top of page
  • פאני ליובין

המבנה של מהפכות מדיניות: האתגר של אי-השוויון לפרדיגמת הצמיחה

בעשורים האחרונים הולך וגובר השיח בקרב אקדמאים, ארגונים ממשלתיים וחוץ-ממשלתיים והציבור הרחב בצורך לעצב מדיניות כלכלית-חברתית חדשה שלא רק מתרכזת בצמצום עוני אלא גם בצמצום אי-שוויון. הסוציולוג מייקל סבג' טוען שמגמה זו היא בגדר עלייתה של פרדיגמה חדשה המאתגרת את פרדיגמת הצמיחה השלטת. מאמר זה בוחן את טענתו של סבג׳ בעזרת המסגרת התיאורטית שהציע פיטר הול לבחינת שינויים פרדיגמטיים במדיניות כלכלית-חברתית. למרות שנראה שהפרדיגמה החדשה אותה מזהה סבג׳ אכן עונה על רבים מהמאפיינים שהציג הול, המאמר טוען שהיא לא הצליחה להפוך לפרדיגמה שלטת לאור העדר תמיכה פוליטית מספקת.


פאני ליובין / סטודנטית שנה ד׳ באוניברסיטה העברית

 

(1)  מבוא

בספרו חזרתו של אי-השוויון (The Return of Inequality)  טוען הסוציולוג מייקל סבג' (Savage) שהשיח המתנהל מאז תחילת המאה ה־21 בסוגיית אי-השוויון הוא בגדר עלייתה של פרדיגמה חדשה, פרדיגמת אי-השוויון. עלייתה של פרדיגמה זו מאתגרת את פרדיגמת הצמיחה הכלכלית ששולטת בעולם מאז סוף מלחמת העולם השנייה, בייחוד דרך ערעור על ההנחה שצמיחה כלכלית היא המפתח לפתרון מגוון בעיות חברתיות וכלכליות כמו עוני. זאת לאור אי-הצלחתה של מדיניות צמיחה להביא לתוצאות הרצויות. במרכז הפרדיגמה החדשה ניצבת קריאת תיגר על "המלחמה בעוני", שהוגדרה כאחת ממטרות היסוד של הפרדיגמה השלטת. במקום זאת, פרדיגמת אי-השוויון "מסובבת את הטלסקופ" ומציעה להתמקד בעשירים ביותר ובאי-שוויון - בריכוז העושר בידיים של מעטים בראש הפירמידה החברתית.


לאי-שוויון פנים רבים הקשורים זה בזה, אך חיבור זה ינסה לבודד את היבטיו הכלכליים ולבחון האם המעבר מהתמקדות בחקר העוני להתמקדות בחקר העושר מאותת על שינוי פרדיגמה, מפרדיגמת צמיחה כלכלית לפרדיגמת אי-שוויון, כפי שמזהה סבג׳. לשם כך, איעזר במסגרת התיאורטית של פיטר הול (Hall) לבחינת תהליכי עיצוב מדיניות אותה הוא מכנה "פרדיגמת מדיניות" (policy paradigm). בהתבסס על ארבעה שלבים אותם מסמן הול כאינהרנטיים לשינוי פרדיגמטי, אבחן האם וכיצד התרחש השינוי הפרדיגמטי לו טוען סבג'.

 

(2)   על פרדיגמות מדיניות

במאמרו “Policy Paradigms, Social Learning, and the State” מציע הול (Hall, 1993) לבחון תהליכי עיצוב מדיניות דרך מה שהוא מכנה "פרדיגמת מדיניות". פרדיגמת מדיניות היא מסגרת רעיונית - העדשה דרכה מעצבי מדיניות רואים את העולם, מתארים אותו בטרמינולוגיה המקצועית ומתמודדים איתו - וככזאת היא מחד מובנת מאליה ומאידך בלתי ניתנת לערעור. הפרדיגמה תוחמת את גבולות האפשרי והמותר במדיניות לא רק דרך שרטוט מטרות מדיניות והכלים שבהם יש להשתמש כדי להשיג אותן, אלא גם דרך ניסוח הבעיות עמן המדיניות אמורה להתמודד.

