top of page
ערן יוגב

צדק (עיוור) תרדוף? בחינה אינטרדיסציפלינרית של אתגר האפליה שמאחורי מסך הבערות

בעולם בו קיימות הטיות, דעות קדומות ואפליה, עשיית צדק כלל לא מובנת מאליה. האם מנגנון "עיוור" המתייחס לכולם כשווים, כפי שג'ון רולס מציע בספרו "תיאוריה של צדק", יכול באמת להוביל לצדק? המאמר טוען שגם מנגנון מסוג זה עלול להוביל לאפליה, אותה נהוג לראות כמנוגדת לצדק. לביסוס טענה זו, יוצג תחילה המתח השורר בין הנטיה הטבעית של האדם להשתייך לקבוצה לבין "המצב המקורי". לאחר מכן יודגם כיצד המנגנון הרולסיאני מתקשה לתת דין וחשבון במקרים בהם פרטים מחזיקים בהאמנות גזעניות או בפונקציית תועלת מפלה.


ערן יוגב / סטודנט שנה ג' באוניברסיטה העברית


 

(1) מבוא - המצב המקורי של רולס

כבני-אדם המשתייכים לעולם המערבי, אנו חושבים על אפליה, גזענות ודעות קדומות כדברים שליליים, הפוגעים באופן ממשי באנשים ומנוגדים לצדק. לכן, כשאנחנו חושבים על מצב צודק, אנחנו חושבים על מצב המונע את אותן התופעות בדיוק. איך מגיעים לאותו מצב צודק? אחת הדרכים המקובלות ביותר לחשוב על כך היא באמצעות עבודתו של ג'ון רולס, "צדק כהוגנות", המציעה מנגנון "עיוור" ליצירת צדק, כלומר כזה שלא כולל בתוכו ידיעה או קלט בנוגע להשתייכות של הפרטים לקבוצה כזו או אחרת. האם מנגנון כזה יצליח להוביל לצדק? באמצעות טיעון אינטרדיסציפלינרי, הנשען על מדע המדינה (בדגש על רעיון הקבוצה המינימלית), על פילוסופיה (אתיקה ותורת ההכרה) ועל כלכלה (פונקציית תועלת), אנסה להראות כי גם מנגנון "עיוור" כמו שמציע רולס עלול להוביל למצב בו מתקיימת אפליה, אותה אנו רואים כמנוגדת לצדק.


אציג תחילה את עיקרי המתודולוגיה לפי "תיאוריה של צדק" (Rawls, 1971). רולס מתייחס לצדק הפוליטי הנמצא בתשתית ההסדרים החברתיים והמוסדיים, כדבר המאפשר לבני-האדם לשתף פעולה כחברה. צדק זה יכול להיקבע באופן לגיטימי באמצעות מצב מקורי והוגן. לפי רולס, המצב המקורי מאופיין במספר תכונות: ראשית, הפרטים נמצאים תחת "מסך בערות", כך שאין להם ידיעה בנוגע למיקומם בחברה, לתכונותיהם או לתפיסת הטוב שלהם. עם זאת, הפרטים מודעים לכך שיש להם תפיסת טוב מסוימת והם שואפים לממש אותה. שנית, ישנה רציונליות אינסטרומנטלית, כך שיש התאמה בין האמצעים המשמשים למימוש המטרה לבין המטרה. שלישית, רולס מניח סבירות – המשתתפים מעוניינים לפעול יחד כדי ליצור מסגרת מוסכמת המאפשרת לכל הפרטים למקסם את תועלתם. במצב המקורי הפרטים יוכלו להגיע לעקרונות צדק הוגנים באמצעות הסכמה ודיון, כאשר עקרונות הצדק ייקבעו פה אחד.


