_edited.png)
בין אם נרצה בזאת ובין אם לאו, כבר ניתן להכריז- אנו חיים בעידן האנתרופוקן. בדומה ל"עידן הקרח" גם המונח "אנתרופוקן" (Anthropocene) מתייחס לעידן גאולוגי; כאשר בשונה מעידן הקרח האנתרופוקן מאופיין בהשפעה נרחבת של האדם על כדור הארץ. עידן האנתרופקן, מספק הזדמנות לבחון בעין ביקורתית את ההנחות הפוליטיות העומדות ביסוד הדמוקרטיה המערבית. במאמר זה אבקש לבחון את ההנחות האנתרופצנטריות עליהן מבוססים מוסדות פוליטיים רבים. לאור בחינה זו אדגיש את ההשלכות הבעייתיות של הנחות אלו עבור יחסי האדם והטבע ואבקש להציע יסודות למחשבה פוליטית פוסט-הומניסטית. לבסוף אדגים כיצד ניתן להשתמש ביסודות אלו כמצע לחשיבה מחודשת על אודות תפיסת החוזה החברתי הרווחת בהיסטוריה של המחשבה המדינית.
מאור כהן / סטודנט שנה ג' באוניברסיטה העברית
(1) מבוא
בין אם נרצה בזאת ובין אם לאו, כבר ניתן להכריז על כך שאנו חיים בעידן האנתרופוקן (Anthropocene). בדומה ל"עידן הקרח" גם המונח "אנתרופוקן" מתייחס לעידן גאולוגי; כאשר בשונה מעידן הקרח האנתרופוקן מאופיין בהשפעה נרחבת של האדם על כדור הארץ. למרות שהמונח נמצא בימים אלו בלב ליבה של מחלוקת מדעית נרחבת, אין ספק שהמסת הקרחונים, מדבור, הכחדת בעלי חיים ומציאת חומרים מעשה אדם כחלק מחשיפת שכבות גאולוגיות; כל אלו ועוד מבשרים לנו את מה שמדעני מהססים לקבוע באמצעות הגדרות קשיחות ומספרים מוחלטים - לפחות ברמה המהותית עידן האנתרופוקן כבר כאן (Latour, 2017).
עידן האנתרופוקן מערער על הנחת יסוד מהותית בתרבות המערבית והיא שניתן להפריד בין האדם לטבע. הנחה זו, המוצאת ביסוס בטקסטים קאנונים כדוגמת סיפורי הבריאה בספר בראשית, עלולה להיראות לאדם המודרני כמובנת מאליה. בימינו, האמונה כי הטבע והאדם נפרדים נובעת בעיקרה מהמחשבה שקיים הבדל משמעותי בין טבע לתרבות, כאשר תרבות היא מערכת מעשה ידי אדם שמתקיימת במקביל לטבע הפראי, הקודם לכל מעשה אנושי. כאשר השפעת האדם מתעצמת ומשתווה לממדי תופעות הטבע וכאשר יותר ויותר מתופעות הטבע מכילות בתוכן היבטים אנושיים לא נותר מקום רב להפרדה מסוג זה. כך לדוגמה ההבנה שתהליכים היסטוריים כדוגמת המהפכה התעשייתית מהווים גורם סיבתי לשינויי אקלים הופכת את השיח על ההיסטוריה האנושית לחלק בלתי נפרד מלימודי מדעי כדור הארץ. בדומה לכך, ההבנה שצמיחה כלכלית משפיעה על המגוון הביולוגי מטשטשת את ההבדל בין כלכלה לאקולוגיה.
לאור זאת, אבקש בחיבורי לערער על ההבחנה בין תיאוריה פוליטית וביולוגיה. כדי לעשות זאת אטען שנפילת המחיצות בין התרבות לטבע צריכה להוביל לשינוי בתפיסה של מושג קלאסי במחשבה הפוליטית – מושג החוזה החברתי. כדי להראות את הצורך בשינוי, אדגיש את מרכזיות האדם בדמוקרטיה המערבית ואראה כיצד המבנה של זו לא נותן סוכנות פוליטית לישים לא אנושיים ולכן מנציח את ההיררכיה שבין תרבות לטבע. לבסוף אטען שכדי לאפשר סוכנות פוליטית לישים לא אנושיים יש להחליף את מושג החוזה החברתי במושג הביולוגי של סימביוזה-הדדית.
