top of page
  • עינת אבירם

ביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל: סקירה של גורמים וגישות

המאמר בוחן את הגורמים שהביאו לביטול הממשל הצבאי, לאחר שני עשורים שהם הוחל על המיעוט הערבי בישראל. הביקורת הציבורית והפוליטית, ההולכת וגוברת, על המשך קיום הממשל, תנותח בראי הגישה המבנית-פונקציונלית של אלמונד והגישה האליטיסטית של מוסקה, כמנוע ההחלטה המרכזי. בראי הגישה המבנית, ההחלטה על ביטול הממשל הצבאי תשורטט כתפוקה מאזנת של המערכת הפוליטית לתשומות שעלו במרחבה, לצד מסגור הממשל כרכיב דיספונקציונלי, שעתידו להיפלט מהמערכת. דרך הגישה האליטיסטית, הפסקת הממשל תוסבר כתגובת האליטה השולטת לאיום פוליטי גובר, וכניסיונו של ראש הממשלה החדש להציב נוסחה מדינית חלופית במקום זו שהתערערה לנוכח קיום הממשל הצבאי.


עינת אבירם / סטודנטית שנה ב' באוניברסיטת תל אביב


 

(1) מבוא

הממשל הצבאי, שהוחל על המיעוט הערבי החל מקום המדינה ועד לשנת 1966, היה בעל משמעות רבה בעיצוב השסע הלאומי בחברה הישראלית, והותיר חותמו על מעמד המיעוט הערבי בישראל (דו"ח ועדת אור 2003). לאור החרפת השסע בשנים האחרונות, שבאה לידי ביטוי בחקיקה ניצית ומפלה (דוגמת 'חוק יסוד: מדינת הלאום') ובהקצנת השיח הציבורי, מעניין לבחון את התהליכים ההיסטוריים, שהביאו להעמקת הסכסוך היהודי-ערבי. סבורני כי חלק ניכר משורשיו טמונים במשך הממשל הצבאי, ובדרך בה הסתיים. בראייתי, הבנת תהליכים אלו תאפשר לקדם דיון, ולהצביע על הגורמים שביכולתם להביא לשינוי מדיניות ממשלתית. לפיכך, מטרת עבודה זו היא לנסות לעמוד על הגורמים שהביאו לביטולו של הממשל הצבאי.


אשיב על השאלה תוך התעמקות בגישה המבנית-פונקציונלית ובגישה האליטיסטית. אפתח ברקע אודות הממשל הצבאי, ולאחריו סקירה תיאורטית של עקרונות הגישה המבנית-פונקציונלית הרלוונטיים לניתוח. במסגרת הניתוח בראי הגישה הפונקציונלית, אראה כי ע"מ לשמר שרידותה, נדרשה המערכת הפוליטית להיענות לתביעות הציבוריות והפוליטיות הנשנות, ולהביא לביטול הממשל הצבאי. קרי, ההחלטה על ביטולו היוותה תפוקה מאזנת של המערכת הפוליטית, שהתקבלה כתוצאה מהתשומות שהועלו במרחבה. בנוסף, אציג את ההחלטה על ביטול הממשל הצבאי כנובעת מדיספונקציה מערכתית, שהודגשה בביקורת הרחבה שהושמעה אודות קיומו.


בהמשך, אסקור את עקרונות הגישה האליטיסטית, שיהוו בסיס תיאורטי לניתוח התהליך. אטען כי הביקורת הציבורית הענפה, וההתנגדות הפוליטית להמשך קיום הממשל, אילצה את האליטה השולטת להביא לידי סיומו, ע"מ לשמר כוחה ואת הלגטימציה הציבורית שלה. כמו כן, אשרטט את ההחלטה על ביטול הממשל כפעולת אליטה חדשה, הנשענת על ערעור הנוסחה המדינית, בדרך ליצירת בסיס מוסרי נבדל לביצור שליטתה.