לפי רולס, במצב המקורי מתקיים תהליך של הפשטה המוביל לצמצום השונות בין המשתתפים, וכך נוצר מצב הוגן ושוויוני המהווה כר לגיטימי לכינון צדק. למעשה, הזהות העצמית של כל המשתתפים מופשטת, כך שהמשתתפים מצטמצמים לכדי ישות אנושית-אינדיבידואלית מאוד צרה. במצב הזה, כל הפרטים שווים בכוחם הפוליטי ובמיקומם החברתי. עם זאת, יש לתת את הדעת לכך שגם במצב הזה אנחנו מניחים מספר הנחות: תחילה, הפרטים הם אנושיים עם תכונות יסודיות של אנשים, כמו למשל רציונליות אינסטרומנטלית והבנה בסיסית של מושגים מורכבים כגון צדק. כמו כן, לפרטים יש פונקציית העדפות מסוימת לה הם מודעים, שכן הם מדרגים את עקרונות הצדק על פי סדר החשיבות האינדיבידואלי. יתרה מכך, על אף שהפרטים לא מודעים למיקומם החברתי, יהיה סביר להניח שיש להם מערכת האמנות מסוימת כלפי העולם, שכן כינון צדק במנותק ממצב העניינים בעולם הוא מצב לא רצוי.

 

(2) מדע המדינה - הקבוצה המינימלית

אראה כעת שאותו מצב מקורי עלול להוביל לעקרונות צדק מפלים. אתמקד ראשית ברעיון הקבוצה המינימלית ואראה כיצד יישום רעיון זה תחת מסך הבערות עלול להוביל להטיות בבחירת עקרונות הצדק. ביתר פירוט, אראה כיצד במהלך ניסוי החלוקה האקראית לקבוצות מינימליות, המתאפיינות במכנה משותף רזה במיוחד (כמו במצב של חלוקה אקראית לחלוטין של אנשים לקבוצות), משפיעה על השיפוט של חברי הקבוצה (Mason, 2018). במסגרת הניסוי, המשתתפים נשארו מבודדים במעבדה, ביצעו מספר משימות וחולקו לקבוצות. הם האמינו שהחלוקה לקבוצות הייתה תלויה באיכות ביצוע המשימות, אך בפועל החלוקה הייתה אקראית, ולכן הקבוצה היא מינימלית. בשלב הבא, ביצעו המשתתפים ניסוי נוסף הנוגע לחלוקת משאבים בין חברי הקבוצה ובין חברי הקבוצה השנייה. בשלב זה נצפתה אפליה לטובת חברי הקבוצה, כשהמשתתפים העדיפו באופן גלוי את קבוצתם על פני הקבוצה השנייה, זאת למרות שלא היו באינטראקציה כלשהי עם חברי הקבוצה שלהם. חשוב לציין כי האפליה התרחשה למרות שהסיטואציה לא אפשרה מקסום רווח אישי, ללא יריבות בין הקבוצות או מצבים חוזיים.


ניתן ללמוד מכך שהשייכות לקבוצה, גם כאשר היא מינימלית ונבחרת באקראי, מושרשת באופן עמוק בטבע האנושי וכמעט שלא ניתנת לביטול. יתרה מכך, בניסוי נוסף שמייסון מזכירה (שריף, 1954), יש עדויות לכך שהשתייכות לקבוצה עלולה להטות את יכולת השיפוט של המציאות האובייקטיבית, באופן שמאדיר את ביצועי הקבוצה ששייכים אליה ומקטין את הקבוצות האחרות.


ניתן לראות כי הצורך להשתייך לקבוצה, גם אם היא מינימלית ואקראית, מהווה אלמנט בסיסי בהוויה האנושית, גם במצב בו אנו לא יודעים מי הם חברי הקבוצה אליה אנחנו משתייכים. לכן, יהיה זה סביר להסיק כי גם במצב המקורי של רולס למשתתפים יש את הצורך להשתייך לקבוצה מסוימת. ניתן לחשוב על מצב בו נוצרות קבוצות שונות תחת מסך הבערות, כמו למשל קבוצות בעד ונגד סוגיה מסוימת. קבוצה כזו, שאיננה קבוצה מינימלית אלא מהותית יותר וסובבת סביב הסכמה, עלולה להטות את השיפוט של הפרטים כך שההסכמות יהיו מוטות (biased). בהמשך לכך, לא ברור מאליו האם ההחלטות שהתקבלו במצב הזה אכן משקפות את הרצון האינדיבידואלי של המשתתפים או שמא לחצים קבוצתיים היטו את התוצאות. בפועל, ניתן להטיל ספק בלגיטימציה של עקרונות הצדק שנבחרו ובמידת ההוגנות שהם מקיימים. חשוב לציין שההטיה לאו דווקא תשפיע על התוצאה בפועל שכן איננו יודעים את כיוון ההטיה עבור כל פרט, אלא רק תערער על הלגיטימיות של התהליך. שכן שיקול הדעת של כל פרט מושפע מהקבוצה, ולא מייצג רק את שיקול הדעת האינדיבידואלי.‏


