_edited.png)
מאמר זה עוסק בניתוח מעמיק של הסולידריות הישראלית שצמחה בעקבות מתקפת שבעה באוקטובר 2023, תוך בחינת מגבלותיה והסיבות להתפרקותה המהירה. המאמר יציע תשתית תיאורטית הממחישה את הצורך בהכרה הדדית כבסיס ללכידות חברתית, תוך הצגת הקשר בין ממדים זהותיים שונים לבין הצורך בסוגי הכרה המביאים אותם לכדי ביטוי ומימוש. בהסתמך על תיאוריות בתחום, המאמר יבחן את ביטויי הסולידריות הישראלית בעקבות פרוץ המלחמה, ויבצע ניתוח השוואתי בין מאפייני סולידריות אפקטיבית לבין המציאות החברתית שהשתקפה במהלך המשבר, עד לרגעי הקריסה של האחווה המשותפת. ממצאי הניתוח יראו כי הסולידריות שנרקמה בתגובה המיידית לאירועים הייתה חסרה במאפיינים הכרחיים, ובפרט בחוסר בהכרה עמוקה ומכבדת של ההבדלים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים בחברה הישראלית. המאמר יטען כי על מנת להבטיח סולידריות יציבה וארוכת טווח, יש להעמיק את ההכרה בחברה הישראלית ולשלב בה חמלה, חסד והבנה הדדית, שיוכלו לעודד עימות חיובי ופורה עם השונה המהווה בסיס איתן לפתרון בעיות פנימיות ולבניית חברה חזקה, מגוונת ומלוכדת יותר.
אורי אמיר / סטודנט שנה ג' באוניברסיטה העברית
דונא גנאים / סטודנטית שנה ג' באוניברסיטה העברית
(1) מבוא
בואו נתנסה בניסוי מחשבתי. דמיינו מדינה שבה מתנהל ויכוח ציבורי טעון על סוגיות מהותיות לקיומה - למשל, חקיקה המשנה את מאזן הכוחות בין הרשות השופטת לבין שתי הרשויות האחרות. נניח שהוויכוח הזה פוער קיטוב רגשי עמוק בחברה. כעת, דמיינו שבשיאו של הוויכוח המדינה מותקפת על ידי אויב רצחני, חווה אסון לאומי ונכנסת למלחמה ממושכת. נשמע מוכר? לטובת הנוחות שבניסוי, נקרא למציאות הזו ישראל בשנת 2023.[1]
במאמר זה נבקש לטעון כי הפרץ האדיר של הסולידריות שחוותה החברה הישראלית אחרי השביעי באוקטובר 2023, דעך במהירות כיוון שלא התבסס על יסודות עמוקים של ראיית האחר. לשם כך, ננתח את תופעת הסולידריות על בסיס "הכרה" - נבחן את סוג ההכרה שהישראלים העניקו זה לזה וננתח את הרכיבים המרכזיים שהיו בה, ואת אלו שנעדרו ממנה. כל זאת, במטרה לטעון שבסולידריות הישראלית חסרה הכרה ברכיבי הזהות הייחודיים של קבוצות שונות בחברה. היעדרם של אלו, לטענתנו, הם שמנעו את התבססותה של סולידריות רחבה וממושכת לאורך זמן.
(2) מהי סולידריות?
כמבוא לדיון בסולידריות בראי תיאוריות שונות, נעמוד נחילה על משמעותה. סולידריות היא ערך שבבסיסו עומדת אחווה, והיא גם תיאור של מצב חברתי. לעיתים קרובות, היא נולדת מתוך משברים ואירועי קיצון - כשהחברה עומדת בפני איום למשל, היא נוטה להתאחד סביב מטרה משותפת. כדי שהסולידריות לא תחדל מלהתקיים, עליה להיות עמוקה, יציבה ומשמעותית. סולידריות קלאסית מתוארת במחקר כהדהוד האנושיות שבתוכי עם זו של האחר (רורטי, 2006, עמ' 219). הספרות מציעה גם חלוקה של הסולידריות לשני פנים: פן דסקריפטיבי, הבוחן אם קיימת סולידריות בחברה מסוימת ומהו "הדבק" שמחזיק אותה יחד ומאפשר לפרטים לפעול כקולקטיב; ופן פרספקטיבי-נורמטיבי, הבוחן מה ראוי לצפות מהפרטים ומהחברה, ובאילו נסיבות ניתן לכפות עליהם חובות, הנובעות מהרצון לקדם את טובת הכלל (שגית, 2022, עמ' 430).
