top of page

בין משפט לפילוסופיה: המקרה של תביעות נזיקין בגין "חיים בעוולה"

אורן רהט

לעיתים משפטנים ופילוסופים ניגשים לשאלות דומות מנקודות מבט שונות במהותן, המשקפות את השיטות וסדרי העדיפויות הייחודיים לכל דיסציפלינה. כך קרה למשל בפרשת "זייצוב" – מקרה משפטי שבחן את זכותו של יילוד הנולד עם מוגבלות לתבוע בנזיקין גורמים רפואיים אשר נטען כי התרשלו במניעת לידתו. האם ניתן לראות בלידתו של אדם כנזק שנגרם לו? המשפטנים והפילוסופים חלקו בנושא. מאמר זה בוחן פערים בין גישות משפטיות המצדדות בפיצוי היילוד, ובין גישות פילוסופיות אשר טוענות כי לא ניתן לראות בעצם היוולדו של יילוד בתור נזק שנגרם לו. בעקבות המתח בין הדיסציפלינות המאמר מסכם בהדגשת חשיבותה של ראייה אינטרדיסציפלינרית, אשר תגשר בין המסקנות השונות הנובעות מכל דיסציפלינה ותסייע בעיצוב חוק נכון, צודק ומוסרי יותר.


אורן רהט  / סטודנט לתואר שני במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית, בוגר פכ"מ תשפ"ד

 

(1) מבוא

בשנה ג' בחרתי לכתוב עבודת סמינר שתבחן מזווית פילוסופית את עילת התביעה הנזיקית בגין "חיים בעוולה". עילת התביעה, במסגרתה נטען כי רופא או מוסד רפואי התרשלו במניעת לידתו של אדם שנולד עם מחלה תורשתית קשה, היא דוגמה לסוגייה המשלבת היבטים משפטיים ופילוסופיים כאחד. ההשלכות המוסריות, החברתיות והמעשיות הכרוכות בהכרה ב"חיים בעוולה" כעילה לתביעת נזיקין, מחייבות מענה על השאלה שבבסיסה: האם אפשר לראות בעצם היוולדו של אדם בתור נזק שנגרם לו?


במהלך המחקר הבנתי כי בהקשרים מסוימים, קיים פער מהותי בין האופנים בהם משפטנים ופילוסופים ניגשים לסוגיות דומות. הניתוח המשפטי מעוגן בדרך כלל בדוקטרינות ובתקדימים במטרה לפתור מחלוקות, להגדיר התחייבויות ולהציע פתרונות ישימים תחת המסגרת המשפטית הקיימת. הפילוסופיה, לעומת זאת, עוסקת פחות ביישוב מחלוקות ספציפיות, ויותר בחקר העקרונות המופשטים העומדים בבסיסן. פילוסופים מבקשים להבין את הממדים האתיים של סוגיות מורכבות, תוך התעמקות בשאלות נורמטיביות, אונטולוגיות ואפיסטמיות בדבר אידיאות הצדק והאמת. כאשר המשפט עשוי להעדיף תוצאות, הפילוסופיה מעדיפה הבנה מעמיקה; במקום שבו המשפט פועל במסגרת הנורמות החברתיות, הפילוסופיה מטילה בהן ספק.


מאמר זה מבקש לגשר על הפער בין הדיסציפלינות על ידי בחינה ביקורתית של האופן שבו עילת התביעה בגין "חיים בעוולה" נדונה בפועל, ובחינת השלכותיה הפילוסופיות העמוקות יותר. באמצעות בחינת גישות משפטיות ופילוסופיות, מטרתי היא להדגיש את ההנחות המעצבות את הדיונים בכל אחת מהדיסציפלינות, ולהמחיש את הגבולות של שתי הדיסציפלינות כשהן פועלות בנפרד. הראייה האינטרדיסציפלינרית, אטען, זו אשר בתווך בין המשפט והפילוסופיה, מספקת לנו הבנה טובה יותר הן של המשפט הקיים, והן של העוולות החברתיות העלולות להיווצר ממנו. היא מעמיקה את שיח הזכויות והחובות הנזיקי אל מחוזות של משמעות, ערך ואחריות, ובזכותה נוכל לעצב חוק נכון, צודק ומוסרי, התואם את ערכיה של החברה בה אנו חיים.