 

תוך השוואה לפרדיגמות המדעיות שזיהה תומאס ס. קון, הול מציע להבחין בין שלושה סוגים של שינויי מדיניות: שינויים מסדר ראשון ושני מתייחסים למקרים של "עיצוב מדיניות נורמלי", כלומר שינויי מדיניות שמשמרים דפוסים קיימים של עיצוב מדיניות ולא מאתגרים את פרדיגמת המדיניות. מדובר בשינויים שגרתיים ושכיחים שנותנים מענה לבעיות שצצות בשטח, מיישמים כלים מארגז הכלים הקיים ומטופלים בעיקרם על ידי בירוקרטים ואנשי מקצוע, ללא התערבות של שחקנים פוליטיים. שינוי מסדר שלישי, מנגד, משקף תהליך של שינויים מרחיקי לכת שסוטים מדפוסים קיימים ומביאים לשינוי פרדיגמטי. שינויים מסדר ראשון ושני לא בהכרח מביאים לשינוי מסדר שלישי, ועיצוב מדיניות יכול להמשיך ולהתנהל כסדרו תחת הפרדיגמה הנתונה (Hall, 1993).

 

עבור שינוי מסדר שלישי ניתן לשרטט באופן סכמתי את השלבים הכרוכים בו (Hall, 1993). תחילה נצפה לראות עלייה במספר האנומליות - תופעות שמאתגרות את הקוהרנטיות של הפרדיגמה השלטת. כתגובה להצטברות של האנומליות, נראה עלייה בניסיונות ההתמודדות עמן בעזרת המדיניות הקיימת, ניסיונות שינחלו כישלון. הכישלונות יביאו להתערערות הסמכות של הפרדיגמה בקרב הדרג השלטוני והמקצועי, מה שיוביל לנדידת סמכויות לגופים אחרים. כל ההתרחשויות האלו יחד יביאו להתעצמות השיח הציבורי בסוגיה, בתיווכה של התקשורת. מכוני מחקר עצמאיים וגופים אחרים יתחילו לעסוק בסוגיה במטרה למצוא לה פתרונות, עד שבשלב מסוים תתגבש אלטרנטיבה יריבה מרכזית, שתהיה הפרדיגמה הכי מפותחת וקוהרנטית. על הפרדיגמה האלטרנטיבית לא בהכרח תהיה הסכמה בקרב מומחים, והיא תצבור תמיכה בזירה הפוליטית והציבורית, עד אשר תאומץ על ידי הפוליטיקאים שבשלטון שיגדירו את הגוף החדש שמחזיק בסמכות להתנהל לפי פרדיגמה זו (Hall, 1993).

 

תוך כדי הישענות על השלבים אותם זיהה הול, אבחן האם וכיצד התרחש השינוי הפרדיגמטי לו טוען סבג'. הסקירה שאבצע תתרכז במחקר, בתיאוריה ובתמורות בשיח הציבורי והמקצועי בארה"ב ובאירופה במדינות מפותחות. התקופה בה אתרכז היא בין 2003, השנה בה פורסם מחקר חסר תקדים של הכלכלנים פיקטי וסייז על התפלגות הכנסה לפי עשירונים בארה"ב, ובין 2015 לערך, השנה בה פרסם הכלכלן אנתוני אטקינסון (Atkinson) את ספרו המקיף על מדיניות צמצום אי-שוויון.

 

