רופף עד לא קיים. בין אם זה כתבות בעיתונים שדואגים שיהיו, בין אם זה פגישות הרגולטורים עם הנציגים המשפטיים של התאגידים שהם כמובן מהטובים שיש. אלו דואגים להציג את ההתערבות הפוטנציאלית של הרשות באופן מאיים - בלימה של עסקת ענק, פגיעה בשוק החופשי ובמגזר העסקי, התערבות רגולטורית מיותרת ופגיעה במהלך העסקים הרגיל.


כל הטענות האלו הן חלק מסיפור גדול יותר לפיו התערבות של הרגולטור, שבמהותה היא מפגן של עודף רגולציה, לא יאפשרו לנהל בצורה יעילה את העסקים במדינה. האמרות האלו מראות בלבול בין בירוקרטיה לרגולציה. עודף בירוקרטיה זה דבר שלילי, אבל בירוקרטיה לא שוות ערך לרגולציה. חייבים רגולציה כדי לשמור על השוק החופשי, שבתחומים רבים הוא חופשי רק לכאורה. לדוגמה בתחום הגז, אין דרך לקיים שוק חופשי בתחום שאין בו אלמנטים של תחרות. על שוק משאבי הטבע לא יכולים לחול במלואם אלמנטים של תחרות. בסוף, מדובר על גישה שהיא מבחירה – כמה שפחות התערבות, ובייחוד כמה שפחות התערבות בשוק החופשי. הרוחות הניאו-ליברליות שהגיעו אלינו מארצות הברית מובילות קו שאינו מיטיב עם הציבור הרחב, אלא מיטיב עם האלפיון העליון.


כחלק מסאגת צינור הגז, בעקבות העבודה שלנו הרשות הכניסה תנאים לעסקת הרכישה, אבל תנאים שלא מונעים את הפגיעה בתחרות. האופציה החוקית היחידה שהייתה לנו הייתה לערער על ההחלטה בבית הדין להגבלים תוך שלושים יום. זה היה אירוע תקדימי עבור הלובי - אף ארגון חברתי לא עשה זאת לפני משום שיש חסמים, תנאים שצריך לעמוד בהם בכדי להגיש ערעור. בנוסף לכך, התמודדנו עם חסם כלכלי גבוה. תביעה כזאת דורשת חוות דעת כלכלית שעלותה 100,000-150,000 ש"ח, מה שלא כולל ייצוג משפטי ייחודי על ידי מומחה להגבלים. פנינו להרבה מומחים שסירבו לעבוד איתנו בגלל שלכולם ברור שלא היה שווה להם באופן חד פעמי לצאת נגד מונופול הגז. עו"ד דרור שטרום, ממונה על ההגבלים העסקיים לשעבר, וד"ר שלומי פריזט, הכלכלן של רשות התחרות, הסכימו לעזור לנו במחיר סמלי, אבל גם הוא מחיר שעמותה לא יכולה לעמוד בו. פתחנו בקמפיין גיוס המונים שבמסגרתו היינו צריכות לגייס מאתיים חמישים אלף שקלים תוך חודש. הציבור לא רק נענה, ואפילו עברנו את היעד. מבחינתנו זה היה סימן לכמה שהציבור בעצמו מתוסכל מהמצב בו פעם אחרי פעם הרגולטור מקבל החלטה שאינה לטובתו. גם אנשים שלא בקיאים בהגבלים עסקיים הבינו שיש משהו מאוד פסול ברכישה הזאת.


ההליך מול מונופול הגז נמשך שלוש וחצי שנים, שכן הוא מצויד בעורכי הדין מהמשרדים הכי טובים בתחום ומשלם להם שכר שעתי, אפשר להמציא אינסוף גרירות משפטיות ולמרוח את כל התהליך. לבסוף התקבל פסק דין שמבחינתנו הוא נצחון - המיזוג לא בוטל, כי כמובן מי יבטל מיזוג אחרי שלוש וחצי שנים, אבל שינו את שלושת התנאים של העסקה כך שהם לא יפגעו בתחרות.

 

בפוסטים של לובי 99 קריאה נפוצה להצטרפות אומרת "עזרו לנו להראות שהציבור לא מטומטם". איך הציבור יכול להיות חכם יותר?