(2) "הולדה" ו"חיים" בעוולה: פרשת זייצוב כמקרה בוחן

תביעת נזיקין בגין "הולדה בעוולה" היא תביעת רשלנות רפואית אשר מוגשת על ידי הוריו של יילוד שנולד עם מוגבלות מולדת כנגד רופא או מוסד רפואי, בטענה כי רשלנותם מנעה מההורים את האפשרות לקבל החלטה מושכלת האם להימנע מההיריון או להפסיקו לאחר שהחל (Wrongful Birth, n.d.). לעומתה, תביעה בגין "חיים בעוולה" מוגשת מטעמו של היילוד עצמו – כאשר יילוד תובע רופא או מוסד רפואי אשר בגין רשלנותו לא נמנעה הגעתו לעולם כאשר הוא סובל ממחלה תורשתית.


עילות התביעה בגין "הולדה" ו"חיים בעוולה" הוכרו לראשונה בדין הישראלי על ידי בית המשפט העליון בפסק הדין בפרשת זייצוב נ' כץ (להלן: "פרשת זייצוב") בשנת 1986, כאשר הזכאות לפיצויים בגין רשלנות רפואית מסוג זה ניתנה לא רק להוריו של יילוד שנולד עם מוגבלות – אלא גם ליילוד עצמו (משרד המשפטים, 2012, 3). המקרה הנדון בפרשת זייצוב היה של אישה אשר פנתה בטרם נישואיה לרופאה מומחית בבקשה לברר האם מחלת האנטר, מחלה תורשתית בה לקו כמה מבני משפחתה, עלולה לפגוע בצאצאיה העתידיים. אם היה מתברר שהמחלה אכן עלולה לפגוע בצאצאיה העתידיים של האישה, הייתה היא נחושה בדעתה שלא להביאם לעולם כלל. הרופאה המומחית שללה את קיומו של חשש כזה. בהמשך, בהסתמך על הייעוץ שסיפקה לה הרופאה, הרתה האישה וילדה בן הלוקה באותה מחלה תורשתית מפניה חששה, אשר פגעה קשות בהתפתחותו הפיזית והנפשית של בנה. על בסיס עובדות אלו הגישו הוריו של היילוד תביעת נזיקין בשמם ובשם בנם כנגד הרופאה, בטענה כי התרשלה בעבודתה וגרמה להם נזק בגינו היא חייבת לפצותם (ד"ר רינה זייצוב נ' שאול כץ, 1986, 88).


קביעת נזק במשפט הישראלי, ככלל, מחייבת השוואה בין מצבו של תובע לאחר האירוע בגינו הוא תובע, לבין מצבו לפני אירוע זה. דוד הד (2002, 256) מציג זאת בתור 'הצורה הלוגית' של הנזיקין, אשר כוללת שני צדדים ושני מצבים: צד א', הפוגע, אשר אחראי על שינוי במצב נתון של צד ב', הנפגע, למצב גרוע יותר. כך, שני הצדדים הם הפוגע מחד והנפגע מאידך, שני המצבים הם לפני היווצרות הנזק ואחרי היווצרות הנזק, וקיים קשר סיבתי של אחריות במסגרתו פעולת הפוגע במצב א' גורמת למצבו החדש והנחות של הנפגע במצב ב'.


על אף הבעיה האתית והחברתית הכרוכה בראיית היוולדו של ילד כנזק שנגרם להוריו, מבחינת תביעות "הולדה בעוולה", בהן רק ההורים מוגדרים כצד הנפגע ובמנותק מהפגיעה ביילוד, הצורה הלוגית של הנזיקין נשמרת באופן ברור. בפרשת זייצוב, הייעוץ הרשלני של הרופאה במצב שלפני האירוע גזר על ההורים את האחריות לשאת בעלויות גידולו של ילד בעל צרכים מיוחדים במצב שלאחר האירוע. זאת, בהשוואה לעלויות הטיפול בילד בריא אשר היו יכולים לבחור לאמץ אילו ידעו שילדם עלול להיוולד עם המחלה ממנה הוא סובל. עתה, לאחר שנולד הילד ו"הנזק נגרם", ההורים מוכרחים לשאת בעלויות גידול הילד ולדאוג לצרכיו המיוחדים. יש כאן חלוקה ברורה לשני מצבים, לפני האירוע ולאחריו, וקל להראות כיצד ההורים, צד ב', ניזוקו בעקבות ייעוץ רשלני, שהוא פעולת הרופאה שמהווה צד א'. יתרה מכך, החוק בישראל מכיר גם בעוגמת הנפש שנגרמה להורים כנזק שנגרם להם; המבנה הלוגי כאן דומה, ומכאן זכותם לתבוע פיצויים על פי דיני הנזיקין (הד, 2002, 256-258).