(2) הבעיה האנתרופוצנטרית של הדמוקרטיה המערבית
אנו מצפים ממדינות לקחת אחריות על השפעות האדם על הטבע. חלק מציפייה זו באה לידי ביטוי בשימוש במודלים כלכליים שונים המתארים כיצד האדם השפיע על הטבע עד כה ומנסים לנבא את ההשלכות העתידיות של סוגים שונים של מדיניות על האקלים. דוגמאות לכך ניתן למצוא בעקומות אנגל אקולוגיות (Levinson & O’Brien, 2019) ובמודל סולו ירוק (Mohan et al., Unpublished) אשר לוקחים בחשבון גורמים אקולוגיים כחלק מכלכלת צמיחה. בכך, מודלים כלכליים יכולים לשמש כלי נורמטיבי שיסייע לבחור במדיניות ראויה על-מנת לצמצם את הנזק הנעשה לטבע בידי האדם.1
לצד זאת, רבות נכתב על הבעיות המבניות של הדמוקרטיה המערבית בטיפול במשבר האקלים. לדוגמה, החלפה תכופה של ממשלה עשויה לפגוע ביישום של תוכניות אקלים ארוכות טווח (Eckersley, 2019). בנוסף, ניתוק אזורי ההצבעה מאזורים גיאוגרפיים עלול להוביל לכך שההחלטות הפוליטיות לא יתחשבו בהקשרים סביבתיים מקומיים Eckersley,) 2019). אולם ברצוני להדגיש בעיה שורשית יותר והיא הבסיס האנתרופוצנטרי של צורות השלטון המערביות. משמע, מדינות המערב שוללות את סוכנותם הפוליטית של ישים לא אנושיים ובכך הן מדירות אותם מהמרחב הפוליטי. אבקש להדגיש בעיה זו הן כבעיה מוסרית מהותית לצורת השלטון הדמוקרטי והן כבעיה המונעת ממדינות לפתור את משבר האקלים באופן חסר פניות.
ראשית אבקש להסביר מדוע האנתרופוצנטריות של צורות השלטון המערביות היא בעיה מוסרית. ניתן לחשוב שיש הגיון רב בתפיסה של אנשים כסוכנים הפוליטיים הבלעדיים. הבסיס של מחשבה זו היא שיש קריטריון אתי שמייחד את האדם כיישות נבדלת שבשל מעמדה המובחן ראויה להיחשב כסוכן פוליטי. ההיסטוריה של המחשבה הפוליטית מלמדת על הצדקות רבות לקריטריון אתי שכזה. למרות שעידן האנתרופקן מערער על מסורת זו, מפאת קוצר היריעה לא אבקר אותה כעת. במקום זאת אבקש להדגיש את ההשלכות הבעייתיות הנובעות ממנה שהעיקרית שבהן היא שתפיסה זו מונעת גישה חסרת פניות לנושא משבר האקלים. לטענתי, כאשר מדירים ישים לא אנושיים מהמרחב הפוליטי, כל ניסיון של הממשל לדאוג להם הוא במקרה הטוב ניסיון פטרנליסטי ובמקרה הרע ניצול ציני של ישים אלו על מנת לקדם מטרות אנושיות. הדמוקרטיה הליברלית מתיימרת לניטרליות בין תפיסות טוב, אולם ניטרליות זו מעוגנת בתפיסת טוב אנתרופוצנטרית על פיה יש חשיבות לאדם כחלק נפרד המטבע. דוגמה לכך היא שפעמים רבות גם כאשר כבר מוצגת מדיניות כלכלית המייחסת חשיבות לטבע היא עדיין מוצגת כדי לשרת את האדם (Barry, 2015).