מרכיב מרכזי במושג הסולידריות, המעיד על חשיבותו, הוא הדגשת התלות ההדדית כמרכיב בסיסי ביחסים חברתיים מודרניים; מה שמסביר את הפוטנציאל הגלום בסולידריות לגשר על פערים ומתחים בין יחיד לכלל, ובין פרט לקהילה. אבל, תלות גרידא אינה מספיקה כדי שהסולידריות תוכל לשרוד ולהתפתח לאורך זמן: לצורך כך, היא זקוקה לתשתית מוסרית, שתשמש לה כעוגן; ערבות הדדית, המבוססת על הכרה בזכויות האדם ועל דאגה כנה לאחר, היא שמעניקה לסולידריות משנה כוח, מעבר לצורך המיידי בעת משבר. ערבות זו מחייבת אותנו לפקוח עיניים כלפי סבלו של האחר, להכיר בערכו הייחודי של כל פרט בחברה, ולפתח נכונות לתת ללא ציפייה לתמורה. כך, יכולה הסולידריות ליצור חברה שאינה רק מונעת מכורח הנסיבות ואירועים קשים כמו מלחמה פתאומית, אלא נבנית על יסודות של צדק, חמלה ודאגה כנה לרֵעַ, מתוך רצון כן לבניית עתיד משותף (ידידה ובנימין, 2014, עמ' 254).
(3) שני פנים של גיבוש זהות
לאור זאת, ננסה להסביר את חשיבותו של מרכיב חיוני בבניית סולידריות חברתית יציבה – הכרה. נניח תשתית לבחינת סוג ההכרה ההדדית שהישראלים גילו זה כלפי זה אחרי השביעי באוקטובר, ואת אופן השימוש שלה כאבן יסוד לסולידריות ביניהם; לצורך כך נתבסס על רעיון מאת צ'רלס טיילור במאמרו "הפוליטיקה של ההכרה". מצד אחד, זהותו של הפרט מתעצבת מתוך מפגש והכרה עם "אחרים משמעותיים" בחייו, כמו משפחה וקרובים אחרים. זהות זו מתפתחת דרך דיאלוג מתמשך עם החברה והאחרים הסובבים אותו, כשההכרה החברתית ממלאת תפקיד מרכזי בגיבוש תפיסתו העצמית. מצד שני, "אידיאל האותנטיות", כפי שמתואר על ידי טיילור, קורא לכל אדם או חברה להבליט את הייחודי שבהם, מתוך דיאלוג פנימי, מבלי להיכנע לתכתיבי האחר.
הכרה שוויונית בזהותם של יחידים וקבוצות, היא תנאי יסוד ללכידות חברתית, שמבטיחה לכל פרט תחושת שייכות וכבוד (טיילור, 1994). בהקשר זה, נוכל לראות כיצד ההכרה ההדדית, שהיא אבן יסוד בסולידריות, נוגעת גם ליכולתו של הפרט להרגיש חלק ממארג חברתי רחב יותר, המכיר בערכו ובייחודו.
(4) שני סוגים של הכרה
בהינתן הפנים השונים של גיבוש הזהות, טיילור מנסה לאפיין את ההכרה שפרטים נותנים לזהותם של פרטים אחרים על בסיס רעיונות ליברליים, ודן בהתפתחויות מנוגדות של רעיונות אלו. גישה אחת היא "ליברליזם שוויוני", שואפת לאי-נקיטת עמדה ערכית אחידה, ומתן זכויות שוות לכל הפרטים כדי שיממשו את חייהם כרצונם. גישה זו מתעלמת מהבדלים תרבותיים וחברתיים המשפיעים על יכולת הפרטים לממש עצמם בצורה שוויונית בחברה. בפרט, הליברליזם השוויוני מתעלם מהפערים בין יוצאי התרבות הדומיננטית ליוצאי תרבויות אחרות, ועשוי להעמיק את קשיי המיעוטים בחברה ולפגוע בשוויון המהותי ביניהם (טיילור, 1994).