אולם, כשמדובר בתביעות בגין "חיים בעוולה", עולה קושי להעריך את מצבו של התובע לאחר האירוע נשוא תביעתו – מצבו לאחר שנגרם לו נזק – לעומת מצבו לפני האירוע, במצב בו טרם נגרם הנזק. הצדדים ברורים – היילוד בתור הנפגע והרופאה בתור הפוגעת – והמצב שלאחר האירוע ברור, משום שישנו יילוד אשר נאלץ לסבול סבל רב בעקבות מחלה שמלווה אותו מיום היוולדו. עם זאת, המצב שלפני האירוע אינו ברור. לפני האירוע אותו יילוד לא היה קיים; כלומר, שרוי במצב המכונה "אי-קיום" אשר על טיבו אעמוד בהמשך. יתרה מכך, גם הקשר הסיבתי על פיו פעולת הרופאה במצב א' הביאה לנזק במצב ב' אינו ברור, משום שהיילוד לא יכול היה להיוולד ללא המוגבלות שקיבל מאמו בתורשה. הרשלנות הנטענת היא בעצם היוולדו, ולא בגין המחלה ממנה הוא סובל. על כן, המחלוקת בין המשפטנים והפילוסופים בהקשר זה נוגעת לאי-הסכמה בסיסית על האפשרות שפעולת הייעוץ הרשלני של הרופאה היא הגורם הסיבתי אשר אחראי להרעה במצבו של היילוד בהגיעו למצב ב', קיומו במוגבלות.


(3) העמדה המשפטית והעמדה הפילוסופית

מבחינת משפטנים המכירים בעילת "חיים בעוולה" כעילת נזיקין תקפה, ייעוצה הרשלני של הרופאה הוא הגורם הסיבתי אשר הביא לקיומו של נזק במצב ב' שהציג הד – יילוד הסובל ממוגבלות. בפרשת זייצוב השופטים קבעו כי הופרה "חובת זהירות" המוטלת על רופאים למנוע התהוות של נזק. מרגע שהופרה חובת הזהירות, מחויבים הרופאים לדאוג לפיצוי היילוד על הנזק שנגרם לו בגין אותה הפרה (ד"ר רינה זייצוב נ' שאול כץ, 1986, 102-104, 121-122; הד, 2002, 259-260). מבחינת משפטנים אלה, אין הכרח בהגדרה מוסכמת וברורה למצב א', אי-הקיום, על מנת לקבוע כי ייעוץ רשלני והפרת חובת הזהירות של הרופא במצב זה אחראיים להיווצרותו של נזק במצב ב', קיום עם מוגבלות. עם זאת, מחלוקת בין המשפטנים עצמם נוגעת לאופן שבו יש לאמוד את הנזק שבמצב ב', בהינתן שמצב אי-הקיום אינו מוגדר (משרד המשפטים, 2012, 6-12; הד, 2002, 259-260). כלומר, ההכרח לנקוב בפיצויים מוגדרים עבור היילוד, מחייב משפטנים להתמודד עם השאלה כיצד יש לאמוד את הנזק שממנו נגזרים הפיצויים הללו – הנזק הכרוך בחיים במוגבלות.