הבסיס האנתרופוצנטרי של הדמוקרטיה מקבל ביטוי מבני בדרך בה המוסדות הפוליטיים מעוצבים. מבניות זו נחשפת בשימוש הנרחב של הדמוקרטיה במערכות סמיוטיות. כלומר, מערכות המשתמשות במסמן המייצג אובייקטים בעולם, כדוגמת שפה, סמלים לאומיים, מפות, גבולות וגאוגרפיים. סמלים אלה מייצגים פעמים רבות את המסומנים בדרכים לא מוחשיות שקיימת אי ודאות לגבי בהירותן לסוכנים לא אנושיים. לכן סוכנים לא אנושיים שאינם מסוגלים להשתמש במערכות אלו בצורה זהה לאדם מודרים באופן מבני מהמרחב הפוליטי. דוגמה להדרה של סוכנים לא אנושיים מהספירה הפוליטית היא השימוש במנגנונים של נציגות. מנגנוני נציגות בנויים על ההנחה שלסוכנים פוליטיים יש יכולת לבחור נציגות, יכולת המבוססת על שימוש בשפה ועל יכולות קוגניטיביות מסוימות. מנגנונים אלו, למרות שמשרתים טוב בני אדם, לא מאפשרים לחיות, לצמחים או למכונות להשפיע על המנגנון הפוליטי.
האנתרופוצנטריות של הדמוקרטיה הליברלית היא גם זו הגורמת לציפייה שהאדם יקבל החלטות עבור הטבע. ציפייה זו מנציחה את ההפרדה בין אדם לטבע, כאשר רק האדם מתפקד כסוכן אקטיבי במערכת היחסים בינו לבין הלא אנושי. נטישת נקודת המוצא האנתרופוצנטרית תוביל למסקנה, שכמו שלא ניתן לצפות מה"טבע" כמכלול של ישים לא אנושיים לקחת אחריות על כלל הישים האנושיים, גם לא ניתן לצפות מ"מדינות" כמכלול של ישים אנושיים לקחת אחריות על כלל הישים הלא אנושיים. בהמשך המאמר אבקש להציע שהפתרון למשבר האקלים בתפיסה הפוסט- הומניסטית טמון במושג הסימביוזה ההדדית. טרם אעשה זאת, אסלול את הנתיב לשם על ידי הצגת התיאוריה הפוליטית פוסט- הומניסטית ככזו המסתמכת על מטריאליזם רדיקלי.
(3) תיאוריה פוליטית פוסט-הומניסטית ומטריאליזם רדיקלי
לאחר הביקורת על הדרת ישים לא אנושיים מהספירה הפוליטית נראה שחייבים לשאול כיצד תיראה תאוריה פוליטית פוסט-הומניסטית? בפרט נראה שיש להסביר כיצד נראית פעולת גומלין פוליטית בין סוכנים לא אנושיים. כדי לתאר מרחב פוליטי שכזה אבקש לדבוק במטריאליזם רדיקלי.2 הכוונה בכך היא לא להכחיש את קיומו של עולם המחשבה אלא לטעון שראוי להפוך את הספירה הפוליטית לכזו המכילה חומר בלבד. בניגוד לעולם המחשבה, עולם החומר מקשר בצורה ישירה בין כלל הישים הקיימים בעולם. לכן הדבקות בחומר בלבד הופכת את התודעה ללא רלוונטית מבחינה פוליטית ומאפשרת לישים לא אנושיים להיתפס כסוכנים פוליטיים.
מטריאליזם רדיקלי מוביל לשימוש במדעי הטבע ככאלה המסבירים פעולות גומלין פוליטיות. זאת משום שכדי להסביר כיצד שני גופים משפיעים זה על זה מבלי להיעזר בעולם המנטלי אנו צריכים לנטוש את מדעי החברה ולפנות לפיזיקה, כימיה וביולוגיה. נניח, במקום לנסות לתאר כיצד פונקציית התועלת של סוכן גרמה לו לבצע בחירה מסוימת, עלינו לנסות להסביר כיצד צפיפות החומר השפיעה על המפגש של סוכן אחד עם אחר. בדומה לכך במקום להסביר תהליכי מנטליות של המון במונחים פרוידיאנים עלינו לבדוק כיצד דיפוזיה משפיעה על חומרים הנמצאים בסמוך זה לזה.