מנגד עומדת תפיסה "מבוססת מוצא", ולפיה שוויון אמיתי מחייב הכרה בעוולות היסטוריות והתחשבות במאפיינים הייחודיים של זהויות שונות. בהתאם לכך, יש להעניק זכויות ייחודיות לקבוצות על בסיס זהותן, במטרה לתקן פערים מבניים ולמען הבטחת שוויון אמיתי. חסרונה של גישה זו הוא החשש מ"עריצות משנה" או השפעה לא פרופורציונלית של קבוצת מיעוט מסוימת, שתזכה במעמד ייחודי על פני מיעוטים אחרים, וכן מפני הכרה מלאכותית-אוטומטית שעלולה ליצור תחושת עלבון, במקום להשיג את מטרתה. טיילור למעשה מציע סינתזה בין שתי הגישות: צריך וחשוב להכיר בייחודיות האחר, ולתת מקום לשונות שלו - אך לא מתוך צורך בהזדהות אישית עם ערכיו, אלא מתוך נורמה חברתית שמכירה בחשיבות המאפיינים הייחודיים שלו בשבילו (טיילור, 1994).
(5) ההכרה הישראלית פוסט שבעה באוקטובר
אנו טוענים כי במובן הטיילוריאני, המשקעים הבין-קבוצתיים טרום שבעה באוקטובר, ובפרט הקיטוב הרגשי העמוק, הם מחסום בפני הסולידריות משום שהם משקפים אי-ההכרה באחר. כדי לפתח תחושת סולידריות, המבוססת כאמור על זיהוי של הפרט את הדהוד האחר בתוכו, יש להכיר באחר כחבר לגיטימי בחברה. אולם, כפי שמלמד טיילור, הכרה אינה מושג חד-ממדי ויכולה להתקיים באופנים שונים. לטענתנו, החברה הישראלית נתנה הכרה לחבריה באופן שהדגיש במובהק רק את המכנים המשותפים בין חלקיה השונים. הרכיבים הזהותיים המבדילים בין הקבוצות השונות הונחו בצד, והחברה התמקדה אך ורק במה שמאחד, משותף ומחבר בין כלל חלקיה.
במובן הזה, אנו סבורים שהחברה הישראלית פעלה במודל הדומה לזה שטיילור מביא בהשראת רוסו. לפי טיילור, רוסו מתאר חברה המתאגדת סביב רעיונות משותפים, תוך הדגשת הדומה והמאחד (טיילור, 1994, עמ' 34-35). בהשלכה על החברה הישראלית, הצורך להילחם במלחמת קיום פתאומית נתפס כרעיון מאגד ומאחד, שחלחל עוד בשעותיה הראשונות של המלחמה, חצה זהויות ומגזרים, עמדות פוליטיות ואי הסכמות שבשגרה, והיה משותף בקרב כלל הישראלים.
יתרה מזאת, רוסו מדגיש את מקומה של התרבות היוונית, ובייחוד את ההתמודדויות בזירה, שבהן כיבדו והעריכו פרטים על הצטיינותם בערכים משותפים. בעיניו, תופעה זו שימשה כלי לחיזוק הקשר של אזרחים לארצם (Rousseau, 1782/1921, p.8).
ניתן לראות הקבלה חלקית בהקשר הישראלי, שבו החברה הגיבה על ידי התגייסות מהירה של אזרחים רבים למילואים ולמאמצים ביטחוניים ומדיניים אחרים, לצד התנדבות אזרחית רחבה. התגייסות זו התבססה על הערכה משותפת לערכי השירות למען המדינה - הן בפן המקצועי והן בפן ההתנדבותי. משום כך, משרתי הצבא בסדיר ובמילואים הפכו בן לילה לגיבורי תרבות, ואזרחים שבימים כתיקונם לא עמדו במוקד תשומת הלב הציבורית, הפכו מושא להערכה ואהבה ברגע שלבשו ירוק זית ויצאו להגן על המדינה. כך למעשה, החברה הישראלית התארגנה סביב סדר חברתי חדש המשקף את ערכיה המשותפים, שהוליד תחושת אחדות רחבה.
