top of page
  • טל ארנברג

נשים קטנות: חירות ומחויבות חברתית בפמיניזם

כיצד יכולה התיאוריה הפמיניסטית לגשר על הפער בין מחויבותה לחירות האישה כיצור תבוני ובחירתן החופשית של נשים מסוימות בהקטנה עצמית? בעזרת בחינת סוגיה זו בהגותן של מרי וולסטונקרפט וסימון דה-בובאר, מאמר זה טוען שמכיוון שבחירתן האישית של נשים מסוימות, ובפרט של קבוצת נשים, בהכרח משפיעה על הנשים כולן, ישנה חובה לבקר חברתית בחירות שכאלו. ביקורת זאת תיעשה תוך שמירה על כבודן וחירותן של הנשים.


טל ארנברג / סטודנטית שנה ג' באוניברסיטה העברית

 

(1)   מבוא

מעמדן החברתי של הנשים מאז ומתמיד היה רעוע, ואף שבשנים האחרונות הוא נמצא במגמת עלייה, השוויון בין המינים נראה רחוק ומבושש לבוא. ניתן להצביע על מגוון גורמים המשפיעים על מעמדן ועל היכולת המוגבלת של נשים, גם בעולם מתקדם, להגיע למימוש עצמי בכלל התחומים. נראה שכיום בעידן הליברלי, אין ספק שהאישה היא אדם תבוני ועצמאי בעל יכולת בחירה חופשית ועצמאית. במדינות דמוקרטיות, בהן לנשים יכולת לקבל החלטות עבור עצמן, נחשוב שהאישה בוחרת את פעולותיה בעצמה. אך האם כך הדבר? ואם כן, מדוע נראה שנשים עצמאיות בוחרות בחירות ״מקטינות״? מהי ההשפעה של בחירות אלו על שאר הנשים בעולם? וכיצד ראוי לנהוג כאשר אישה בוחרת בחירה שיש לה השלכות מזיקות כלפי נשים אחרות? ההבנה שכחברה אנחנו קשורות האחת בשנייה משליכה לא מעט על מעמד הנשים, ולכן השאלה כיצד ראוי לנהוג כלפי אישה אחרת שחושבת ובוחרת אחרת ממני, ובפרט כשהיא בוחרת בחירות ״מקטינות״, חשובה מאוד על מנת שנוכל להגיע לשוויון והגשמה לכל הנשים באשר הן. במאמר זה אדון בשאלות אלו בעזרת הגותן של מרי וולסטונקרפט וסימון דה בובואר, ואציג כיצד לדעתי ראוי לנהוג במקרים אלו.


(2)   הבחירה להיות ״האחר״

ההנחה שהאדם הוא יצור תבוני בעל יכולת עצמאית לקבל החלטות ולקחת אחריות על חייו נראית לרבים מאיתנו כמעט מובנת מאליה. האדם מקבל החלטות ופועל לפיהן מתוך הבנה כי לכל אדם אפשרות לבחון את העולם לפי השקפותיו, ובעקבות זאת להחליט החלטות משמעותיות בנוגע לצורה בה הוא רוצה לחיות את חייו, ומתוך הבנה כי האדם מסוגל להבחין בין טוב לרע, בין אסור למותר. כפועל יוצא מכך, האישה, בהיותה אדם, גם היא יצור תבוני שמסוגל להחליט החלטות ולבחור בחירות נבונות על הדרך בה היא רואה לנכון לחיות את חייה.


עם זאת, נראה כי על אף שהאדם הוא יצור תבוני, שמסוגל להבין את השלכות מעשיו ולהחליט החלטות תבוניות המשפיעות על חייו ועל חיי אחרים, הוא מחליט לא פעם החלטות שנראות לא תבוניות. למשל, אדם תבוני שמבין מהן ההשלכות והסכנות בנהיגה תחת השפעת אלכוהול, אך עדיין בוחר לעלות על ההגה ולנהוג למרות התוצאות ההרות אסון שהוא יודע שעלולות להיווצר ממעשה זה. גם נשים, בהיותן יצור תבוני וחושב המקבל החלטות, יכולות לבחור לא פעם בחירות שנראות לנו לא תבוניות או לא רציונליות. אתמקד כעת בבחירותיהן של נשים בפעולות שנתפסות כמקטינות ואף משפילות, ואנסה להבין את המוטיבציה מאחורי אותן החלטות, וכיצד עלינו, כנשים, להגיב לבחירותיה של אישה אחרת הבוחרת להקטין את עצמה. זאת, תוך הבנה שבחירותיה של אישה אחת משפיעות באופן ישיר גם על כל אישה אחרת, וכתוצאה מכך גם עלי.