(2) רקע

עם הקמת המדינה, בסיום קרבות מלחמת העצמאות, נדרשה ההנהגה הישראלית לשאלת מעמד המיעוט הערבי שנותר בארץ (לוסטיק 1985, 65). באווירת המשבר ששררה, החליטה מועצת המדינה הזמנית על השתת ממשל צבאי באזורי הגליל, ה'משולש', הנגב והערים רמלה, לוד, יפו, ומגדל-אשקלון.1 מרות הממשל הוחלה על שטחים שאוכלסו ברוב ערבי (בוימל 2007, 223), אשר יועדו, בתוכנית החלוקה של האו"ם, להיות חלק מהמדינה הערבית (אוסצקי-לזר 2002). הממשל הצבאי הותווה בצל שאלות מהותיות ודחופות עמם התמודדה ההנהגה החדשה, בסוגיות ביטחון, עלייה, חיזוק השליטה בקרקע, פיתוח כלכלי והישרדות פוליטית (לוסטיק 1985, 67; דברי הכנסת 1960). מדיניותו האופרטיבית של הממשל הצבאי גובשה על הבניית המיעוט הערבי כאיום פנימי, ארעי (סמוחה 1980, 12-15), תוך הדגשת החשש מהפיכתו ל'גיס חמישי', בפלישה שנייה עתידית של ארצות ערב (קורן 2008, 115-117; לוסטיק 1985, 67; אוסצקי-לזר 2002; דוח ועדת אור 2003). הכרזת המועצה קיבלה תוקף משפטי רשמי לאחר כשנה וחצי, עם התקנת הכנסת הראשונה (אפשטיין 2002, 164; Pappé 2011, 49). תוקפו החוקתי התבסס על 5 מתוך 162 תקנות ההגנה המנדטוריות לשעת חירום משנת 1945. 2 כינון הממשל הצבאי אמנם נומק מטעמים ביטחוניים, אך תכליתו העיקרית הייתה אזרחית, ובעיקרה, פיקוח על תנועת התושבים הערבים (קורן 2008, 115-117; בוימל 2007, 223). תקנות ההגנה עליהם התבסס נועדו לאפשר למושל הצבאי שליטה על חופש התנועה של האזרחים הנתונים למרותו, ועל כניסתם לשטחים שהוגדרו כ'סגורים'. על אף הכפפת התקנות לאישור המטכ"ל, הגדרתן המפורטת של סמכויות המושל הצבאי, ופיקוחן של ועדות ערר ציבוריות, פעולות הממשל הצבאי נעשו כמעט ללא פיקוח שיפוטי חיצוני (אוסצקי-לזר 2002; אפשטיין 2002, 164; ג'רייס 1966, 21-23). נחיצותו נידונה מחדש מדי מספר שנים, ומונו ועדת שונות, אשר המלצותיהן הביאו לשינויו, לצמצום שטחו, ולבסוף, אף לביטולו.


(3) פרק א' ניתוח ע"פ הגישה המבנית - פונקציונלית

1. הגישה המבנית-פונקציונלית — עקרונות תיאורטיים:

הגישה הפונצקיונלית בוחנת את תפקוד והצלחת המערכת, אותה מציגה כגוף אורגני רב רכיבים, כתלות באופן מילוי תפקידי רכיביה (אלמונד 1993). על פיה, רכיבי המערכת פועלים באוטונומיה יחסית, אך בתלות הדדית ותוך שיתוף פעולה, לשם שמירת יציבות ושרידות המערכת כולה. לפיכך, תפקודו הלקוי או חוסר הרלוונטיות של רכיב, הפוגמים במטרת העל הזו, יביאו, לבסוף, להחלפתו או להעלמותו (שם, 266-267). מתוך הנחת הפלורליזם, הגישה רואה את המערכת הפוליטית כשואפת ליישב את הקונפליקטים, הלגיטמיים, הנוצרים מהתנגשות הרצונות השונים של היחידים, המרכיבים את הסדר החברתי. בהישען על מודל איסטון, הגישה מציגה את המערכת הפוליטית כמקיימת מערכת יחסי גומלין עם החברה, המבוססת על תשומות, תפוקות והיזון חוזר, שבאמצעותה מגיבה לשינויים בסביבתה ושומרת על הלגיטמיות. לצד תשומות החיברות הפוליטי וצירוף האינטרסים, הגישה מייחסת חשיבות מכרעת להעלאת דרישות ותביעות החברה דרך ביטוי האינטרסים מול השלטון. ביטוי האינטרסים של הציבור כרוך בהתאגדות פרטים לקבוצות, החל מרמתם הבסיסית כקבוצות אנומיות, דרך קבוצות לא מאוגדות, קבוצות מאוגדות ועד לקבוצות מוסדיות (שם, 284-287). כלל התפקודים הפוליטיים מבוצעים באמצעות התקשורת הפוליטית, שתפקידיה העיקריים ידוע הציבור ויצירת זיקה בין הקבוצות האזרחיות למערכת עצמה (שם, 293-298).