מגמה זו, של התכנסות סביב בסיסים ערכיים, חברתיים ותרבותיים משותפים, בלטה גם בזירה המסחרית, התקשורתית והפוליטית. בפרסומות מסחריות רבות במהלך הרבעון האחרון של 2023, ניכרה הדגשה שיווקית מכוונת של אלמנטים ישראליים משותפים ומאחדים, המהווים נקודות חיבור והזדהות של כלל החברה הישראלית. גם בזירה הפוליטית, מחלוקות יסוד עמוקות הונחו במהרה בצד: פוליטיקאים משני צדי המתרס, שהובילו או התנגדו לשינויים שנויים במחלוקת ערב המלחמה, מצאו לנכון להצהיר כי "זו לא העת" (מערכת ישראל היום, 2023). מכל אלו עולה שהתחושה הכללית שאפפה את המדינה הייתה הצורך לפעול, ולהיות חלק מצביון ההסכמה הרחבה החדש. על הפרק עמדו בעיות המצריכות טיפול מיידי ודחוף, שלטובתן יש להניח את המחלוקות בצד ולסייע למען המטרה המשותפת החדשה.
טענתנו היא שהחברה הישראלית בחרה להדגיש את המשותף בין חבריה, מה שהוביל להיווצרות סולידריות מבוססת ערכים מאחדים. סולידריות זו לא הצליחה להחזיק מעמד לאורך זמן כי ההכרה שעליה נשענה - הדגשת המשותף תוך צמצום מקומם של ההבדלים התרבותיים והזהותיים - לא הצליחה להתמודד עם המורכבויות המאפיינות את החברה הישראלית בשגרה. הניסיון ליצור אחדות רק על בסיס ערכים משותפים בלבד הוביל להתעלמות ממרכיבי זהות ייחודיים ולדחיקת נושאים שנויים במחלוקת אל מחוץ לשיח הציבורי. כשנושאים אלו שבו אל פני השטח, הם ערערו את הסולידריות שנבנתה והיא לא יכלה להם. היעדר ההכרה בזהויות הייחודיות יצר חיכוך מסוים - פרט שלא זכה להכרה בזהותו, החל להעניק פחות הכרה לאחרים, והסולידריות דעכה בהדרגה. בדיעבד התברר שההכרה שאפיינה את חודשי המלחמה הראשונים הייתה שטחית ולא מספקת, והתחדד הצורך בהכרה עמוקה יותר, שתשלב חמלה, הבנה וחסד כלפי האחר.
(6) סולידריות של חמלה וחסד
היעדר הסובלנות כלפי המאפיינים הייחודיים של קבוצות שונות מנע את שימור הסולידריות לאורך זמן. כדי לבסס זאת, ניעזר בתיאוריה של מרתה נוסבאום על רעיון הסובלנות. נוסבאום טוענת שסובלנות עמוקה אינה יכולה להתבסס רק על הכרה פורמלית, אלא מחייבת חמלה וחסד. אלו, נובעות מהיכולת לזהות את הפגיעות המשותפת לכל בני האדם, ולחבר בין מצוקת האחר לנסיבות חייו. חמלה היא ההבנה שבנסיבות חיים אחרות יכולנו לסבול מאותן מצוקות של האחר. מתוך כך, הפרט החומל בוחן את פעולותיו של האחר מתוך התחשבות בנסיבות חייו, ובקשר שלהן לפועלו (נוסבאום, 2005, עמ' 166). החסד, כתכונה המשלימה לחמלה, מבוסס על ההכרה באוניברסליות של המידות האנושיות, וכתוצאה מכך מאפשר לפרט לזהות את המכניזם הבסיסי המשותף לכל בני האדם. על בסיס עקרונות אלו, נבנית סובלנות הפרט לפעולות האחר, מתוך היותו חבר בקבוצת שווים הרוצה לזכות בסובלנות דומה (נוסבאום, 2005, עמ' 171-172). נוסבאום מציעה את הדמיון ככלי עזר להשגת החמלה והחסד, ועוסקת במאמרה גם בדרכים לפתח אותו (נוסבאום, 2005, עמ' 164-165).