בפרשת זייצוב, השופט אהרן ברק טען כי התרשלות הרופאה יצרה את המחלה והחיים גם יחד, והם בלתי-נפרדים זה מזה (ד"ר רינה זייצוב נ' שאול כץ, 1986, 115-117). קיום המחלה מניח את קיום החיים, וקיום החיים מניח את קיום המחלה. לכן, הפיצוי על הנזק שבחיים עם מוגבלות לא יכול להגיע מהשוואה לאי-חיים, משום שהשוואה זו מעריכה את ערך החיים עצמם. יתרה מכך, השופט ברק סבר כי בכלל אין ביכולתנו להעריך מצב של אי-קיום, משום שכל הידוע לנו לגבי מצב זה הוא שהוא אינו מכיל בו חיים כלל. חסרות לנו אמות המידה הקוהרנטיות הבסיסיות אשר נחוצות להערכת מצב שלא מכיל בו חיים, שהם כל המוכר לנו. במקום זאת, טען ברק, על אומדן הנזק להיגזר מהשוואת החיים במוגבלות לחיים ללא מוגבלות, משום שהשוואה זו מעריכה את עצם המוגבלות שבחיים – הוא הנזק לו אחראית הרופאה. ברק הדגיש שאין מדובר בהשוואה אונטולוגית, משום שמצב של חיים בריאים כלל לא היה אפשרי עבור היילוד מלכתחילה. השוואת חייו עם מחלתו לחיים בריאים נועדה, בעיני ברק, אך ורק עבור אומדן הנזק.


ההשוואה שערך השופט ברק בין חיים עם מוגבלות לחיים בריאים היוותה מוקד לביקורת מצד חברתו להרכב השופטים, השופטת מרים בן-פורת. לדבריה, פיצויים המבוססים על השוואה כזו מהווים "הענשה על יסוד מציאות דמיונית", בדיוק משום שהיילוד לא יכול היה להיוולד בריא (ד"ר רינה זייצוב נ' שאול כץ, 1986, 104). אילו היה נולד יילוד בריא, היה זה יילוד אחר לגמרי, שנוצר מביצית שונה מזו שיצרה את היילוד החולה. במקום, השופטת בן-פורת טענה כי המצב הלא מוגדר של אי-קיום הוא מצב עדיף וטוב יותר עבור היילוד מאשר מצב של קיום עם מוגבלות. עם זאת, לראייתה, איננו נדרשים כלל להעריך עד כמה אי-הקיום עדיף על הקיום בעבור היילוד, על מנת לפסוק לו פיצויים. אין לשאוף לפצות את היילוד במידה כזו שתאפשר לו להעדיף את הקיום על פני אי-הקיום. במקום, הפיצוי צריך להיות כזה שיאפשר ליילוד למצות את הפוטנציאל הגלום במצבו הקיים, "כדי שיתפקד טוב יותר, ויסבול פחות, במצבו הנחות" (ד"ר רינה זייצוב נ' שאול כץ, 1986, 99-101).


פרספקטיבה פילוסופית-אנליטית מוצאת כשל בולט בעמדות השופטים בפרשת זייצוב. ראשית, טוענים השופטים כי אין באמתחתנו הכלים המחשבתיים להשוות בין מצב א', אי-קיום, ובין מצב ב', קיום עם מוגבלות. למרות הראייה הזו, טענת השופטים היא כי הפרת חובת הזהירות שבמתן ייעוץ רשלני מצד הרופאה הביאה להרעה במצבו של היילוד במצב ב', קיומו עם מוגבלות. ואולם, העמדה הפילוסופית תטען כי בהיעדר מצב א' מוגדר שאליו ניתן להשוות, לא ניתן לקבוע כי מצבו של היילוד אכן הורע במצב ב' לעומת מצבו המקורי. לפיכך, אין הפילוסופים נדרשים כלל להכרעה בשאלת אומדן הנזק – בהיעדר נזק שיש לאמוד.


אין מחלוקת בין העמדה האנליטית ובין המשפטנים על הגדרת הצדדים, הפוגע והנפגע, והמצבים, אי-הקיום וקיום עם מוגבלות. אין מחלוקת כי התבצעה פעולה במצב א' שהסבה נזק להוריו של אותו יילוד במצב ב', כפי שהוסבר מעלה. עם זאת, פילוסופים רבים גורסים כי בהיעדר קיומו של היילוד בשני המצבים, מצבו לא הורע בעקבות הייעוץ הרשלני שסופק להוריו, אלא מצב ב' הוא נקודת המוצא שלו (Benatar, 2000, 175-176; Heyd, 1992, 35-36). מצבו לא הורע, משום שלא היה ליילוד "מצב" כלל בשלב מתן הייעוץ הרשלני.