התנהלות נבונה יותר של הציבור מול השוק תלויה קודם כל בטיב ובכמות המידע שיש לו על הסביבה בתוכה הוא מקבל את החלטותיו. חשוב לשים לב מאיפה נצרך המידע שעל בסיסו מתקבלות ההחלטות הצרכניות שלנו. צריכה להיות השאיפה לקבל תמונה כמה שיותר מלאה על המתרחש במשק ובכלכלה הפוליטית, ולצערנו התקשורת המיינסטרימית לא נוטה לשקף תמונה זו על כל מורכבויותיה. לכן, כדאי לשים לב מאילו ערוצים, כלי תקשורת ורשתות חברתיות נצרך המידע. לשאוף למגוון של מקורות, אך גם להתחשב בכך שלמקורות שונים יש אג'נדה שונה.


במובן הבסיסי ביותר, צריך להיות צרכנית יותר זהירה - לא ליפול למלכודת המותגים, לשים לב לכך שיש חרמות צרכנים ושניתן לקחת בהם חלק ולהתעקש עליהם. אבל בעיניי כל זה משני שכן חכמת הציבור היא כבר עניין מהותי של תפיסת עולם ותרגומה לפרקטיקה. היום עלינו מדרגה מבחינת מה שנדרש מאיתנו כציבור. כבר לא מספיק להחרים מוצרים של חברה, חשוב להיות יותר מעורבות ומעורבים.


מהמאפיינים הבולטים של תקופתנו האינדיבידואליזם: אנשים התכנסו בעצמם; כבר מגיל צעיר אנו ממוקדים בדאגה לעצמנו, בהעשרת קורות החיים ובסלילת הדרך לקריירה טובה. אך אם רוצים לשמר ולפתח בישראל חברה סולידרית שבה אכפת לאנשים זה מזו, יש צורך לצאת מהשבלול של עצמנו, ובין היתר לצאת מהאדישות שאנו שרויים בה. צריך להבין שאנחנו חלק מחברה, מאורגניזם חי, ואי אפשר להתנתק מהמקום שבו גדלנו ושמניע לנו את הקרביים. לישראלים באופן מאוד מובהק אכפת מאוד מהחברה ומהפוליטיקה. אני חושבת שכשאנשים מתנתקים הם מתנתקים לא מתוך חוסר אהבה למקום, אלא מתוך ייאוש. לכן מדובר באדישות שנובעת מייאוש ומתחושה של חוסר יכולת להשפיע. אך אני מאוד חלוקה על העמדה הזו ומתחברת לציטוט של האנתרופולוגית מרגרט מיד: "אף פעם אין לפקפק בכוחה של קבוצה קטנה של אנשים לשנות את העולם, כי זה הדבר היחיד שאי פעם שינה". אנחנו מוכיחות את זה מדי יום בעבודה שלנו בלובי.


וזה נכון עבור כל מטרה שקרובה ללבכן. יש המון עמותות וארגונים שפועלים כדי לשנות את פני המציאות הישראלית ולשפר את החיים פה, וחשוב לתמוך בהם באופן אקטיבי דרך התנדבות או תרומה. תרומה היא תמיכה אקטיבית שכן אם אנחנו לא רוצות או לא מעוניינות לעבוד למען מטרות שחשובות לנו בעצמנו, אפשר לאתר את האנשים שעוסקים בכך למחייתם ולאפשר להם להמשיך לעשות זאת דרך תמיכה כספית. זהו חלק אינהרנטי לכלכלה שלנו, סוג של שירות לציבור שאנו משלמים בשבילו בכדי שייצגו אותנו ויקדמו את האינטרסים שלנו בשטח. זה נכון שבעולם אידיאלי אמורים לעשות זאת נבחרי הציבור שמקבלים את משכורתם מכספי המסים, אבל בשל עיוותים האינטרס הציבורי לא תמיד נמצא בראש מעיינם. הגישה הזאת מתיישבת עם התפיסה שהציבור חייב להיות הקול של עצמו. המדינה מוגבלת ביכולתה להשפיע על אופי החברה, ואם כבר נראה שטריו הון-שלטון-עיתון מקטב, מעמיק שסעים בין קבוצות שונות ומוביל את הדמוקרטיה למקומות מסוכנים. זה קורה בהרבה מדינות בעולם: דמוקרטיות נמצאות במשבר, רשתות חברתיות והמדיה הובילו לקיטוב, להקצנה ולאובדן אמון במערכת ואחת בשני. אבל המלחמות של ישראל זה המלחמות שלנו ואף אחד לא יעשה אותן בשבילנו. זה מאוד קריטי לסטודנטיות צעירות, לאנשים שנמצאים בתחילת דרכם ורוצים לחיות במדינה שתראה יותר טוב ותישאר דמוקרטית, כי בשביל זה צריך להילחם ולא לחשוב רק על עצמנו.