לדעתנו, רכיבים אלו נעדרו מיחסי החברה הישראלית לאחר פרוץ המלחמה. ההכרה על בסיס המשותף בחברה הישראלית, הייתה נטולת חמלה ונעדרת חסד. מלבד החמלה המשותפת כלפי נפגעי המלחמה, לא התגלתה חמלה הדדית כלפי בעלי הדעות המנוגדות במחלוקת שקרעה את ישראל לפני המלחמה, וכן בסוגיות מחלוקת עקרוניות אחרות בדיון הציבורי בישראל, ששבו ועלו לסדר היום עם התארכות המלחמה. הצורך הקיומי בפעולה למען מטרה משותפת הוביל לדחיקתם הצידה של נושאים אלו. ברגע בו הישראלים בעלי הדעות השונות התקרבו זה לזה, הם נמנעו מהנושאים שבמחלוקת, ולכן לא התפתחה הכרה הדדית ביחס לנושאים הללו. כפועל יוצא, כשהרכיבים הזהותיים הללו שבו וצפו אל פני השטח, הסולידריות שהתעצמה בתחילת המלחמה, לא הייתה כזו שתוביל את הישראלים לחמלה הדדית ולהזדהות, לכל הפחות עם המוטיבציות של הצד השני, לגבי נושאי המחלוקת.
גם בנוגע לחסד, החלשת עוצמת הדיון לא הובילה לכך שחברי הקבוצות השונות יעניקו חסד זה לזה, בהתחשב בנסיבות חייהם של האחרים. בשבעים ושש שנות קיומה צברה החברה הישראלית משקעים חברתיים-רגשיים שמהווים מוטיבים מרכזיים בקיטוב הרגשי והמחנאות בוויכוח הציבורי בישראל. בסולידריות מבוססת גישת נוסבאום, תחושת שותפות הגורל יכלה להוות קרקע פורייה להבנה עמוקה של נסיבות המחלוקת טרם שבעה באוקטובר. הבנה זו, לפי נוסבאום, לא מחייבת הסכמה עם כל מעשה ועם כל דעה, אלא רק הפנמה מספקת של העובדה כי בנסיבות חיים דומות לשל האחר, ייתכן והייתי חושב ופועל באותה הצורה. רעיון זה, אותו נוסבאום מביאה בשם הפילוסוף הרומאי לוקיוס סנקה, אמור להיות גורם ממתן (נוסבאום, 2005, עמ' 172-173). כששותפות הגורל לא התבססה ביחסי הישראלים זה לזה, הרכיב הסולידרי הלך ונחלש, בעוד שהרכיבים הזהותיים האחרים התחזקו. כך, בהיעדר חמלה וחסד, לא התפתחה סובלנות עמוקה בחברה הישראלית, והיעדרה הוביל להיחלשות הדרגתית של תחושת הסולידריות.
(7) להיבנות מתוך ויכוח
בנקודה זו, ברצוננו לחבר את התובנה של נוסבאום לרעיון של בל הוקס. הוקס, המאופיינת בכתיבתה הפמיניסטית, מדגישה את הצורך בהכרה באחרת ובנסיבות חייה, על ידי ניתוח של סולידריות נשית ובפרט דרישות פמיניסטיות לאֲחָיוּת (sisterhood). לטענתה, בהיעדר אחיות לא ניתן להגיע לסולידריות עמוקה לאורך זמן. אולם, דרישת האחיות הפמיניסטית בפועל מתורגמת במקרים רבים לתפיסה של נשים לבנות בורגניות את עצמן כקורבנות, כמו נשים ממעגלים מוחלשים מהן בהרבה. בהתאם, אותן נשים מצפות מנשים במעגלים החברתיים החלשים להצטרף למאבק "שלהן". לטענת הוקס, אֲחָיוּת מסוג זה מתעלמת מההכרה באחרת ובנסיבות חייה, לטובת ניסיון לבטא חווית קורבנות משותפת. כך, יוצא שהפמיניזם הבורגני לא משקף סולידריות אמיתית, ומשתמרים בו מעמדות כלכליים, גזעניים ואחרים בין נשים. הוקס מדגישה את הצורך להבין את התרבות ממנה האחרת מגיעה ולתת לה כבוד, ומתוך כך לא להירתע גם מוויכוח נוקב, שבתנאים המתאימים יכול לבסוף להביא לאחדות והבנה הדדית עמוקה יותר (בל, 2006/1984).