(3)  הפרדיגמה השלטת והאנומליות

בכדי לבחון את התרחשות השינוי הפרדיגמטי, ראוי להתחיל מהגדרת פרדיגמת הצמיחה. פרדיגמת הצמיחה היא מכלול של דיונים, תיאוריות וסטנדרטים סטטיסטיים במרחב הפוליטי, האקדמי והציבורי שרואה בצמיחה כלכלית תופעה רצויה, הכרחית ואינסופית. הביטוי נטבע בשנת 1972 על ידי הכלכלן הרמן דאלי (Daly), אך הפרדיגמה הייתה דומיננטית במחקר, במדיניות ובהלך הרוח הציבורי מאז סוף מלחמת העולם השנייה. הפרדיגמה מניחה שתוצר מקומי גולמי, תמ״ג, הוא המדד הנאות ביותר למדידת פעילות וצמיחה כלכלית. צמיחה, שנמדדת על ידי התמ"ג, היא המפתח לפתרון מגוון בעיות חברתיות וכלכליות כמו עוני ואבטלה, ושצמיחה היא נרדפת, או לכל הפחות אמצעי הכרחי, להשגת מטרות חברתיות חשובות כמו רווחה ופיתוח. לבסוף, צמיחה היא אינסופית, כל עוד ממשלות נוקטות במדיניות הנכונה. בהתאם, צמיחה היא מטרת מדיניות מרכזית בה מחזיקות כל המדינות וכל המפלגות לאורך הקשת הפוליטית (Schmelzer, 2015).

 

במאתיים השנים האחרונות צמיחה כלכלית נקשרה אמפירית בעלייה דרמטית בתנאי החיים של מיליוני אנשים ובתחילת שנות האלפיים, באחוזי העוני הנמוכים ביותר שתועדו אי-פעם (Schmelzer, 2015). עבור פרדיגמת הצמיחה, עוני הוא סוגייה ציבורית, פוליטית, מדינית ומחקרית חשובה. "העניים ביותר" הם קבוצה חברתית מובחנת שאורח חיי המשתייכים אליה הם מושא של עניין ציבורי, ומאמצים רבים מופנים כדי לשפר את חייהם. הטרמינולוגיה שמנחה מחקר בגופי מדיניות כמו ה־OECD, קרן המטבע הבינלאומי והבנק העולמי מתמקדת בעוני, במאבק בעוני ובמיגור העוני (Wade, 2014).

 

אנומליה היא כאמור בהצטברות של בעיות שהפרדיגמה לא מצליחה להתמודד איתן באופן מוצלח בעזרת הכלים שבידיה ובאופן שעולה בקנה אחד עם התיאוריה ועם מטרות העל שלה. אתגרים לפרדיגמה השלטת החלו להופיע בגוף המחקרי, שמצא שהנחות היסוד של הפרדיגמה לא עומדות, או חדלו לעמוד, במבחן המציאות. מתחילת שנות ה־2000 החלו להצטבר ראיות אמפיריות לכך שמעבר לסף מסוים, גידול בתמ"ג לא תורגם יותר לשיפור ברווחה, ובפרט שגידול בתמ"ג לא הוריד את אחוז האנשים הנמצאים מתחת לקו העוני (Schmelzer, 2015). הדבר לא פסח גם על גופים רגולטוריים. לדוגמא, בשנת 2014 הודיע האיחוד האירופי שהסיכון להיכנס למעגל העוני, ושאחוז האוכלוסיה שנמצאת מתחת לקו העוני, עלו, ושהאיחוד לא מתקדם לעבר יעדי העוני שהוא הציב לשנת 2020 (Atkinson, 2015c). נתונים מהסוג הזה מצביעים על פער שנוצר בין התיאוריה שצמיחה מתמשכת תביא לצמצום העוני ולשיפור בתנאי החיים של רבים, לבין המציאות שבה צמיחה לא משיגה מטרות אלו. 

 

אנומליה נוספת היא מתודולוגית ומחקרית. המחקר על עוני נקלע למבוי סתום -  הוא נקרע בין הגדרה יחסית של עוני להגדרה אבסולוטית של עוני, ומצא עצמו ללא יכולת לשלב תפיסה תיאורטית רחבה עם דרישות פרגמטיות ספציפיות שהותיר את המדיניות שנשענת עליו במצב של אי-ודאות. (Savage, 2021a). כדי להגדיר מי הם קבוצת העניים ואת המשתייכים אליה בצורה מדויקת, נקבע בתחילת המאה ה־20 "קו העוני", שהשתכלל והתעדכן עם השנים. תפיסה יחסית ולא אבסולוטית של עוני, שהתגבשה בניסיון להרחיק שיפוטים מוסריים ממדידה של עוני, הובילה לכך שככל שמדינות התעשרו, קו העוני בהן עלה (Savage, 2021a). במובן מסוים, תפיסה יחסית של עוני הציבה את העוני בקונטקסט של אי-שוויון והסיטה אל האחרון את תשומת הלב של מדעני החברה.