בתחילת המאה ה-19 החל "הגל הראשון של הפמיניזם", נשים החלו להיאבק לשוויון, ובעיקר עבור זכות הצבעה (רם וברקוביץ', 2006, ע׳ 325). לראשונה הייתה לנשים האופציה החברתית והפוליטית לצאת מהמשבצת הקטנה בה היו כבולות עד אז, לצאת מהבית ומחובת גידול הילדים, ולהשתתף במשחק החברתי, הפוליטי, בשוק העבודה ועוד. אך נראה שגם אז, בתחילת ניצני השחרור הנשי, היו אלו שבחרו להישאר מאחור, בחרו להישאר במשבצת הקטנה והמוכרת של הבית שלהן, של חובתן לדאוג לבישולים, לניקיונות, לבעל ולילדים, ולא להגיע לשוויון ואפשרות מימוש עצמי בכלל תחומי חייהן. בספרה הגנה על זכויות האישה, מכנה זאת הפילוסופית הפמיניסטית מרי וולסטונקרפט "כבוד מזויף" (1792/2010, ע׳ 28). לטענתה, נשים בוחרות להישאר מאחור מכורח ההרגל שלהן להיות מוחלשות וחסרות אמירה. הנשים הורגלו לכבוד המזויף המורעף עליהן, הורגלו להיות יפות, תמות, ובנות לוויה טובות. קל לנו לחשוב שנשים, יצור תבוני בעל יכולת חשיבה וקבלת החלטות, ימאסו בתפקיד זה. אך זה לא המצב.


האדם מעוניין בכבוד ואהבה (וולסטונקרפט, 1792/2019, ע׳ 66). ישנם מגוון דרכים להשיג זאת, אך וולסטונקרפט תטען שהאדם לעולם יבחר בדרך הקצרה כדי להשיג כבוד ואהבה אלו. לפיכך, הדרך הקלה והמהירה של הנשים להשיג כבוד ואהבה היא הדרך המוכרת, הישנה. על הנשים מורעף לא מעט כבוד, גם אם מזויף, גם אם ניתן בעיקר ביחס למראה החיצוני וביחס לעדינותן ורגישותן ולא ביחס לאינטלקט שלהן או לחריפות שכלן. הכבוד הזה משרת את הגברים, אך גם את הנשים. וולסטונקרפט טוענת שהכבוד יינתן לאישה על יופייה, על היותה יצור מיני, יפה ומעורר אהבה. אותו כבוד יכול גם להתבטא בדרכים שונות, בהתאם לסטטוס החברתי ומבנה החברה הקיימת. הכבוד יכול להתבטא למשל בתחושת השייכות, תחושת הנראות במרחב החברתי-ביתי, התחושה כי מה שאת עושה הוא חשוב ותורם. ההרגשה כי היותך "אישה כשרה עושה רצון בעלה" (השולחן ערוך, סט, יב), יש בכך מספיק כדי לעורר כבוד, ואין כל סיבה שתרצי לעשות דבר אחר. לפיכך, התשובה של וולסטונקרפט לשאלה מדוע נשים ממשיכות לבחור בבחירות המקטינות אותן ומצרות את צעדיהן, היא שזו הדרך הקצרה והיעילה ביותר מבחינתן להשיג את הכבוד והאהבה לו הן זקוקות.