2. ניתוח הגורמים לביטול הממשל הצבאי בראי הגישה המבנית - פונקציונלית:

א. ביטול הממשל כתפוקה מערכתית, מאזנת, לתשומות המערכת הפוליטית:

השגות והסתייגויות בדבר אופי וחיוניות הממשל הצבאי, ועל הגדרת המיעוט הערבי כגורם עוין, הועלו ברחבי המערכת הפוליטית עוד מכינונו, והתגברו במרוצת השנים (ג'רייס 1966, 13; בוימל 2007, 224-226). כבר בשנת 1949, הנצו הדרישות לביטול הממשל הצבאי בהפגנות אזרחיות של קבוצות אנומיות, ובדרישות קבוצות מוסדיות בכנסת לביטול התקנות המנדטוריות עליהם התבסס (אוסצקי-לזר 2002; בנזימן ומנצור 1992, 104-105). התביעות המפלגתיות שבו ונשנו החל משנת 1951, בהגשות תכופות של הצעות חוק לביטול הממשל.3 ביקורת אודותיו החלה להישמע גם בקרב פקידי הממשלה, מומחים לנושאי ערבים והאמונים על ענייני ביטחון, והתגברה עם השנים (בוימל 2007, 225-226; ג'רייס 1966, 40-44; בנזימן ומנצור 1992, 104-105, 107-108). המערכת הפוליטית מהירה להגיב, במינוי ה"ועדה לבירור בעיות הממשל הצבאי ועתידו" בשנת 1949, ע"י שר הביטחון, בן גוריון, ובהקמת ועדה פרלמנטרית לבחינת הנושא, במאי 1951, בהמלצת שר המשפטים רוזן (אפשטיין 2002, 165; אוסצקי-לזר 2002).


חרף התערבות הצנזורה הצבאית בכלי התקשורת בראשית ימיו, הממשל הצבאי עורר פולמוס ציבורי חריף ומתמשך (אפשטיין 2002, 164-165). אישים ואיגודים יהודיים, שקמו במטרה לקדם רעיונות דמוקרטיים, הביעו מורתם על הנהגתו. קבוצות אינטרסים מאוגדות4 ולא מאוגדות,5 הצביעו על הניגוד שבין עצם קיום המשטר הצבאי לבין עקרונות הצדק והמוסר, עליהם מושתתת המדינה (אוסצקי-לזר 2010, 343-345; ג'רייס 1966, 44-45). דרך ערוצי התקשורת ובהפצת ידיעונים מקוריים, אנשי אקדמיה לקחו גם הם חלק פעיל במאבק (אפשטיין 2002, 166-168; ג'רייס 1966, 44-45). כל העת, בעיתונות התרחבו הקריאות לביטול הממשל הצבאי, שנתמכו אף ע"י מפקדים בכירים במילואים בצה"ל (ג'ריס 1966, 40-47; בוימל 2007, 231-233). לאחר פרסום בקשות ממשלתיות לקבלת מידע בנושא, הועלו פניות נוספות על עוולות הממשל מטעם הציבור הרחב (אוסצקי-לזר 2010, 339).