 

כך החל אי-השוויון להתעצב בתור אנומליה בפני עצמה. כבר בשנות ה־80 החלו לצוץ מחקרים שהצביעו על עלייה עקבית באי-שוויון בארה"ב ובעולם לפי מספר מדדים שונים. אך התפנית המשמעותית במחקר הייתה ב־2003, כאשר הכלכלנים פיקטי וסייז ((Piketty and Saez החלו להשתמש בשפה כלכלית חדשה של "עשירוני הכנסה" ומדדו לראשונה התפלגויות הכנסה בקרב האוכלוסייה בארה"ב מתחילת המאה ה־20. הם מצאו שבין השנים 1980-1940 הכנסות העשירון העליון בארה"ב ירדו ל־30%-35%, כאשר במחצית הראשונה של המאה ה־20 הן עמדו על 40%-50%. לקראת תחילת המאה ה־21, לאחר עלייה הדרגתית משנות ה־80, חזר העשירון העליון בארה"ב להחזיק בכמחצית מסך ההכנסה הלאומית, ורמת אי-השוויון חזרה להיות כפי שהייתה בתחילת המאה ה־20(Savage, 2021c, p. 32) .  

 

(4)  התמודדות הפרדיגמה עם האנומליות

לפי הסכימה של הול, בעקבות הצטברות של אנומליות שמאיימות על קוהרנטיות הפרדיגמה השלטת, תנסה הפרדיגמה להתמודד עמן תוך שימוש בכלי המדיניות הקיימים. כלומר, מדובר בריבוי של שינויים מסדר ראשון ושני שנחשבים לתהליכי מדיניות "נורמליים", ובמקרה הנוכחי מדובר במדיניות שמוכוונת לשכבות החלשות ביותר באוכלוסייה. הדעה שהדגש צריך להיות על מיגור העוני ולא על חלוקה מחדש או על אי-שוויון כללי המשיכה להוביל מעצבי מדיניות גם במאה ה־21, ול״המלחמה בעוני״ המשיך להיות מקום קבוע ומכובד באג'נדה הפוליטית הלאומית והגלובלית (Atkinson, 2015c). מטרות העל של ארה"ב ומדינות האיחוד האירופי בשני העשורים האחרונים נוסחו כ-"מיגור העוני בקרב ילדים" ו"הפחתת מספר האנשים שחיים בעוני קיצוני". למרות זאת, המאמצים למיגור העוני לא הביאו לתוצאות הרצויות.

 

דרך ההתמודדות המרכזית של מדינות עם עוני הייתה ועודנה מדיניות רווחה שנשענת בעיקרה על מיסוי פרוגרסיבי ועל תשלומי העברה, שמטרתה להקל על העניים ביותר דרך השלמת הכנסה והפחתה במיסים (Atkinson, 2015a). היעילות של מדיניות רווחה מסורתית לסייע לעניים הוטלה בספק כבר בשנות ה־80 בארה"ב ובבריטניה, והנטל הכלכלי והבירוקרטי שלה על המדינה נמדד כגבוה מדי וכלא יעיל. אחד מהשינויים המרכזיים במדיניות המיסוי היה שמשנות ה־80, גובה המיסוי של העשירון העליון קטן פי שניים מ-70% ל-35% ומ-83% ל-40% בהתאמה (Atkinson, 2015a). שינוי מדיניות זה נבע לא רק מהרצון לצמצם את הסקטור הממשלתי, אלא גם מהרעיון המרכזי שמיסוי נמוך של העשירים ביותר יעודד השקעה שתביא ליצירת מקומות עבודה ולצמיחה של המשק כולו, באופן שיוציא רבים ממעגל העוני.