אמירה זו עלולה להיראות כמרחיקת לכת, פטרנליסטית, ואף אנטי־פמיניסטית. הטענה כי נשים מקבלות כבוד מזויף שהוא "משכר" עד כדי כך שהן לא מסוגלות לחשוב בהיגיון, מורידה מהיות הנשים יצורים חושבים בעלי תבונה ויכולת קבלת החלטות עצמאית. הטענה שקשה מאוד לשכנע אותן שזה מצבן, ושראוי שהן ילחמו בו מפחיתה אף היא ממעמדה של האישה כאדם תבוני, אם היא אפילו לא מסוגלת להבין שהמצב בו היא נמצאת הוא מקטין ומשפיל.


סימון דה בובואר, מהפילוסופיות הפמיניסטיות המוכרות והמשפיעות בהיסטוריה, טוענת בספרה המין השני טענה מורכבת בנוגע לסוגיה הנידונה. הסוגייה העיקרית אותה דה בובואר מנסה לבחון בספרה היא "האם יש נשים?", מהו למעשה אותו הדבר שהופך אישה לאישה, כדבר נפרד מהגבר (1949/1971, ע׳ 3). בובואר לא חולקת על עצם קיומם של הבדלים פיזיים וביולוגים בין גברים לנשים, אך לטענתה אין בהם מספיק כדי להצדיק את ההבדלים הקיימים בחברה בין המינים, ואין בהם מספיק כדי לקבועה את גורלה של האישה כאחר משל הגבר (1949/1971, ע׳ 7). לפיכך, בובואר מחפשת מהו אותו הבדל, מה מוביל לחלוקה בין גברים לנשים. אחת הטענות אותן בובואר מציגה היא שההבחנה בין גברים לנשים אינה סימטרית. כלומר, הגבר מייצג את הקוטב החיובי, בעוד האישה תמיד עומדת בהשוואה אליו. האישה היא השלילה וההגבלה של הגבר, והוא למעשה זה שמגדיר את האישה ביחס אליו. האישה היא ה"אחר" לעומת הגבר, כאשר אותו "אחר" הוא לרוב לא־חיובי (דה-בובואר, 1949/1971, ע׳ 6). בובואר מתרעמת ומנסה להבין מדוע האישה לא מתנגדת להגדרתה כ"אחר" - מדוע היא מקבלת זאת ולא נלחמת להגדרה עצמית? היא מספקת שלוש תשובות אפשריות לשאלה זו: (1) אין לנשים את האמצעים הדרושים לכך, אין לנשים את המודעות של "אנחנו" כקבוצת אינטרס משותפת (1949/1971, ע׳ 8); (2) האישה מרגישה את הקשר ההכרחי המחבר אותה לגבר, היא חיה איתו, קשורה אליו בקשרים משפחתיים, חברתיים וכלכליים כאלו ואחרים ולכן לא רוצה לצאת נגדו; (3) היא מפיקה סיפוק מהיותה "אחר" (1949/1971, ע׳ 10). לסטטוס קוו של תיוגה כ"אחר" יש לא מעט יתרונות עבורה, והתנגדות לו משמעותה ויתור על יתרונות אלו. קיים כאן סיכון כלכלי, וסיכון של החופש, כשלבסוף האישה תאלץ לקבוע את גורלה בעצמה, דבר שלא הייתה צריכה לעשות לפני כן.


המענה שנותנת כאן דה בובואר על סוגיית הנשים הבוחרות בחירה מקטינה מורכבת ונוגעת בכמה חלקים. התשובה השלישית דומה במהותה לתשובתה של וולסטונקרפט. כאמור, לפי וולסטונקרפט האישה מפיקה סיפוק, הנאה או כבוד מהיותה מוקטנת ומוחלשת ולפיכך בוחרת בחירות מקטינות ומחלישות. ואמנם, דה בובואר מציגה רעיון דומה אך אחר. לתפיסתה, המטרה של כל אדם באשר הוא, היא להגיע להתעלות. התעלות, להגדרתה, היא החופש של האדם להתוות לו דרך בעולם, מתוך שיקול דעת, ערכים ובחירה חופשית. לכן, יש לאפשר גם לנשים להגיע להתעלות. אישה יכולה להגיע להתעלות אם תבקש אותה, תדכא השפעות חיצוניות ותדבק במשימת ההתעלות. לפיכך, התנהגות שעשויה להיראות לנו מקטינה או משפילה, יכולה למעשה להיות הדרך של אותה אישה להגיע להתעלות, מאחר והיא לא תופסת בחירה זו כמקטינה אלא כמגשימה, ולא קשורה להיותה "אחר". אפשרות נוספת היא שהנשים בוחרות, בצורה מודעת, שלא לשאוף להתעלות, כלומר, איש לא מונע מהן אקטיבית להגיע לכך, אך הן בוחרות בנוחות הקיימת במבנה החברתי הקיים, ולא מעוניינות בהתעלות. במקרה כזה נראה שיש הסכמה בין וולסטונקרפט לדה בובואר בסוגיית בחירת הנשים בחירות שנראות לנו מקטינות.