(3) פילוסופיה – הדיון המוסרי וההכרתי בהאמנות גזעניות

עתה אבחן את המצב המקורי מנקודת המבט של הפרטים והאמנותיהם. הפילוסופית רימה באסו טוענת שהאמנה גזענית היא עוולה גם אם היא לא כוללת פעולה גזענית (Basu, 2019). היא משתמשת בדוגמה של ספנסר אודות מלצר המאמין ששחורים משאירים טיפים נמוכים, על מנת לבסס את טיעונה. ספנסר הוא "גזען רציונלי", שכן ההאמנות שלו מבוססות על מחקרים שמוצאים ששחורים משאירים בממוצע טיפים נמוכים. בהיותו "גזען רציונלי", ספנסר לא רואה עצמו כגזען, שהרי הוא אינו מפלה בפועל את הסועדים השחורים ובנוסף טוען שעובדות אמפיריות לא יכולות להיות גזעניות. למרות זאת, באסו תטען כי מדובר בגזענות ובעוולה, שהרי אנשים נפגעים מכך שחושבים עליהם דברים מסוימים. חשוב לציין שבאסו לא עוסקת בתנאים הפסיכולוגיים או החברתיים של ספנסר, אלא מניחה שהוא אדם ממשי ובעל מערכת האמנות.


כדי להוכיח את טענתה, באסו פורשת מפת דרכים עבור הקורא (כמפורט בתרשים 1), ומראה כי העוול לא טמון רק בפעולה (Down-Stream) או רק במערכת הקוגניטיבית (Up-Stream) האחראית על יצירת ההאמנות שלנו, כך שגם בהאמנה עצמה קיים עוול מסוים. כדי להראות שהעוול לא טמון רק בפעולה, מציעה באסו את הדוגמה של ג'ייק, העובד בתור שומר בחנות. ג'ייק לא אוהב את מקום עבודתו ולא מפריע לו אם גונבים משהו מהחנות. ג'ייק רואה לקוחה שיוצאת מהחנות ומאמין שהיא גנבה את הארנק איתו היא יוצאת, אך לא עושה דבר בנידון. ג'ייק אמנם לא מבצע פעולה, אך אותה לקוחה לא הייתה רוצה שג'ייק יחשוב שהיא גנבה את הארנק, כך שנעשה לה עוול מסוים.



תרשים 1: השפעות של האמנות במורד הזרם ובמעלה (באסו, 2019)


לאחר ששללה את מורד-הזרם, באסו טוענת כי גישה הרואה בהאמנות גזעניות תוצר לא רצוני של מערכת קוגניטיבית היא בעייתית. באסו מונה שלוש בעיות מרכזיות בגישת הUpstream: ראשית, לא ברור האם מתרחשת עוולה והיכן היא מתרחשת אם היא אכן מתרחשת – האם הבעיה היא בתצפיות גזעניות המובילות להאמנה גזענית, או שמא בהאמנה גזענית שנוצרה באמצעות תצפיות ניטרליות שנכנסו למערכת קוגניטיבית מוטה. שנית, אנו רגילים לחשוב על מוסר, בדגש על מוסר דאונטולוגי, כדבר המחייב וולונטריות ואחריותיות מסוימת. עם זאת, לא ברור כיצד יש לנו שליטה רצונית על המערכת הקוגניטיבית שלנו, כך שאם אנו טוענים שעוולה היא תוצר של האמנה גזענית, לא ניתן לתלות אותה במערכת הקוגניטיבית גרידא. לבסוף, באסו טוענת כי אי אפשר להאשים את המערכת הקוגניטיבית עצמה בהאמנות גזעניות - אם נניח מערכת קוגניטיבית גזענית ללא האמנות בתוכה, לא נסיק שיש בה עוול ולכן לא ניתן לתלות את כל האשמה במערכת. לאור הטיעונים הללו, באסו מגיעה למסקנה כי לא ניתן לייחס את כל העוולה למערכת הקוגניטיבית. בסיכומו של דבר, באסו מראה כי העוול לא טמון רק בפעולה או רק במערכת הקוגניטיבית, אלא שיש חלק מסוים של העוול הנמצא בהאמנות עצמן.