 

חרף מחקרים של גופים עצמאיים ושל גופי מדיניות מרכזיים כמו האיחוד האירופי, ה־OECD והקרן המטבע הבינלאומית, שהדגימו שהמדיניות הנוכחית לא מצליחה להשיג את מטרתה לצמצם את העוני, נראה שלא הונהגו שינויי מדיניות משמעותיים. אחד הגורמים לכך, על פי אטקינסון, הוא הניסיון של ממשלות להגיע לרמות נמוכות יותר של עוני ובמקביל לא לפגוע ברמות ההכנסה של האחוזונים העליונים, מה שניתן לפרש בתור היצמדות לתיאוריה שהנחתה את שינויי המדיניות של שנות ה־80 (Atkinson, 2015). בבחינת חמש-עשרה ממדינות ה־OECD, מוצא אטקינסון שחוץ מבשוויץ, רמות יותר גבוהות של עוני הולכות יד ביד עם רמות הכנסה גבוהות בעשירון העליון.

 

(5)  התעצמות השיח הציבורי בסוגיה

השלב הבא בסכמה של הול הוא התעצמות בשיח הציבורי על הסוגיה. בשלב זה התקשורת משחקת תפקיד מרכזי משום שהיא הגורם שמקשר בין הציבור, הזירה המדעית-מחקרית, הפוליטיקאים ומעצבי המדיניות. בכוחה  של התקשורת להדהד מחקרים שמצביעים ודעות שמצביעים על בעיות חברתיות ומבקרים את כישלונות הדרג המדיני להתמודד עם בעיות אלו. במקרה הנוכחי, נראה שסוגיית אי-השוויון עלתה לשיח הציבורי כתוצאה של שיתוף פעולה בין כלכלנים חוקרי אי-שוויון לבין עיתונות חופשית.

 

למרות ששיח מחקרי שהעיד על קיומן של אנומליות היה קיים כבר כעשור לכל הפחות, סבג' מצביע דווקא על שנת 2011 כשנת מפנה בשיח הציבורי בסוגיה. בשנה זו פרסם ג'וזף סטיגליץ (Joseph Stiglitz), כלכלן זוכה פרס נובל, את המאמר”Of the 1%, By the 1%, For the 1%” בכתב העת הפופולרי Vanity Fair. במאמר הוא טען שבעוד אמריקאים צופים כיצד אנשים במדינות אחרות נלחמים במשטרים דכאניים שאחראים לריכוז העושר בידיים של מעטים, בדמוקרטיה שלהם עצמם אחוז אחד מהאוכלוסייה מחזיק ב־25% מההכנסה הלאומית (סבג' א). הייתה זו הפעם הראשונה בה סוגיית אי-השוויון הכלכלי זכתה לתשומת לב בשיח הציבורי, בהכרח בגלל העובדה שתשומת הלב הופנתה באופן חסר תקדים לעשירים ביותר, ולא לעניים. מה שעזר לטענתו של סטיגליץ לזכות בתהודה רחבה בקרב הציבור הייתה הישענותו על סטטיסטיקה תיאורית של עשירוני ההכנסה, שנשענה על השפה המחקרית של פיקטי וסאץ.

 

בשנים הבאות הביטוי "עשירוני הכנסה" יצא מהזירה הכלכלית-מדעית והשתרש בשיח הציבורי (Savage, 2021a). מספר חודשים לאחר פרסום מאמרו של סטיגליץ החל גל הפגנות Occupy Wall Street באחד מהמרכזים הפיננסיים הגדולים בעולם, שהתפשט בשנה שאחרי לקרוב לאלף ערים ביותר מ־80 מדינות(Wade, 2014) . התנועה המפגינה אימצה את השפה המקצועית של הכלכלנים וטענה שהיא מייצגת את "99 האחוזים". סקרים שנעשו סביב אותן השנים מראים על העלייה במודעות הציבור בנוגע לסוגיה. נתונים של מכון המחקר האמריקאי הלא-מפלגתי Pew מ־2013 מצאו שבארה"ב, ללא תלות בדעתם בנוגע לאי־שוויון, 65% מהנשאלים ידעו להגיד שאי-השוויון הכלכלי בין עשירים לעניים גדל בעשור האחרון, ו־57% מאלו שענו כך ראו באי-שוויון גדל תופעה שלילית. 76% מכל הנשאלים הסכימו עם הטענה ש"כיום, זה מאוד נכון שהעשירים מתעשרים והעניים נהיים יותר עניים" (Stokes, 2013). המחקר גם מצא שברוב המדינות המפותחות יש מתאם בין רמת אי-השוויון הכלכלי במדינה לבין מידת הדאגה של הציבור בנוגע לסוגיה.