דוגמא עכשווית בנושא היא החברה החרדית והנשים החרדיות החיות בה. הציבור היהודי-חרדי הוא ברובו ציבור שמרן, מסוגר בתוך עצמו, עם נורמות חברתיות, תרבותיות וערכיות שונות מהציבור הכללי. לנשים בחברה החרדית ישנן נורמות הלכתיות, התנהגותיות ותרבותיות: החל ממה ללבוש, ועד להיכן לעבוד ולמספר הילדים הרצוי. יש שעשויות לראות במערכת החברתית הזו ככלי להקטנה ודיכוי של האישה במסגרת מיושנת ושוביניסטית. יחד עם זאת, הניסיון מלמד שאם נשאל את הנשים החרדיות, חלק ניכר מהן ידווח כי הן מאושרות, שלמות עם מקומן, ובוחרות להיות בו. הכבוד שלהן מושג באמצעות הכלים שנועדו להסתיר ולכסות אותן. הציבור החרדי בכללותו, ובתוכו גם ציבור הנשים החרדיות, מאושר ממצבו, שמח בחלקו, ובוחר להישאר במסגרת החברתית או הדתית, הנראית לרבים מאיתנו ככובלת (מלאך וכהנר, 2023).


(3)   החובה לבקר את הבחירה להקטנה עצמית

השאלה כיצד ראוי להגיב למצב שכזה, בו אישה בוחרת בחירה שנתפסת בעיניי כמקטינה, היא שאלה נורמטיבית ומורכבת, ולא אשיב עליה באופן חד משמעי וערכי. בראש ובראשונה, אני סבורה כי מחובתנו לכבד כל אישה ולהניח כי היא עצמאית ותבונית, גם אם דרך התנהגותה זרה או "חשוכה" מבחינתנו. יש אנשים שיחשבו שמדובר באמירה שהיא כמעט בגדר קונצנזוס ובכל זאת חשתי בצורך לציין אותה. שכן, לעיתים, בשם קדמה ונאורות, אנשים ונשים נוטים להשפיל ולהתייחס בחוסר כבוד למי שחושב או חושבת אחרת מהם. אין לי כוונה כזו. במאמר זה אדון בפירוט על חובתנו להידבר ואף להתווכח עם אותה אישה, ובפרט עם קבוצת נשים, הפועלות בצורה מקטינה. אך אין זה אומר שלדעתי עלינו לאסור על פעולות מסוימות או להגחיך אישה החושבת ופועלת אחרת ממני.


לכל אישה הזכות לקבל החלטות על חייה ולנהוג כפי שהיא רואה לנכון. אך מה קורה במצב בו יש לדבר השפעה על נשים אחרות? השפעה עלי? לשאלה זו השלכות מדיניות רבות, שלא אתמקד בהן כעת, אלא אנסה להבין כיצד בחירה של אישה אחת עשויה להשפיע על נשים נוספות מבחינה אישית, ואם אכן קיימת השפעה כזו, מהן ההשלכות שלה, וכיצד ראוי שאנחנו כנשים בחברה נגיב עליה. כאשר אישה בוחרת לנהוג בצורה מסוימת, בדוגמא שלנו אישה חרדית שבוחרת לנהוג תחת מערכת חוקים שמרנית ומגבילה, יש להתנהגות שלה השפעה ישירה על כל אישה. אם בהתנהגותה האישה הפרטית יכולה לדחוק את מעמדן הפוליטי והחברתי של נשים אחרות, ולהשאירן תחת הפטריארכיה, יש בכך דבר לא ראוי, ואף משפיל. אנשים עשויים לראות את האישה החרדית נוהגת בצורה מסוימת ולהניח שכל אישה אחרת גם יכולה וצריכה לנהוג כך.