אי הנחת הגובר בציבור הישראלי הביא להקמת ועדת רטנר בשנת 1955. פרסום המלצותיה להמשך קיום הממשל, בסמיכות לידיעות החדשותיות בדבר טבח כפר קאסם, הלהיטו את הביקורת הציבורית, והביאו למינוי ועדת רוזן בשנת 1958 (אוסצקי-לזר 2010, 350-354; אוסצקי-לזר 2002; בוימל 2007, 227; Pappé 2011, 55-59). בצל הדרישות האזרחיות והפוליטיות, ופרסום דוחו היחיד של מבקר המדינה אודות הממשל הצבאי, המליצה ועדת רוזן, ביוני 1959, על הפסקתו. אולם, פרסום ההמלצות לא השקיט את הסערה הציבורית והפוליטית המתגברת. כחודש לאחר מכן, טרם דיון הממשלה בהמלצות הועדה, הוגשו חמש הצעות חוק לביטול הממשל והתקנות המנדטוריות, מחברות הממשלה והאופוזציה, כאחת.6 הצעות החוק ומסקנות הועדה אמנם נפסלו, אך, בלחץ מתנגדיו האזרחיים, הודיעה הממשלה על פתיחת הליך הקלות בתקנות הממשל הצבאי (בוימל 2007, 227-231; אוסצקי-לזר 2010, 354-356). לצד המשך מאבקי האישים והגופים האזרחיים מולו, הוקם בשנת 1961 'הועד היהודי-ערבי לביטול הממשל הצבאי', שנשא על דגלו את הפעולה הציבורית החוץ-פרלמנטרית לביטולו (ג'רייס 1966, 41). בשלב זה, שאלת המשך הנהגתו העסיקה את מרבית אזרחי המדינה וחצתה מפלגות וחוגים פוליטיים.


ההחלטה על ביטול הממשל נתקבלה ע"י לוי אשכול בשנת 1966, בתום ויכוח ציבורי סוער, על רקע התנגדות מרבית מרכיבי המערכת הפוליטית להמשך קיומו. ע"מ לשמר את התנהלותה התקינה של החברה ואת יציבות השלטון, ובמובן זה שרידותה, המערכת הפוליטית התאימה תפוקותיה לתשומות המשתנות בחברה — אשר סוקרו כל העת באמצעי התקשורת השונים. תחילה, בנקיטת מספר פעולות חלקיות לצמצום ולהקלת תקנות הממשל, ולבסוף, בביטולו כליל.


ב. הממשל הצבאי כדיספונקציה של המערכת:

לאורך שנות מרותו, נשמעו טענות בדבר עולו של הממשל הצבאי על תפקודה התקין של המערכת הפוליטית. עם השנים, המתנגדים להמשך קיומו החלו להדגיש ביתר שאת טענות בדבר חוסר תועלתו הביטחונית, ואת שחיתות המידות שבו. כבר בכינונו, הממונים על הנהגת הממשל הרבו להלין על התנגשות סמכויותיו עם משרדי הממשלה, ועל הכפילויות והניגודים בטיפול באותם הנושאים (אוסצקי-לזר 2002; קורן 2008). עוד בשנת 1952, הצביע ח"כ לבון, בבחינה שערך לבקשת בן גוריון, על תפקודו הלקוי של הממשל הצבאי. בעקבות מסקנותיו, כתב בן גוריון "הממשל הצבאי לא יעיל, ההרכב האנושי בדרגה נמוכה ויש שחיתות. כל משרד ממשלתי עושה את שלו ויש סתירות" (אוסצקי-לזר 2002). בשנות ה - 60, הביקורת על תפקודו הקלוקל וחוסר נחיצותו גברה, עד כדי הצהרות אנשי ממשל כי רואים באי-ביטולו סכנה רבה יותר מאשר בביטולו (בנזימן ומנצור 1992, 107, 109-110). אלו הצביעו על השחיתות בשורותיו, על השימוש הפוליטי של מפא"י בו, על הגברתו את עוינות האזרחים הערביים למדינה, והשחתתו את ערכי הציבור היהודי (שם; בוימל 2007, 225, 229, 234-235; ג'רייס 1966, 40-44). בתקופה זו, עם האצת הפעלתנות הפוליטית לביטולו, בן גוריון אף הודה שהציבור הערבי שקט, בהצהרה שסתרה את המשך נחיצותו הביטחונית של הממשל. לימים, טען איסר הראל, הממונה על השירותים החשאיים דאז, כי לא הייתה סיבה אובייקטיבית להמשך פעולתו, וכי ההנמקות הביטחוניות, כביכול, שבן גוריון הרבה להשמיע, לא נועדו אלא להנצחת פעולות המנגנון (בנזימן ומנצור 1992, 107). מכאן, ניתן להניח שהחלטת ביטולו נבעה גם מהדיספונקציה של הממשל הצבאי, כרכיב במערכת הפוליטית, אשר הובלטה בביקורת הרחבה שהושמעה כנגדו.