(4) אי-הקיום בראי המשפט והפילוסופיה

בפרשת זייצוב השופטת בן-פורת טענה במפורש כי מוטב היה ליילוד אלמלא נולד, כלומר, שמצב אי-הקיום עדיף עבורו מאשר קיום במוגבלות. השופט ברק הסביר לעומתה כי הוא נמנע מלקבוע כי מוטב היה ליילוד באי-קיומו מאשר בקיומו עם מוגבלות, משום שחסרות לנו אמות המידה הקוהרנטיות הנדרשות על מנת להעריך את אי-הקיום. ברק, שתופס את החיים כדבר חיובי, סבור כי אין ביכולותינו המחשבתיות והתפיסתיות להשוות בין החיים, כדבר חיובי, לבין דבר שאינו ידוע לנו כמו אי-הקיום, אשר הדבר היחיד שאנו יודעים לגביו הוא היעדר החיים שבו (ד"ר רינה זייצוב נ' שאול כץ, 1986, 108-109, 115-116). היעדר החיים, על פי ברק, אינו דבר שלילי כשלעצמו – רעיון דומה לרעיון שהעלה הפילוסוף דוד בנעטר (Benatar, 1997), שגורס כי היעדרו של טוב אינו מהווה דבר רע כשלעצמו. ואולם, בהמשך דבריו מסביר ברק כי אין צורך להכריע האם מצב של אי-קיום הוא טוב יותר או טוב פחות ממצב של קיום במוגבלות, ולכן סוגייה זו נזנחת מבחינתו.


ספרות פילוסופית ענפה תומכת ברעיון כי אין לנו אפשרות להעריך דבר אשר אין בו ממשות כאי-הקיום, ולכן, לא ניתן להכריע כי אי-הקיום הוא מצב עדיף עבור יילוד הסובל ממוגבלות. אולם, הבדל חשוב בין הספרות הפילוסופית לבין דבריו של ברק נוגע לעובדה שברק לא הסתייג מהאפשרות לשייך ערך כלשהו לאי-קיום. טענתו הייתה שאנחנו לא יכולים לשייך ערך לאי-הקיום, אך הוא לא מתייחס לאפשרות שמא ייתכן ערך כלשהו באי-הקיום, שעשוי פשוט להימצא מעבר למה שאנו מסוגלים לתפוס.


דוד הד (2002, 256) למשל, משתייך לאותם פילוסופים אשר טוענים כי אין ביכולתנו להעריך את מצב אי-הקיום, והדגש החשוב שבדבריו נוגע להתייחסותו המפורשת לאי-קיום כמצב שאינו מצב כלל. הד מסביר כי אי-הקיום אינו מצב מסתורי שאין בידינו כלים לחוקרו, אלא "אין דבר שניתן לחוקרו באי-קיום". על כן, אין אי-הקיום מצב שאפשר להחשיבו כטוב יותר או כרע יותר עבור היילוד, אלא שהוא פשוט אינו מצב כלל. לא ניתן לשייך ערך כלשהו לאי-קיום, כטוב יותר או פחות ממצב אחר, משום שהוא מצב שאינו קיים ומהותו היא שלא להתקיים (Heyd, 2014, 9).


כך, "נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא" (בבלי, עירובין י"ג, ב') – או האמירה ההפוכה – יכולה להתפרש כקביעה שאומרת שהמאזן בין האושר לסבל בחיים הוא שלילי או חיובי. אבל אי אפשר להבין את האמירה הזו כהשוואה בין מצב של חיים למצב של אי-קיום המעדיפה את אי-הקיום, משום שבמצב כזה אין כלל אושר או סבל, על פי הפילוסופים (טדסקי, תשל"ח, 287-288). גם אם מקבלים את טענת השופטת בן-פורת לפיה "מבחינתו [של היילוד בפרשת זייצוב] עדיף היה שלא יבוא לעולם על פני קיומו כשהוא חולה במחלת האנטר" (משרד המשפטים, 2012, 7), היעדר הערך שבמצב אי-הקיום מבסס את הטענה כי אפילו חיים "שליליים" שהתובע עשוי לחיות במצבו לא מהווים נזק עבורו; לא היה מצב ממנו נגרם לתובע "חיסור" או "הרעה", אלא מדובר בנקודת המוצא של קיומו. החיים הם לא דבר שיצור חי מקבל, אלא הם ה-esse (עצם קיומו) שלו (טדסקי, תשל"ח, 287-288).