במבט ראשון נראה ששימוש במדעי הטבע כדי להסביר יחסי גומלין פוליטיים גובל באבסורד. על אף זאת, נעשה לא פעם שימוש בתיאוריות רדוקטיביות של הנפש כדי להסביר יחסי גומלין בין סוכנים פוליטיים אנושיים באמצעות מדעי הטבע. מדוגמא שכזו ניתן להסיק שאם אמנם מאמינים שניתן להסביר את מצבי הנפש באופן מלא על ידי תופעות פיזיקליות, אז גם ייתכנו ניתוחים פיזיקליים לניסוחים של תיאוריות מתחומים במדעי החברה דוגמת כלכלה ופסיכולוגיה. הסבר זה לא נועד לטעון לזכותה של רדוקטיביות פיזיקלית של הנפש אלא להראות ששימוש במדעי הטבע להסברת יחסי גומלים פוליטיים אינו בהכרח אבסורדי. כלומר, שתחת הנחות מסוימות, המחשבה הפוליטית הקיימת משתמשת במבנים מושגיים שמתארים מטריאליזם רדיקלי במונחים של מצבים נפשיים או חברתיים.
בתיאוריה פוליטית פוסט-הומניסטית, שבה מדעי הטבע משמשים הסבר ליחסי גומלין פוליטיים, אנו מבינים עוצמה פוליטית כיכולת פיזיקלית, כימית או ביולוגית שגוף מסוים מפעיל על גוף אחר. אולם נותרת השאלה מה נותן לגיטימציה לגוף מסוים להפעיל עוצמה פוליטית על גוף אחר. כאשר מדובר בסוכנים פוליטיים אנושיים בלבד אנו רגילים להסתכל על לגיטימציה ככזו המתקבלת דרך הצדקה מנטלית. כדי להסביר לגיטימציה בתאוריה פוליטית פוסט-הומניסטית יש לפנות לאפיק אחר, אפיק שיהיה מוגבל לחומר בלבד.
(4) החלפת החוזה החברתי בסימביוזה-הדדית
רעיון מהעת המודרנית המוקדמת המעניק לגיטימציה לשימוש בכוח פוליטי הוא רעיון החוזה החברתי. רעיון זה מרכזי במחשבה המדינית וניתן למצוא שימוש נרחב בגרסאות שונות שלו בכתביהם של הוגים דוגמת הובס, לוק רוסו, רולס ועוד רבים אחרים. המשותף לכל הגרסאות הוא קיומו, ההיפותטי או הממשי, של מצב קדום (לו נקרא בשם "מצב הטבע"), כאשר התפיסה היא שבני האדם נתנו את הסכמתם הרעיונית או הממשית לסמכות פוליטית להפעיל כוח מסוים כדי לשפר את מצבם תחת תנאים והגבלות מסוימות. כפי שניתן לראות החוזה החברתי מצליח להעניק לגיטימציה רעיונית להפעלת כוח פוליטי. אולם בתיאוריה פוליטית פוסט-הומניסטית המבוססת על מטריאליזם רדיקלי לגיטימציה חייבת להסתמך על מקור חומרי בלבד. מסיבה זו ברצוני לטעון שיש להחליף את רעיון החוזה החברתי ברעיון הביולוגי של סימביוזה הדדית.
סימביוזה-הדדית היא מונח ביולוגי המתאר מערכת יחסים בין שני עצמים שמשפרת את מצבם של שני העצמים המעורבים בה. דוגמה ליחסים של סימביוזה הדדית ניתן למצוא בין דג נקאי לדגים אחרים בשונית. דג הנקאי עוזר לדגי השונית להתנקות על ידי אכילה של אצות הנמצאות על גופם. בצורה זאת דג הנקאי זוכה לתזונה והדגים האחרים מתנקים ושוחים ביתר קלות. הסימביוזה-ההדדית דומה לחוזה החברתי בכך שבשניהם מערכת היחסים בין שני הסוכנים משפרת את מצבם. אולם היא שונה ממנה מהותית מכיוון שאיננה מניחה רעיון של הסכמה. הרווח של הסוכנים הוא רווח חומרי בלבד ושיתוף הפעולה ביניהם נקבע מבלי צורך ברעיונות או בתודעה.