 

במה עוסק הלובי בימים אלו?

ברגעים אלו אנו עסוקות בלעצור את עסקת הפניקס - אבו דאבי. העסקה הזו היא סכנה ברורה וממשית לציבור הישראלי, שהפניקס מנהלת כ-370 מיליארד שקל מכספי הפנסיות שלו. יש לה אחזקות ציבוריות משמעותיות בכל החברות במשק כולל הבנקים, תשתיות כביש 6, אלביט, רפאל ועוד. המשמעות של העסקה היא מתן לישות זרה ולא דמוקרטית שליטה בחלק נכבד מהמשק הישראלי, בעוד במדינה מתוקנת צריכה להיות הפרדה מלאה בין שיקולים דיפלומטיים לשיקולים פיננסיים. לא יכול להיות שהמאבטחות, המנקים, העובדות הסוציאליות והמורים יפגעו, כי לממונה שנדרש לקבל החלטות בנוגע לכסף של הציבור לא יהיה נעים לריב עם השיח באבו דאבי. כל החלטה פיננסית יהיה ביכולתה להביא למשבר דיפלומטי. מדובר על הכסף של הציבור ולא יעלה על הדעת שינהלו אותו שיקולים דיפלומטיים. צריך גם לקחת בחשבון שכל העסקה הזאת קורית בזמנים לא יציבים. אלו תנאים נוחים מדי וצירוף מקרים נוח מדי כך שהעסקה הזאת תקרה עכשיו, מתחת לרדאר.


בנוסף לעשרות נושאים נוספים, אנו מתעסקות במקביל בהפרטת הדואר ובחשיפת הדלתות המסתובבות בחברת החשמל, שם מדובר במעבר לא תקין בין חברת החשמל לגוף פרטי שהיא פיתחה. אנו מנהלות תיקים בבית משפט על פרשת העלמות המס בבנק הפועלים. תכף גם תהיה ממשלה חדשה, יעבור תקציב, ונחזור לקדם את המאבק ביוקר המחיה. חשוב לזכור שגם פה לא מדובר בגזירת גורל.

 

לסיום, בנימה יותר אישית, מה היית ממליצה לסטודנטיות ולסטודנטים בתחילת הדרך?

אני רואה חשיבות בניצול היתרונות והדברים שאנו טובים בהם לא רק כדי להשיא רווח, אלא גם כדי לקדם מטרות שחשובות לנו אישית. לכן חשוב להבין במה אנו טובים אך גם מה אנחנו אוהבים. לדעתי אם עושים משהו שיש לנו תשוקה אליו אך שאנו גם טובים בו, אוטומטית אנחנו נהיים עוד יותר טובים בו. הפניית המשאבים שלנו לעיסוק במה שאנו טובים בו מאפשר לנו להשתפר בו תוך עלות יחסית נמוכה עבורנו, וגם מאפשר לנו לקבל חיזוקים חיוביים מהסביבה. מדובר במכפיל כוח שמעודד אותנו להשקיע עוד יותר.


על אפליה בין אפליות: חקירה פילוסופית של שורשי האפליה הסטטיסטית דרך ״הרהורים בשאלה היהודית״ של סארטר

לאורך השנים נוצרה הבחנה ברורה בין אפליה סטטיסטית ואפליה מבוססת טעם, כאשר הראשונה זכתה ללגיטימציה ככלי יעיל להתמודדות עם בעיית היקבעות החסר. אולם, נשאלת השאלה האם אנו נוטים לעשות חסד עם אפליה סטטיסטית

Commentaires


bottom of page