(4) פרק א' ניתוח ע"פ הגישה האליטיסטית

1. הגישה האליטיסטית — עקרונות תיאורטיים:

הגישה האליטיסטית בוחנת תפקוד מערכת דרך הכרעות האליטה שלה, בהדגשת חתירת המעמד השולט לשימור כוחו. הגישה מחלקת את החברה למיעוט מאורגן והומוגני במעמד שולט, בעל הגישה למוקדי הכוח והעוצמה, ולרוב מפוזר, הטרוגני, הנתון לשליטתו (מוסקה 1976). גישה זו מבהירה את דומיננטיות מנגנוני השליטה במדינה, כאמצעי המעצב את החיים הפוליטיים, תוך הבלטת זהות מקבלי ההחלטות. הגישה מבחינה בהשפעת הלחצים הנובעים מאי-נחת הנשלטים על מדיניות הארגון המדיני, ומייחסת חשיבות לשינוי במאזן הכוחות המדיניים עליו. על פיה, כוחו של האדם החזק ביותר ע"פ חוק, האוחז בהגה השלטון המדיני, תלוי גם בחברי המעמד השולט המקיפים אותו, כך שאינו יכול להימצא במחלוקת עמם (שם, 160). האליטה מצדיקה שליטתה בהמון ע"י יצירת בסיס מוסרי ומשפטי, 'נוסחה מדינית', באמצעותה יוצרת זהות אינטרסים בינה לבין כלל הציבור. זו משורטטת כמסקנה הגיונית והכרחית, הנובעת מרצון הרוב, או רצון הקבוצה התופסת מעמד מדיני חשוב, ועונה על צרכיו (שם, 164-165). ע"פ מוסקה, שינוי בצביון מערכת המעמד השולט חל כשמכשירי הניהול הקיימים מתערערים, ורעיונות חדשים מסעירים את המרכזים האינטלקטואליים, הפעילים יותר. לדידו, הרחבתם אל שאר ההמון תורמת להנעת התהליכים המדיניים (שם, 168-169).


2. ניתוח הגורמים לביטול הממשל הצבאי בראי הגישה האליטיסטית:

א. הדרישה לביטול הממשל כאיום פוליטי:

המשך קיום הממשל הצבאי היווה, בשעתו, אחת הסוגיות השנויות במחלוקת בציבור הישראלי, ועוררה ביקורת רבה, הן ממפלגות השמאל והן מהימין (למפרום 2008, 290; ג'רייס 1966, 13; בוימל 2007, 224-226). תביעות מפלגתיות לביטולו הביאו להגשת הצעות חוק נשנות לביטולו, כמעט מידי שנה, עוד מימיו הראשונים.7 שאלת הממשל הצבאי הפכה בשנות ה - 60 של המאה ה - 20 לנק' מחלוקת בין מפלגתית מן הדרגה הראשונה (למפרום 2008, 290; ג'רייס 1966, 29; בנזימן ומנצור 1992, 103). כפי שצוין בניתוח הגישה הפונקציונלית, כחודש לאחר פרסום המלצות ועדת רוזן, הוגשו חמש הצעות חוק לביטול הממשל והתקנות המנדטוריות.8 הצעות החוק ומסקנות הועדה אמנם נפסלו, אך, בלחץ מתנגדיו, הודיעה הממשלה על הנהגת שורת הקלות בתקנותיו (בוימל 2007, 227-231; אוסצקי-לזר 2010, 354-356). הדרישות לביטולו הועלו מצד מפ"ם בשיחותיה עם מפא"י, ושורת הקלות נוספת בתקנותיו, שקידם אשכול בשנת 1963, היוותה מעין תנאי מקדים למו"מ הקואליציוני שניהל, בתום הבחירות לכנסת השישית בשנת 1965 (למפרום 2008, 290, 302-304). ע"מ להיות ערוך למו"מ זה, ומשום שמפ"ם התנתה את הצטרפותה לממשלה בביטולו, אשכול בחר לגבש מדיניות מפלגתית בנושא, בשונה מסוגיות ביטחוניות אחרות (בנזימן ומנצור 1992, 109-110; למפרום 2008, 290). חרף התמיכה הרחבה לה זכה במפלגתו, בשל פעילותו הענפה במוקדי כוחה, אשכול נעדר היכולת להקים ממשלה חדשה, לולא תמיכת שותפות קואליציוניות, כמפ"ם (למפרום 2008, 164, 182-183, 210-212, 247-252, 280-281). אשכול השכיל לזהות את האיום הפוליטי שהעיב על המשך שלטון מפא"י, ונאלץ להיענות לתביעות שותפותיו לביטול הממשל, בכדי לשמר את כוחו הפוליטי.


ב. ערעור הנוסחה המדינית:

עילת האיום הביטחוני, עליה נומק כינון הממשל הצבאי, תאמה, בראשיתה, את תפיסות מרבית ההנהגה הפוליטית והצבאית הישראלית (לוסטיק 1985, 67-68; ג'רייס 1966, 40-41). בשנותיו הראשונות, מעטים בקרב האוכלוסיה היהודית התעניינו בפעולותיו, או אף ידעו על קיומו (ג'רייס 1966, 13). דעת הקהל הציבורית הושפעה מרעיונות רה"מ ושר הביטחון דאז, בן גוריון. תפיסת מנהיגותו, שסבה הנושא הביטחוני, הכפיפה אליה את מדיניותו לאורך ימיו, והעניקה לאישיותו תוקף ציבורי כביר (בר-זוהר 1994, 332). בן גוריון ראה את ביצור כוחה הצבאי של המדינה כתנאי הכרחי לקיומה. הממשל הצבאי היווה בעיניו אמצעי בעל חשיבות מכרעת, בהגברת ביטחונה של ישראל מפני פלישה שנייה של ארצות ערב (לוסטיק 1985, 67-68). בהדגשת הסכנה הפוטנציאלית לחיי האוכלוסיה, ותוך זיהוי אינטרסי ההנהגה עם אלה של הרוב היהודי, גובש בסיס מוסרי ומשפטי להנהגת הממשל הצבאי.


אולם, במרוצת הזמן, התערער מעמדו הערכי של הממשל הצבאי, והפך רופף ביותר. חוגים ציבוריים שונים,9 שקמו במטרה לקדם רעיונות דמוקרטיים, הצביעו על הניגוד שבין אופי הממשל למהות המשטר הדמוקרטי (אוסצקי-לזר 2010, 343-345; ג'רייס 1966, 13-14). אנשי אקדמיה, חברי ועד אגודת 'איחוד' הירושלמי ואגודת 'הפעולה שמית' לקחו חלק פעיל במאבק לביטולו, תוך הבלטת נימוקים עקרוניים, ליברליים (אפשטיין 2002, 166-168; ג'רייס 1966, 44-45). טענות המבקרים הציפו גם את פגיעת הממשל בתדמיתה הדמוקרטית של ישראל בזירה הבינלאומית (לוסטיק 1985, 79; ג'רייס 1966, 42; בנזימן ומנצור 1992, 108).