 

(6)   חיפוש פתרונות

בדומה לסכימה של הול, השיח הציבורי הער בסוגיית אי-השוויון השפיע הן על גופים פיננסיים מרכזיים והן על מכוני מחקר. מהסקירה הקצרה מטה לא ניתן לקבוע אם צמחו מספר אסכולות רעיוניות שונות שהתנגדו לפרדיגמת הצמיחה, אך ניתן להגיד שלגופים ולחוקרים שכבר עסקו באי-שוויון, התווספו עוד מכוני מחקר או חוקרים מגופים כלכליים קיימים שהחלו להביע עניין בחיפוש פתרונות שונים מאלו הפרדיגמטיים. בשנת 2012, למשל,  דירג הפורום הכלכלי העולמי בדו"ח הסיכונים השנתי שלו את אי-השוויון הכלכלי בתור הסיכון הגלובלי השני בחשיבותו (Savage, 2021a). בנוסף, צוין בדו"ח שנתונים ממחקרים שונים בעולם מעלים שאזרחים ברחבי העולם מרגישים שרמת החיים שלהם במגמת ירידה ושהם לא מאמינים שבכוחן של ממשלותיהם לשנות את המצב (Wade, 2014).

 

ב־2015 פרסם אטקינסון את ספרו Inequality: What Can Be Done?, הספר המקיף ביותר עד כה שדן במאפייני אי-השוויון הכלכלי בעשורים האחרונים ומציע חמישה-עשר צעדי מדיניות להתמודדות עם אי-השוויון (Atkinson,2015b). גישתו נובעת מהאמונה שלמרות שאנחנו יודעים פחות או יותר את הגורמים שתורמים לאי-השוויון, אנחנו לא יודעים איזה משקל יש לכל גורם. לכן, אם ברצוננו להתמקד באי-השוויון, יש לנקוט בגישה הוליסטית שמכווינה מדיניות לגורמים שונים אך קשורים. כך למשל הוא מציע לא רק להרחיב את המיסוי הפרוגרסיבי, אלא גם לעצב מדיניות שמתחשבת בשינויים הטכנולוגיים בשוק העבודה, ומדיניות שמוכוונת לצמצום אבטלה בטווח הארוך.

 

(7)  התגבשות פרדיגמה אלטרנטיבית והמאבק הפוליטי: מדוע נבלמה עלייתה של אסכולת האי-שיווין

לשיטתו של הול, כדי שיקרה השלב האחרון ויושלם שינוי הפרדיגמה, הפרדיגמה האלטרנטיבית צריכה לזכות בחסות פוליטית, תמיכה מפלגתית, תוך אתגור משמעותי של הפרדיגמה השלטת. לדעתי, אסכולת אי-השוויון, למרות שזכתה לתהודה בקרב הציבור והשתרשה כתחום מחקר לגיטימי, לא הצליחה בכך. ניתן לדון במספר סיבות לכך, אחת מהן היא הירידה בכוחן הפוליטי של מפלגות השמאל, התומכות המסורתיות בצמצום אי-שוויון ובחלוקה מחדש. סיבה נוספת לפי סבג' היא התחזקות בעלי ההון בזירה הפוליטית בשני העשורים האחרונים, שטשטשה את הגבולות בין הזירה הפוליטית לעולם העסקי ושרשה עיצוב מדיניות שמוטה לכיוון העדפות האחוזונים העליונים באוכלוסיה (Savage, 2021b).