בניתוחה של הוקס אפשר למצוא תובנה חשובה ביחס לדינמיקה בחברה הישראלית. אומנם החברה הישראלית נחלקת לשני מחנות שלדעתנו אינם באופן ברור מדכא ומדוכא; אך במסגרת מאבק הכוחות הפוליטי, אנו מזהים בדפוס הפעולה של כל מחנה רכיבי עליונות כלפי האחר, וניסיון לרתום את הצד השני לפעולה "משותפת" המבוססת רק על בסיס ערכי צד אחד, שבה האחר הוא אורח.[2] הוקס נוגעת בדיוק בנקודה שאליה חתרנו – סולידריות לא מחזיקה לאורך זמן על בסיס קורבנות משותפת, כמו זו שחווינו ב-7 באוקטובר (בל, 2006/1984, עמ' 225). הבסיס לפעילות משותפת לאורך זמן, כזו שתאפשר את קיומו של הוויכוח באופן שעשוי להוביל לאיחוד ולא לפירוד - חייב לעבור דרך הכרת עומק באחר, כולל במאפיינים שלו שלא נוחים לי. אנו לומדים מהוקס שעלינו להכיר בעוולות שעשינו זה לזה בעבר, ולא להתעלם מהן במסגרת המאבק המשותף.
בנוסף, הוקס מלמדת אותנו שאל לנו להירתע מהוויכוח, משום שטמון בו פוטנציאל להביא לבסוף לקרבה בין צדדים בעלי דעות מנוגדות. מהוקס ונוסבאום אנו למדים כי עלינו להתווכח ויכוח אמיתי, שיש בו נכונות להקשיב ולנסות להבין את האחר, על מנת ללבן את עמדותינו. עלינו להימנע מ"בריחה" אל אזורי ההסכמה תוך התעלמות מהפערים, ולהשתמש בוויכוח ככלי עזר להבין לעומק את האחר. רק לאחר שנבין, נוכל להעניק זו לזה חמלה וחסד, ולחוש סולידריות עמוקה כלפי השונים מאיתנו בתוך החברה הישראלית.
(8) מסקנות
קריאה לאחווה ולסולידריות, לעיתים קרובות ובמידה מסוימת של צדק, עלולה להצטייר כדרישה נאיבית, המנסה לטאטא בעיות אמיתיות מתחת לשטיח וליצור אשליה של עולם אוטופי. לטענתנו סולידריות חזקה ובעלת עומק, הכוללת חמלה, חסד וויכוח, היא בדיוק ההפך - היא דורשת עימות מורכב עם השונה והנבדל, וכרוכים בה הקרבה ומאמץ. אולם, כשם שסולידריות אינה לחש קסם נאיבי, היא גם איננה חלום רחוק – היא אתגר מורכב אך אפשרי, שדורש ראייה רחבה ומעמיקה של המגוון בחברה הישראלית. היא דורשת תשומת לב אמיתית לשונה ולמי שחושב אחרת, לצד הבנה מעמיקה של העושר הטמון באוכלוסייה הישראלית המגוונת.
בתקופה כאוטית זו, ובמיוחד בצל ההתמודדות עם המלחמה שפרצה לחיינו, עלינו להיאחז בכוחות האחווה והסולידריות שנבטו בחברה, כקרקע פורייה לחשיבה מחודשת ומעמיקה. חשיבה מתוך שותפות גורל ורצון אמיתי להיטיב עם האחר, עשויה להפוך לכלי משמעותי לפתרון בעיות בוערות שהיו חלק בלתי נפרד מסדר היום הציבורי בשישה באוקטובר, וכן להתמודדות עם סוגיות חדשות שצצו בעקבות שבעה באוקטובר, ונקודת מוצא טובה יותר לצאת ממנה לקראת בעיותינו העתידיות. לאורך השנים, חרף השוני והפערים שרק הלכו ונפערו בחברה הישראלית, התהוותה חברה בעלת פוטנציאל ליחסי אחווה וערבות הדדית - לא רק בתגובה לאיומים חיצוניים ומצבי קיצון, אלא גם על בסיס יציבות וסולם ערכים משותף, הן ברמה הלאומית והן ביחסים הבינאישיים היומיומיים.
חתירה לסולידריות עמוקה תדרוש מישראלים רבים ללכת כברת דרך לא מבוטלת. עם זאת, אנו מאמינים כי רק מפגש כזה - אמיתי, ער ומשמעותי, המבקש להצמיח סולידריות מתוך חיי היום-יום - יאפשר לנו ליצור סביבה משותפת שבה נוכל להתקיים כקהילה פתוחה ומקבלת, ולא רק כקבוצות מבודדות ומנותקות. כדי לצמוח יחד, אנו חייבים להתווכח, וחייבים לא פחות לחמול.