כדי להשלים את מהלכה הלוגי, באסו מראה כי ישנם שני תנאים, תנאי טעות ותנאי חם, שצריכים להתקיים ביחס להאמנות גזעניות. בעוד תנאי הטעות מדבר על האמנה שאינה נכונה, התנאי החם הוא מצב בו האמנה מלווה במסגרת בעייתית, כמו מרמה עצמית או רצון רע. דוגמה לכך היא הרצון להאמין לכל ממצא אמפירי לגבי קבוצה מסוימת כל עוד ההאמנה היא שלילית כלפי אותה קבוצה. לפי באסו, תנאים אלה אינם שלמים ולמעשה לא מאפשרים זיהוי נכון של גזען רציונאלי. אם נבחן את ספנסר לפי התנאים הללו, נראה כי ספנסר לא עומד בתנאי הטעות שכן האמנותיו מבוססות על ממצאים אמפיריים נכונים ולא ניתן לקבוע אם הוא עומד בתנאי החם – אנחנו לא יודעים האם באמת מתקיים אצלו תנאי חם מבלי להניח הנחות חזקות מאוד על הפסיכולוגיה שלו. עם זאת, באסו מציעה תנאי נוסף והוא התנאי הקר. לפי תנאי זה ספנסר נוטה להאמין בממצאים שנראים לו נכונים בהתאם לסביבה שלו, גם אם אין לו ודאות לגביהם. למעשה, באסו מראה כי התנאי החם לא הכרחי, ויכולה להיות גזענות גם תחת תנאי הקר.


האם מסך הבערות של רולס מצליח להתמודד עם מסקנתה של באסו? נניח שספנסר, שאיננו יודעים מה צבע עורו, נמצא תחת מסך בערות. כיוון שאיננו יודעים את הקבוצה אליה ספנסר משתייך, ניתן לדמיין מצב בו עורו של ספנסר שחור או לא שחור וספנסר עדיין יחזיק בהאמנה ששחורים משאירים פחות טיפ. במצב הזה, לא ברור כיצד מסך הבערות יכול להימנע מאפליה המנוגדת לצדק. מסך הבערות יכול לצמצם אפליה כלפי קבוצה מסוימת, למשל עניים, משום שהפרטים מאחורי מסך הבערות לא רוצים להשתייך אליה. עם זאת, במקרה של ספנסר השתייכות או אי-השתייכות לקבוצה לא בהכרח תשנה את ההאמנה הגזענית שלו, כך שמסך הבערות לאו דווקא אפקטיבי במצב הזה. למעשה, ייתכן והמצב המקורי של רולס מכיל בתוכו עוולות, באופן שלא עולה בקנה אחד עם רעיון של מצב מקורי הוגן.


(4) כלכלה – פונקציית התועלת של המפלה

כעת אשתמש ברעיון של פונקציית תועלת כדי לבקר את המתודולוגיה של רולס בהתבסס על מחקר הבוחן את יחסי הגומלין בין שתי קבוצות של עובדים בקניה (Hjort et al., 2014). יורט ועמיתיו בחנו פירמה לייצור פרחים, שהעובדים בה מגיעים משני שבטים יריבים, והחלוקה לצוותים במפעל מתבצעת באופן אקראי. בהתבסס על אקראיות החלוקה ועל שני ניסויים טבעיים, משבר פוליטי שהוביל לסכסוך אלים בין השבטים ושינוי מבנה השכר בפירמה, יורט מראה כי לעובדים בפירמה ישנה העדפת טעמים כנגד עובדים מקבוצה אתנית שונה משלהם.