 

בעיניי, העלייה בתמיכה בימין הפופוליסטי היא גורם נוסף שהרחיק את אסכולת אי-השוויון מחסות פוליטית. הפופוליסטים פונים לרגשות ולתחושות של ציבור הבוחרים על ידי ראייה דיכוטומית של המערכת הפוליטית דרך חלוקתה לשני מחנות: "העם" - עמו הם מזדהים ואותו הם מייצגים, ו"אויבי העם" – אליטות, זרים, מהגרים ועוד. בדומה לפלוטוקרטים, מנהיגים של מפלגות פופוליסטיות לרוב בעצמם משתייכים לאליטה הכלכלית ולכן מעוניינים במדיניות שמטיבה עם העשירונים העליונים. גדרון והול (Gidron & Hall, 2017) טוענים שהמקור לתמיכה בימין הפופוליסטי הוא חרדה מעמדית – חשש מירידה במעמד החברתי, שמהווה הערכה סובייקטיבית של הפרט את מקומו בחברה ומתבסס על מצב כלכלי ועל אמונות תרבותיות. סקרי בוחרים הראו שאנשים שהצביעו לימין הפופוליסטי ביטאו חשש גדול הן מהחמרה במצבם הכלכלי והן מהתפתחויות תרבותיות, ולרוב לא השתייכו לעשירונים הנמוכים ביותר.

 

בעוד רבים ממעמד הביניים יכולים לראות באי-שוויון בעיה חברתית, האג'נדה של הימין הפופוליסטי מדברת לליבם של אלו שחוששים להחמרה במעמדם הכלכלי ורואים במדיניות צמצום אי-השוויון איום, ומשכנעת אותם לא לתמוך במדינות כזו. העלייה באי-שוויון בהכנסה משנות ה־80 ולפחות עד 2006, באה בעיקר על חשבון ארבעת העשירונים התחתונים, בעוד שאר העשירונים המשיכו להחזיק באותו האחוז מההכנסה הלאומית מאז שנות ה־50 (Wade, 2012). ריכוז גובר של עושר בידי האחוזונים העליונים לא פגע בהם - עשרוני הביניים יכולים להרשות לעצמם לשמר רמת חיים מסוימת ואף לשפר אותה אודות ליכולת לקבל הלוואות, ומדיניות של הורדת מיסים קורצת לעשירונים הביניים גם אם בפרקטיקה היא מיטיבה בעיקר עם העשירים ביותר. אך מדיניות צמצום אי-שוויון נתפסת כמדיניות שנועדה לשפר בעיקר את מעמדם של העשירונים התחתונים, מה שמאיים על מעמדם של עשרוני הביניים - ונראה שלעשרוני הביניים, שנמצאים מעל ארבעת העשירונים התחתונים, יש מה לאבד. ניתן אף לטעון שהפרדיגמה השלטת הפכה את העשירונים התחתונים ביותר ל"זרים" של מעמד הביניים, בעוד לגמרי אפשרי שעשרוני הביניים קרובים באורח חייהם הרבה יותר לעשירונים התחתונים, בעוד האחוזונים העליונים הם שמנהלים אורח חיים אחר לגמרי.

 

(8)   סיכום ומסקנות

בהתבסס על הסקירה הספרותית לפי חמשת השלבים ששרטט הול, ניתן לטעון מספר דברים על הישגיה של אסכולת אי-השוויון בעשור הקודם. היא הצליחה לספק הוכחות לקיומן של אנומליות שמערערות על הפרדיגמה השלטת, היא הצליחה להשתרש בתודעה הציבורית, היא הצליחה לעורר גופים כלכליים קיימים לעסוק בסוגיית האי-שוויון ולהביא להקמתם של גופי מחקר חדשים, והיא יצרה גוף מחקר יחסית עשיר שגם הגה פתרונות מדיניות שונים. עם זאת, היא לא הצליחה להתגבש כפרדיגמה אלטרנטיבית שמסוגלת להיאבק בזירה הפוליטית בפרדיגמה השלטת. מבחינת מבנה המערכת הפוליטית, נראה שהאויב הפוליטי הכי גדול של אסכולת אי-השוויון הוא הימין-הפופוליסטי והפלוטוקרטי. ההתחזקות הפוליטית של קבוצה זו יוצרת מסורת של חפיפה בין כוח כלכלי לכוח פוליטי, ובהתאם מסורת של מדיניות שמוטה לכיוון העדפות האחוזונים העליונים באוכלוסיה. במקביל, האג'נדה הפופוליסטית שמדברת לחששות הכי גדולים של עשרוני הביניים הופכת את העשירונים התחתונים לעוד גורם שמאיים על מעמדם הכלכלי והחברתי. לצד הסכנות שנשקפות ממשבר האקלים, מהגירה המונית, מטרור ומהאטת הצמיחה הכלכלית, צמצום אי-שווין הפך לסכנה נוספת שמאיימת על היכולת של ציבור רחב לשמור על רמת חיים מסוימת ועל מעמדו החברתי.