כאשר אישה בוחרת באופן מודע בחירה מקטינה, כמו לשבת בירכתי האוטובוס, הדבר עלול לפגוע בי, שכן יכולה להיווצר ציפייה שגם אני אשב מאחור. באוטובוסים בערים חרדיות וודאי, אך ייתכן שהנורמה הזו עלולה לחלחל גם לערים ליברליות אחרות באמתלה של "סובלנות" או "קבלת האחר", מתוך רצון לכבד גברים חרדים שמשתמשים באותו האוטובוס, או אפילו לכבד את הנשים שמבקשות לשבת מאחור. קבלת האחר מקטינה אותי. כאשר אישה חרדיה לא דורשת מקום סביב שולחן מקבלי ההחלטות, החלטה שיוצרת חוסר שוויון ייצוגי ומהותי בין גברים לנשים, אותה אישה נותנת לגברים הסובבים אותה להחליט לגבי חייה, מהרמה הפרטית, בהקשבה לרבנים, ועד לרמה הפוליטית. להחלטות אלו עלולה להיות השפעה גם על נשים אחרות. כשאנו לא רואות מספיק נשים בתפקידי הנהגה, כשאת המושכות לוקחים הגברים, באישורן והסכמתן של הנשים, יש בכך מסר ציבורי והפנמה של חוסר ייצוג נשי במרחב הציבורי. כאשר תגיעה אישה אחרת, וודאי אישה חרדיה אך לא בהכרח, ייתכן שימנעו ממנה בצורה מודעת או שלא, לתפוס תפקידי הנהגה שונים. העובדה שיש נשים שבוחרות לא לקחת חלק, להימנע מייצוג, פוגעת בשאר הנשים וביכולת לזעוק עבור ייצוגן, שהרי אם יש נשים שלא מעוניינות בייצוג, מדוע דווקא את כן צריכה? יש בכך פגיעה בנשים. יש בכך פגיעה בי.


בנימה אישית, כאישה שחיה בחברה דתית-שמרנית, הציפייה ממני לעיתים קרובות קשורה באופן ישיר להתנהגותן של חברותיי. האם אני יכולה לבחור להביא פחות ילדים או לא להביא ילדים כלל? האם אני יכולה לבחור לעסוק בעיסוק פחות "מקובל" בקרב נשים? מה ההשלכות האישיות והמשפחתיות הקיימות בבחירה שונה? העובדה כי יש נשים שבוחרות לחיות תחת מערכת חוקים שמרנית ומגבילה משפיעה על נשים אחרות באופן ישיר, גם על נשים באותה החברה שמעוניינות לחיות אחרת, וגם על נשים שלא שייכות לאותה החברה. כתבתי שעלינו לכבד כל אישה בבחירתה, ואולם, אם בשם הפלורליזם לא נתווכח עם נשים שבוחרות במערכת חוקים אחרת, נוביל לכך שנשים נוספות לא יצליחו להגיע להתעלות ולבחירה חופשית אמיתית, גם אם הן רוצות בכך, מאחר והחופש שלהן מוגבל בגלל בחירותיהן של אחרות.


אנסה לתת דוגמא נוספת; כאשר אישה, חופשית ועצמאית, בוחרת לעטות על עצמה לבוש חשוף מתוך רצון להעצמה אישית, להרגיש יותר טוב ולשמוח בגוף ובנראות שלה או מכיוון שקונבנציות חברתיות פטרנליסטיות של כוח לימדו אותה שכך ראוי או שכך תשיג יותר כבוד, הדבר משפיע עלי באופן ישיר. אם כלל הנשים ילבשו באופן חשוף, המראה של אישה מכוסה עשוי להיראות לא קונבנציונלי ולא "נשי". וכך, אותה אישה שבוחרת בלבוש חשוף מתוך עצמאות ובחירה חופשית, משפיעה באופן ישיר גם על הצורה בה אני וכל אישה אחרת נתפסת בחברה. אין בכך אמירה לא לאפשר לנשים להתלבש לפי בחירתן, או לא לאפשר לנשים חרדיות לחיות את חייהן כרצונן, אין כאן אמירה מדינית או חוקתית-משפטית. הנקודה היא שבחירותיה של אישה אחת (שלרוב נובעות ממוסכמות ומנגנוני כוח שונים) עשויות להשפיע על אחרת. "האישי הוא הפוליטי״ Hanisch, 1970, pp. 76-77)). לכן, מחובתנו להתייחס לבחירות הללו ולבקר אותן.