כדי להציג את התמריצים עבור העובדים במודל של יורט אסביר את מבנה השכר הראשוני בפירמה. כל צוות בפירמה מורכב משלושה עובדים: ספק (האחראי למסור את הפרחים לעובדים) ושני עובדים (שתפקידם לסדר את הפרחים בזרים). נניח שספק מקבל תשלום w עבור כל פרח שהצוות מייצר, בעוד שהעובד מקבל 2w עבור כל פרח שהוא עצמו מייצר. בנוסף, יורט מניח "פרמיה" לאפליה עבור הספקים, שיכולה להיות חיובית או שלילית בהתאם לקבוצה האתנית של העובדים, וכך בונה מודל המתאר את התועלת של הספק:

התועלת (חיובית או שלילית) מושפעת מהרווחה של העובדים אליהם הספק מעביר את הפרחים: תועלת במקרה והעובד שייך לקבוצה האתנית של הספק ואי-תועלת במקרה הפוך.


כדי לבחון את מידת המימוש של המודל, יורט מראה כי היעילות הממוצעת של צוות מגוון אתנית נמוכה יותר מהיעילות הממוצעת של צוות הומוגני. למעשה, יורט מוצא כי יש ספקים המוכנים לפגוע במשכורתם העצמית כדי לפגוע במשכורת של עובד שלא שייך לשבט שלהם. יורט מצליח לתת משנה תוקף לתוצאות הללו באמצעות שני ניסויים טבעיים שהתרחשו במהלך המחקר: הוא מראה שבזמן סכסוך אלים היעילות של צוותים הטרוגניים יורדת, דהיינו הספקים מוכנים להפלות יותר. בנוסף, לאחר מעבר לשכר קבוצתי, בו הספק מתקשה להפלות בין העובדים השונים, היעילות הממוצעת של צוותים הטרוגניים עולה.


אם נחזור למצב המקורי של רולס, נראה כי פונקציית התועלת של הספק המפלה מציבה בעיה: קיימים אנשים שמעדיפים לצרוך פחות ממוצר טוב ובתנאי שמישהו אחר יצרוך פחות מאותו מוצר. אמנם הפרטים במצב המקורי לא ממקסמים את תועלתם האישית, אך הם נדרשים ליצור מסגרת צודקת המאפשרת את מקסום התועלת של כלל הפרטים בחברה. עם זאת, אם בחברה יהיו מספיק פרטים עם פונקציית תועלת דומה לזו של הספק המפלה, ייתכן ואחד מעקרונות הצדק שייגזרו מהמצב המקורי יהיה אפליה, כיוון שהוא מאפשר לפרטים רבים למקסם את תועלתם האישית, ולמעשה המצב המקורי של רולס יוביל לעקרון מפלה, המנוגד לצדק.

 

סיכום

כפי שרולס ניסה לייצר מנגנון "עיוור" ליצירת הצדק, כך גם פירמות, ממשלות וקבוצות חברתיות נוספות ניסו ומנסות לייצר מנגנונים "עיוורים", במטרה לצמצם פערים בין קבוצות שונות. דוגמה לכך ניתן לראות באלגוריתם השכר של אובר, שאינו כולל את מגדר העוסק או העוסקת, אך בכל זאת מייצר פערי שכר בין גברים לנשים. אם כן, מנגנון "עיוור" לא בהכרח פותר את הבעיה של אפליה, ודווקא אותו "עיוורון" עלול ליצור פערים בין פרטים שאותם אנו תופסים, ובצדק, כמפלים וראויים לגינוי. או במילותיה של באסו: "אנו חיים בעולם שהיה ועודנו בנוי על מוסדות ונורמות גזעניות". 


 

ביבליוגרפיה

Basu, R. (2019). The Wrongs of Racist Beliefs. Philosophical Studies, 176(9), 2497–2515.


Hjort, J. (2014). Ethnic Divisions and Production in Firms. The Quarterly Journal of Economics 129(4), 1899-1946.


Mason, L. (2018). How Politics Became our Identity. Uncivil Agreement: How Politics Became our Identity. University of Chicago Press.


Rawls, J. (1971). A Theory of Justice: Original Edition. Cambridge, MA and London, England: Harvard University Press.

bottom of page