הביקורת הציבורית הענפה, שהתרחבה עם השנים ממוקדיה האינטלקטואליים הראשוניים לכדי יתר האוכלוסייה (בוימל 2007, 225-226; ג'רייס 1966, 13, 29, 41-45), ערערה את הנוסחה המדינית, ששורטטה עם כינון הממשל. הדגשת פגיעת הממשל הצבאי בערכי היסוד הדמוקרטיים, העיבה על הלגיטמציה המוסרית של שלטון האליטה. בניסיון לשמר מעמדה, זו נאלצה להנהיג שורת הקלות בתקנות הממשל, חרף התנגדותו הנחרצת של בן גוריון (אוסצקי-לזר 2010, 334, 249, 360; ג'רייס 1966, 47 ,41; בוימל 2007, 235-238). ההקלות המשמעותיות שהנהיג אשכול, עוד טרם החלפת בן גוריון, תוך היענות ללחץ הציבורי הגדל, סטו מתמיכתו המובהקת בקו הביטחוני הניצי של "הזקן" (למפרום 2008, 52, 148, 153, 290).


הממשל הצבאי בוטל על רקע החלפת מקבלי ההחלטות, לאחר התפטרות בן גוריון בשנת 1963, ומינוי אשכול לראשות הממשלה (בוימל 2007, 239-242). אשכול ביקש להצטייר כרה"מ סמכותי ויעיל לא פחות מקודמו, אך בעל סגנון שליטה סובלני יותר (שם; בנזימן ומנצור 1992, 111). החלטתו על ביטולו המוחלט של הממשל הצבאי, בשנת 1966, נועדה להביא לנורמליזציה של החיים בישראל ולכינון סדר יום חדש, שונה מזה ששרר בימי בן גוריון (למפרום 2008, 316). בביטול הממשל הצבאי, אשכול שאף להכתיב נוסחה מדינית חדשה, התואמת לעליית ערכי הדמוקרטיה בקרב הציבור, בכדי לבצר את בסיס שלטונו המוסרי, ולחזק את הלגיטמציה הציבורית בו ובמפלגתו.


(5) סיכום ומסקנות

במחקרי עולה כי הליך ביטול הממשל הצבאי נשען על הביקורת הציבורית והמפלגתית הנרחבת על פעולות השלטון. ניתוח ההליך, בראי הגישה המבנית-פונקציונלית וזו האליטיסטית, הבהיר השפעתן הכבירה של ההתנגדות הציבורית והפוליטית על המערכת המדינית בכללותה. הגישה המבנית-פונקציונלית הדגישה את התאמת המערכת אל תביעות אלה, בתהליך הדרגתי מאזן, כך שביטול הממשל היווה תפוקת המערכת הפוליטית לשמירת יציבותה. בשונה, הגישה האליטיסטית הבליטה את חשש האליטה השולטת מאיבוד כוחה והלגיטימציה השלטונית, ושרטטה את ההחלטה על ביטולו כפעולה מוסרית של שחרור המיעוט הערבי, לשם ביצור בסיס השליטה.


בראייתי, ניתן להסיק כי לביקורת ציבורית ומפלגתית רחבה משמעויות פוליטיות מרחיקות לכת בעיצוב מדיניות ממשלתית, גם כאשר מדובר בסוגיות ביטחוניות, הנמצאות בלב הקונצנזוס הישראלי. אמנם הממשל הצבאי נשכח והועלם מהשיח הציבורי, אך צלקותיו הותירו חותמם בציבור אזרחי ישראל הערבים, ועיצבו את יחסיו עם השלטון והציבור בישראל.