אם כן, למרות הכרת השופטים בקיומה של עילה לתביעה בגין "חיים בעוולה", הגישה הפילוסופית מראה כי לא ניתן לראות בעצם היוולדו של אדם כנזק שנגרם לו. "נזק", במובנו המשפטי הרגיל של "החסרה" או "הרעה" במצבו של אדם, לא אפשרי במקרה של פרט אשר קיומו בלתי-נפרד מקיום המוגבלות אשר מלווה אותו (טדסקי, תשל"ח, 287-288). הגישה המשפטית והגישה הפילוסופית מובילות למסקנות שונות בתכלית: הגישה המשפטית מזכה את היילוד בפיצויים בגין נזק שנגרם לו בעצם הגעתו לכדי קיום, בעוד הגישה הפילוסופית לא רואה בעצם היוולדו של היילוד בתור נזק שנגרם לו, ומכאן, שוללת את האפשרות לזכותו בפיצויים.


המשפטן פרופ' גד טדסקי (תשל"ח, 288-291) מסביר כי השופטים בפרשת זייצוב הכריעו לטובת פיצוי היילוד מכיוון שהם חשו תחושת אי-סיפוק מהמצב המתבקש, הן פילוסופית והן משפטית, שלא מקנה לו עילה בנזיקין. עם זאת, אני סבור שקשה להאשים אותם על כך. חוש הצדק של רובנו, אני מאמין, מניע אותנו לחשוב כי התרשלות הרופאה הייתה עוול מוסרי שנעשה ליילוד, ומצב בו הוא אינו זכאי לפיצויים נראה לנו כמצב בלתי צודק. עם זאת, וכפי שמציינת דעת המיעוט של השופט גולדברג בפסק הדין בפרשה, "כללי המשפט הקיימים אינם חובקים את עולם הנסתר..."; "יסוד הבעיה שלפנינו [...] מצוי כל כולו בתחום ההגות על סודות הבריאה ולא בתחום המעש-משפט" (ד"ר רינה זייצוב נ' שאול כץ, 1986, 127). אין בסיס פילוסופי או משפטי אמיתי להכרעה בדבר זכותו של היילוד לפיצויים בפרשה, וזו אינה הכרעה נורמטיבית – אלא תיאור המצב הקיים (שטרסברג-כהן, 2023, 402).


המעמד המשפטי של עילות התביעה בגין "הולדה" ו"חיים" בעוולה בדין הישראלי השתנה בשנים שחלפו מאז פרשת זייצוב. ועדה ציבורית שהוקמה במשרד המשפטים (2012, 13-14) במטרה לבחון את הסוגייה שמעה את עמדותיהם של רופאים, משפטנים ופילוסופים כאחד, הגישה את מסקנותיה, ובעקבותיהן חלה רפורמה אשר נותנת מענה לצרכים של יילודים אשר "חייהם בעוולה" באמצעות עילת התביעה של הוריהם (ליאור המר נ' פרופ' עמי עמית, 2012). בד בבד, בוטלה עילת התביעה בגין "חיים בעוולה", בשל הבעיה האונטולוגית שהציג השופט גולדברג בדעת המיעוט שכתב, אשר מקשה על הכרה במוגבלות הכרוכה בעצם קיומו של אדם בתור נזק שנגרם לו.


(5) סוף דבר

הוויכוחים הפילוסופיים והמשפטיים סביב עילת ה"חיים בעוולה" משקפים מתח עמוק יותר בין מסגרות משפטיות-מעשיות ומסגרות פילוסופיות-תיאורטיות. המשפט שואף ליישב סתירות בין עקרונות כמו חובה, פגיעה ופיצוי במסגרת מעשית, אך מתקשה להתמודד עם המשמעויות הקיומיות שמחוץ לגבולות הנזיקין. מנגד, החקירה הפילוסופית מציבה שאלות רחבות על ערך החיים, זהות ואחריות מוסרית – שאלות שאמנם מעשירות את הבנתנו את העולם שסביבנו, את הצדק והמוסר, אולם לא תמיד משאירות אותנו מסופקים מהתשובות שקיבלנו.