יש להבדיל בין מעשים קטנים יומיומיים של נשים פרטיות שהשפעתן קטנה יחסית, לבין מעשים משמעותיים המבוצעים על ידי קבוצה מאורגנת של נשים כמו בחירה חברתית במערכת חוקים נוקשה ומדכאת. כאמור, אני סבורה כי לבחירות של כל אישה יש השפעה על שאר הנשים, אך לבחירות של קבוצה של נשים יכולות להיות משמעויות הרסניות על קבוצת נשים אחרת. לפיכך ראוי בעיניי להתנגד לבחירות שנראות לנו לא נכונות. התנגדות יכול שתבוא לידי ביטוי בהידברות, בכתיבת מאמר כנגד, בהפגנה, בפעילות חינוכית, בפעולת חקיקה, בהליך משפטי וכן הלאה.


שאלה רלוונטית שיכולה להישאל היא – מה ההבדל בין נשים לגברים בהיבט זה? הרי ממש כפי שבחירות אישיות של אישה משפיעות על רעותה, בחירותיו של גבר יכולות להשפיע על חברו. אין ספק שזוהי טענה נכונה. מעצם היותנו יצורים חברתיים אנחנו מושפעים האחד מהשני, וגם במקרה של גבר יכולות להיות לכך השלכות רבות. ואמנם, לדעתי, המצב במגדר הנשי הוא חמור יותר, זאת לאור נקודת הפתיחה החברתית הנמוכה מלכתחילה של נשים. כיום, למרות ההתקדמות הרבה שעברו הנשים בהיבט הזכויות שלהן, וגלי הפמיניזם ששיפרו משמעותית את מעמדן, מרחב האפשרויות של האישה הוא מלכתחילה מצומצם משל הגבר, זאת לאור החסמים החברתיים והפוליטיים הקיימים בחברה. כאשר אישה מסוימת בוחרת לצמצם מרחב אפשרויות זה אף יותר, יש בכך השפעה קשה ועמוקה יותר על נשים אחרות, יותר מאשר השפעות חברתיות של קונבנציות גבריות. ביתר שאת כאשר קבוצה של נשים מצמצמת מרחב מצומצם זה בהקשבה והפנמה של נורמות חברתיות משפילות יש בכך פגיעה חמורה אף יותר.


לאור כל האמור, לדעתי, עלינו הנשים להבין כי אמנם האישי הוא הפוליטי, אך אינו מחייב. כלומר, עלינו להזדעק מול נשים הבוחרות בחירות מקטינות, עלינו להילחם על כך שמרחב האפשרויות שלנו, המוגבל מלכתחילה, לא יצטמצם אף יותר, עלינו לדרוש את מקומנו סביב שולחן מקבלי ההחלטות, וייתכן שעלינו לדרוש זאת גם עבור נשים אחרות, אף אם הן לא רוצות בו. יחד עם זאת, עלינו להבין כי אין כאן מחויבות. כלומר, המאבק הוא חברתי, הוא אנושי, בשם האחווה הנשית ובשם רצוננו לשוויון מלא, אך אין הוא אומר חקיקת חוקים שיחייבו את חברותינו הנשים לנהוג בצורה אחרת מאיך שהן רוצות. ממש כפי שנילחם שלא יחוקקו חוקים המקטינים את מרחב האפשרויות שלנו, כדוגמת חוק המחייב נשים לשבת מאחור באוטובוס, עלינו להילחם שלא יחוקקו חוק שינסה לכפות על חברותינו חופש מדומה, כחוק האוסר לבישת בורקה שנחקק בצרפת (הרמן, 2011). השינוי יגיע מהידברות, ממאבק על הערכים שלנו ועל כך שלא ירמסו אותם, אך בד בבד מתוך הבנה שאסור לנו לרמוס את זכויותיהן של חברותינו הנשים, גם ערכיהן נראים שגויים בעיננו. ההבנה כי לבחירות של קבוצת נשים יש השפעה דרמטית עלינו יחייבו אותנו לפעול מולן, להתווכח בספרה החברתית, אך בד בבד יחייבו אותנו לפעול לכך שהן לא תפגענה בספירה הפוליטית.