מבקרי השימוש בסימביוזה-הדדית כמקור ללגיטימציה עלולים להגיד שהיא אינו עולה בקנה אחד עם התפיסה של מטריאליזם רדיקלי. סימביוזה-הדדית דורשת שהסוכנים יוכלו לשפר את מצבם ושיפור שכזה דורש תפיסת טוב שלא ניתן להסביר באופן חומרי. לא זו אף זו: לא ברור שהטבע לא פועל על פי סימביוזה, סימביוזה היא אינה קטגוריה טבעית אלא מונח אנושי. ימשיכו המתנגדים וטענו שגם אם נפעל על פי סימביוזה לא ברור שפעולה זו תשפר את מצבם של הישים הלא אנושיים. יש אמת בטענות אלו. לא בטוח שסימביוזה-הדדית יכולה לשמש תחליף ראוי באמת לכלל התפקידים של חוזה חברתי. אולם מחשבה שכזו עוזרת לנו להציץ מעבר לפוליטיקה האנתרופוצנטרית ויכולה לכל הפחות לשמש כמטאפורה פורייה במעבר למחשבה פוליטית פוסט-הומניסטית.
(5) סיכום: לקראת מחשבה פוליטית פוסט-הומניסטית
אנו עדים להתרחבות של מושג האזרחות לאורך השנים. כאשר ממצב בו סטאטוס האזרחות היה מוענק רק לראשי משפחות ובעלי רכוש הוא החל לכלול בתוכו סוכנים נוספים באופן שחוצה מגדר וגזע. יתכן שבשורת האנתרופקן היא שעל מושג האזרחות לחצות את גבולות המין הביולוגי.
במישור המדיני, החוזה החברתי העניק לנו את הלגיטימציה לצורות שלטון רבות. בגרסתו ההובסיאנית הוא היווה הצדקה ללווייתן כוחני, בגרסתו של רולס החוזה החברתי הצדיק מדינת רווחה ליברלית. אולם כל המסגרות הללו הן מסגרות אנתרופוצנטריות. אני מאמין שראוי לסיים חיבור זה בשאלה איזה מסגרות פוליטיות יכול להעניק לנו הרעיון של סימביוזה-הדדית. תשובה אחת היא חוות הבודדים, במסגרתה האדם חי לבדו עם הטבע וצריך לייצר מערכות יחסים סימביוטיות כדי להתקיים. תשובה נוספת היא ניסיון לשימור צורות השלטון הקיימות תוך שימוש בסימביוזה-הדדית ככלי שנוכחותו נותנת לגיטימציה לפעולות פוליטיות של מדינות ושהעדרו שולל לגיטימציה לשימוש בכוח. כלי שכזה משנה את ההצדקות להן נדרשות מדינות כדי לפעול כיום ולכן יש לו השלכות מעשיות גם במציאות הפוליטית הנוכחית. שתי אפשריות אלו הן רק דוגמאות לדרך בה ניתן להשתמש בתאוריה פוסט-הומניסטית למחשבה פוליטית. בעיני יש להמשיך ולדון בנושא זה, זאת משום שהוא צפוי להוות נדבך מרכזי בעבודתם של קובעי מדיניות בעידן האנתרופוקן.
ראו לדוגמה:Arik Levinson, James O’Brien, "Environmental Engel Curves:Indirect Emissions of Common Air Pollutants", in The Review of Economics and Statistics (2019).
לקריאה נוספת על הרעיון המטריאליסטי כחלק מחשיבה פוליטית אקולוגית, מומלץ לעיין במאמרו של אקרסלי: Eckersley, R. (2019) Ecological democracy and the rise and decline of liberal democracy: looking back, looking forward. Environmental Politics.
ביבליוגרפיה
Barry, J. (2015) Green political economy: Beyond orthodox undifferentiated economic growth as a permanent feature of the economy. Oxford Handbook of Environmental Political Theory, Oxford University Press.
Eckersley, R. (2019) Ecological democracy and the rise and decline of liberal democracy: looking back, looking forward. Environmental Politics.
Mohan, A. Et al. The Growth of Nations Revisited: Global Environmental Accounting from 1998 to 2018. NBER Working Paper No. w27398
Latour, B. (2017) Anthropology at the time of the Anthropocene: a personal view of what is to be studied. The anthropology of sustainability.
Levinson, A. O’Brien, J. (2019) Environmental Engel Curves: Indirect Emissions of Common Air Pollutants. The Review of Economics and Statistics.