 

רשימת מקורות


Atkinson, A. B. (2015a). Progressive taxation. In Inequality: What can be done? (pp. 179-204). Harvard University Press.


Atkinson, A. B. (2015b). Shrinking the cake? In Inequality: What can be done? (pp. 243-262). Harvard

University Press.


Atkinson, A. B. (2015c). Setting the scene. In Inequality: What can be done? (pp. 9-44). Harvard University Press.


Gidron, N. & Hall, P. A. (2017). The politics of social status: economic and cultural roots of the populist right. The British Journal of Sociology, 68(S1), S57-S84.


Hall, P. A. (1993). Policy paradigms, social learning, and the state: the case of economic policymaking in Britain. Comparative Politics, 25(3), 275-296.

Savage, M. (2021a). Introduction: What is the challenge of inequality? In The return of inequality (pp. 1-27). Harvard University Press.


Savage, M. (2021b). Reinstating the time of politics. In The return of inequality (pp. 275-308). Harvard University Press.


Savage, M. (2021c). Turning the telescope: The economic analysis of income distribution. In The Return of Inequality (pp. 31-52). Harvard University Press.


Schmelzer, M. (2015). The growth paradigm: History, hegemony, and the contested making of economic growthmanship. Ecological Economics, 118, 262-271.


Stokes, B. (2013). The U.S.’s high income gap is met with relatively low public concern. Retrieved December 25, 2023, From https://www.pewresearch.org/short-reads/2013/12/06/the-u-s-s-high-income-gap-is-met-with-relatively-low-public-concern/.


Wade, R. (2012). Why has income inequality remained on the sidelines of public policy for so long? Challenge, 55(3), 21-50.


Wade, R. (2014). The Piketty phenomenon and the future of inequality. Real-World Economics Review, 69, 2-17.

ניהול נכון של הוצאות הביטחון: מה ניתן ללמוד משינוי תפיסת הביטחון של ישראל בשנות ה-70 על כלכלת ישראל במלחמת "חרבות ברזל"?

חיבור זה מנתח את הוצאות הביטחון של ישראל בשנים 1967-1989, ובוחן את השפעת השינוי ברמתן על צמיחת התוצר בישראל. נראה שהוצאות צבאיות גבוהות בהיסטוריה של ישראל סייעו בפיצוי על ירידה בביקוש הפרטי, ובכך הקטי

גיליון 5 | מאמר מערכת - שגיאתו של אטלס

מערכת המיתולוגיה היוונית עשירה בעונשים יצירתיים. סיזיפוס נידון לגלגל סלע במעלה ההר אך לעולם לא להגיע לפסגה, נרקיסוס התאהב בבואת עצמו שהשתקפה ממי מעיין ועל אטלס הוטל לשאת על כתפיו לנצח את כיפת השמיים (

מאמר אורח | שובו של הייעוד

פרופ׳ מאיר בוזגלו הוא פרופסור חבר בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. במחקרו עוסק פרופ׳ בוזגלו בפילוסופיה של הלוגיקה, תורת ההכרה, מטפיזיקה ומחשבת ישראל. בשנת 2013 נבחר פרופ׳ בוזגלו להדליק משו

Comentarios


bottom of page