 

(4) סיכום

לסיכום, במאמר זה דנתי במתח שבין היות האישה אדם תבוני ועצמאי, לבין העובדה כי לעיתים נשים בוחרות בחירות מקטינות ואף משפילות. דנתי בסוגיה לפיה בחירותיה של אישה אחת משפיעה בצורה ישירה על כל אישה אחרת, ובפרט על ההשפעה של בחירותיהן של קבוצת נשים על נשים אחרות, ושאלתי כיצד ראוי שנפעל במקרים אלו. עלינו לזכור שהאישי הוא הפוליטי, ולכן עלינו לעמוד על שלנו, להתווכח עם נשים אחרות הבוחרות בחירות מקטינות, להפגין מולן, להידבר איתן, להבין את ההשלכות של פעולותיהן ולצאת נגדן, זאת תוך שמירה על כבודן ובחירתן של כלל הנשים, גם אלו החושבות אחרת מאיתנו.

 

רשימת מקורות


הרמ"א. השולחן ערוך. סט', יב, הלכות כתובות


הרמן, ד׳, וניו יורק טיימס ( 11 באפריל 2011), סערה בצרפת עם כניסת "חוק הבורקה" לתוקפו. הארץ. https://www.haaretz.co.il/news/world/2011-04-11/ty-article/0000017f-e8b8-d62c-a1ff-fcfb381d0000 


וולסטונקרפט, מ׳ (2010). הגנה על זכויות האישה (ל’ נירגד, תרגום). הוצאת שלם. (המקור    פורסם בשנת 1792). 


מלאך, ג׳, וכהנר, ל׳ (2 בינואר 2023). שנתון החברה החרדית 2022: שיעור הגברים החרדים העובדים – הגבוה ביותר זה 25 שנה. המכון הישראלי לדמוקרטיה. https://www.idi.org.il/articles/47028 


רם, א׳, וברקוביץ', נ׳ (2006). אי שוויון. הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון. 


de Beauvoir, S. (1971). The Second Sex. A Knopf. (Original work published 1949).


Hanisch C. (1970). The Personal is Political. In Shulamith Firestone (Ed.). Notes from the Second Year: Women's Liberation (pp. 76-78). Radical Feminism.

ניהול נכון של הוצאות הביטחון: מה ניתן ללמוד משינוי תפיסת הביטחון של ישראל בשנות ה-70 על כלכלת ישראל במלחמת "חרבות ברזל"?

חיבור זה מנתח את הוצאות הביטחון של ישראל בשנים 1967-1989, ובוחן את השפעת השינוי ברמתן על צמיחת התוצר בישראל. נראה שהוצאות צבאיות גבוהות בהיסטוריה של ישראל סייעו בפיצוי על ירידה בביקוש הפרטי, ובכך הקטי

גיליון 5 | מאמר מערכת - שגיאתו של אטלס

מערכת המיתולוגיה היוונית עשירה בעונשים יצירתיים. סיזיפוס נידון לגלגל סלע במעלה ההר אך לעולם לא להגיע לפסגה, נרקיסוס התאהב בבואת עצמו שהשתקפה ממי מעיין ועל אטלס הוטל לשאת על כתפיו לנצח את כיפת השמיים (

מאמר אורח | שובו של הייעוד

פרופ׳ מאיר בוזגלו הוא פרופסור חבר בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. במחקרו עוסק פרופ׳ בוזגלו בפילוסופיה של הלוגיקה, תורת ההכרה, מטפיזיקה ומחשבת ישראל. בשנת 2013 נבחר פרופ׳ בוזגלו להדליק משו

Comments


bottom of page