פרשת זייצוב ממחישה את הגבולות של שתי הדיסציפלינות כשהן פועלות בנפרד. במקרה זה, השופטים מכירים בזכויות ובחובות, אך מתקשים לבטא את הפגיעה באופן ברור. הפילוסופיה, לעומת זאת, מערערת על עצם מסגור החיים כנזק, ומציגה את האתגרים האונטולוגיים והאתיים הכרוכים בכך. המתח בין הדיסציפלינות מדגיש את הצורך בגישה בין-תחומית, המשלבת בין הכלים המעשיים של המשפט לבין השאלות העמוקות של הפילוסופיה. השילוב, מעבר לאופן שבו הוא מעשיר את הבנתנו, מציע דרך להתמודדות עם סוגיות דומות בעתיד. גישה כזו מאפשרת לנו לגשר בין המעשה לבין הרעיון, בין פתרון מיידי ובין שיח עמוק על משמעות, ערך ואחריות. היא מזכירה לנו שלעיתים, הפתרון אשר מגיע בסוף ההליך המשפטי מהווה רק התחלה של שיח – שיח שמטרתו לעצב חוק נכון, צודק ומוסרי, אשר מותאם לערכי החברה בה אנחנו חיים.


 

רשימת מקורות


בבלי, עירובין י"ג, ב'.


הד, ד' (2002). הזכות לא להיוולד בפגם?. בתוך ר' כהן-אלמגור (עורך), דילמות באתיקה רפואית (עמ' 255-261). מכון ון ליר; הקיבוץ המאוחד.


טדסקי, ג' (תשל"ח). מסות במשפט. המכון למחקרי חקיקה ומשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר.


משרד המשפטים (2012). הוועדה הציבורית בנושא "הולדה בעוולה": דין וחשבון.


ע"א 518/82 ד"ר רינה זייצוב נ' שאול כץ, מ(2) 85 (1986)


ע"א 1326/07 ליאור המר נ' פרופ' עמי עמית (נבו 28.5.2012).


שטרסברג-כהן, ט' (תשפ"ג-2023). להיות או לא להיות? על 'הולדה בעוולה'. בתוך ד' ברק-ארז (עורכת), 75 שנות עצמאות במשפט: שופטים מספרים על פסקי דין משבעים וחמש שנות שפיטה (עמ' 400-404). הנהלת בתי המשפט.


Benatar, D. (1997). Why It Is Better Never to Come into Existence. American Philosophical Quarterly, 34 (3), 345-355.


Benatar, D. (2000). The Wrong of Wrongful Life. American Philosophical Quarterly, 37 (2), 175-183.


Heyd, D. (1992). Genethics: Moral Issues in the Creation of People. University of California Press.


Heyd, D. (2014). Parfit on the Non-identity Problem, Again. The Law & Ethics of Human Rights, 8 (1), 1-20.


מאמר אורח | כלכלה, מלחמה ושלום

אורי חפץ הוא פרופסור לכלכלה בבית הספר ג׳ונסון למנהל עסקים באוניברסיטת קורנל שבארצות הברית, ובמחלקה לכלכלה על שם משפחת בוגן ובמרכז פדרמן...

כתב העת איתותים הינו כתב העת הסטודנטיאלי הישראלי הראשון לפילוסופיה, לכלכלה ולמדע המדינה (פכ”מ).

איתותים מבקש לייצר במה לכתיבה רעיונית צעירה ופורצת דרך בתחומים אלו תוך עידוד שיח מבוסס ומעמיק בקרב קהילת התכנית.

בכתב העת איתותים מופיעים מאמרים של סטודנטים לתכנית פכ”מ באוניברסיטה העברית המתייחסים למגוון רחב של נושאים עכשוויים.

רקע שקוף - סימבול-11 (1)_edited.png
bottom of page