(9) סיכום
לסיכום, במאמר זה ניתחנו את ההכרה שהעניקו הישראלים זה לזו כבסיס לסולידריות פוסט שבעה באוקטובר. לאור הניתוח, הצענו מאפייני עומק שחסרו בהכרה ההדדית - חמלה וחסד - וטענו שהיעדרם הוביל לדעיכת הסולידריות, ככל שהתארכה המלחמה. טענו על בסיס רעיונה של בל הוקס על חשיבות מתן המקום לסוגים שונים של חברים בקבוצה, וכן לוויכוח משמעותי כבסיס לסולידריות ארוכת טווח. מאמר זה, והעיסוק בסולידריות, לא צמח בחלל הריק. בחרנו לעסוק בנושא זה, ועשינו זאת יחדיו, מתוך רצון עמוק לחזק את הסולידריות הישראלית. ממקום עומדנו הצנוע, נרצה לקרוא לאחדות השורות, ולהציע לקוראינו לאמץ הכרה אמיתית כלפי האחר שלהם - לא מתוך ביטול העצמי, אלא מתוך יכולת ורצון לקבל את השונה. לבסוף, נרצה לסיים בתקווה ותפילה לסיום המלחמה, לשובם המהיר של כל החטופים, לחיזוק הסולידריות העמוקה בחברה הישראלית וליותר חמלה וחסד בעולם.[3]
[1] תכליתו של מאמר זה היא הצגת רעיון בתיאוריה פוליטית, שאינו נשען או מגובה בנתונים אמפיריים. אם אינכם מסכימים עם ניתוח המציאות שאנחנו מציעים, שאינו מבוסס על עדויות אמפיריות, תוכלו להתייחס אליו כרעיון תיאורטי גרידא, שאינו מתיימר בהכרח להסביר את המציאות הישראלית.
[2] הטענה הזו חוטאת לרעיון ההכרה של הוקס משום שהיא מתעלמת מקבוצות קטנות ושוליות יותר בחברה הישראלית. לצערנו קוצר היריעה מביא אותנו לעבוד עם ניתוח פשטני כזה.
[3] תפילתנו האמיתית היא שעד שירד הגיליון לדפוס תקוותנו לשובם של החטופים תהפוך מחלום למציאות, והמילים הללו כבר לא יהיו אקטואליות.
רשימת מקורות
הוקס, ב' (2006). אחיות (sisterhood): סולידריות פוליטית בין נשים. בתוך ד' באום, ד' אמיר, ר' רונה ברייר-גארב, י' ברלוביץ', ד' גריינימן, ש' הלוי, ד' חרובי וס' פוגל-ביז'ואוי (עורכות). ללמוד פמיניזם: מקראה (עמ’ 223–244). הקיבוץ המאוחד. (המקור פורסם בשנת 1984).
טיילור, צ’. (1994). הפוליטיקה של ההכרה. בתוך א. נחתומי (עורך), רב תרבותיות במבחן הישראליות (עמ’ 21–52). הוצאת מאגנס.
מור, ש' (2022). כולנו רקמה אנושית אחת חיה? מוגבלות, סולידריות ומחסור בזמן קורונה. משפט וממשל, 24, 430.
מערכת ישראל היום. (2023, 16 באוקטובר). רוטמן על הרפורמה: “לא איפסנו את המחשבות שלנו”. ישראל היום. https://www.israelhayom.co.il/news/politics/article/14716600
נוסבאום, מ' (2005). סובלנות, חמלה וחסד. בתוך י' מנוחין וי' ירמיהו (עורכים), האם הסובלנות תנצח? (עמ’ 161-175). הוצאת מאגנס.
רורטי, ר' (2006). קונטינגנטיות, אירוניה וסולידריות. הוצאת רסלינג (המקור פורסם בשנת 1989).
שטרן, י' ופורת, ב' (2014). מסע אל האחווה: סולידריות: יישוב, מדינה – ומה הלאה? המכון הישראלי לדמוקרטיה.
Rousseau, J.J. (1972). Considerations on the Government of Poland. Trans. W. Kendall. Bobbs-Merrill (Original work published 1782.(