יש לציין כי הליך ביטול הממשל הצבאי נבחן בעבודה זו עד קבלת ההחלטה על הפסקתו בשנת 1966, אף שבפועל, זו היוותה שינוי מנגנוני גרידא, שהמיר את המשטר הצבאי במנגנון משטרתי, אזרחי. עיקר הניתוח התבסס על הביקורת המוסרית הרחבה, שהופנתה כלפי ההנהגה המדינית, תוך התעלמות מהטענות בדבר הניצול הפוליטי והכלכלי שעשתה מפא"י במנגנון. שימור הממשל הצבאי ע"י מפא"י היווה, בין היתר, מרכיב חיוני במאמץ לבלימת ההתאגדות הפוליטית הערבית, הצטרפותם אל מפלגה הקומוניסטית, וכניסתם לשוק העבודה.


 
  1. יש לציין כי בערים המעורבות יפו, רמלה ולוד הממשל הצבאי בוטל באופן רשמי כבר ב 1.7.1949

  2. תקנות מספר 109, 110, 111, 124 ו - 125

  3. מאי 1951 ציזלינג (מפ"ם), דצמבר 1954 בסתוני (מפ"ם) ווילנר (מק"י), מאי 1955 טובי (מק"י), יולי 1959 טובי (מק"י), רובין (מפ"ם), אונא (מפד"ל), רימלט (ציונים כלליים), 1962 סנה (מק"י), ח'מיס (מפ"ם), רוזן (פרוגרסווים), בדר (חירות) (אפשטיין 2002, 165).

  4. דוגמת 'איגוד אנשי המשפט הדמוקרטיים', אגודת 'איחוד' הירושלמי ואגודת 'הפעולה השמית' (אוסצקי-לזר 2010, 343-344; ג'רייס 1966, 44-45)

  5. דוגמת ה'ליגה לזכויות האדם והאזרח', ו'איחוד נשים דמוקרטיות בישראל' (אוסצקי-לזר 2010, 343-345)

  6. מבין הקואליציה - מפ"ם, אחדות העבודה והמפד"ל, ומשורות האופוזיציה - מק"י והציונים הכללים (בוימל 2007, 229)

  7. מאי 1951 ציזלינג (מפ"ם), דצמבר 1954 בסתוני (מפ"ם) ווילנר (מק"י), מאי 1955 טובי (מק"י), יולי 1959 טובי (מק"י), רובין (מפ"ם), אונא (מפד"ל), רימלט (ציונים כלליים), 1962 סנה (מק"י), ח'מיס (מפ"ם), רוזן (פרוגרסווים), בדר (חירות) (אפשטיין 2002, 165)

  8. מבין הקואליציה - מפ"ם, אחדות העבודה והמפד"ל, ומשורות האופוזיציה - מק"י והציונים הכללים (בוימל 2007, 229)

  9. דוגמת 'איגוד אנשי המשפט הדמוקרטיים', 'הליגה לזכויות האדם והאזרח', ו'איחוד נשים דמוקרטיות בישראל' (אוסצקי-לזר 2010)


ביבליוגרפיה

אוסצקי-לזר, ש. 2010. שכרו המפוקפק יוצא בהפסדו הוודאי, הוויכוח על נחיצות הממשל הצבאי 1955-1959 וההכרעה להמשיך בו. מתוך צומתי הכרעות ופרשויות מפתח בישראל, נערך על-ידי ד. הכהן ומ. ליסק, 334-365. באר שבע: אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.


אוסצקי-לזר, ש. 2002. הממשל הצבאי כמנגנון שליטה באזרחים הערבים - 1948-1958. שרה אוסצקי-לזר,

/הממשל-הצבאי-כמנגנון-שליטה-באזרחים-הער/763/http://www.sarahozacky.com [גישה: ינואר 12, 2021].


אלמונד, ג.א. 1993. מבוא: גישה תפקודית לפוליטיקה השוואתית. מתוך מדע המדינה לגווניו, נערך על-ידי זיסר ב., 263-302. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.


אפשטיין, א. 2002. למען החופש: מאבקיה הציבוריים של הפרופסורה הירושלמית לאחר הקמת המדינה. קתדרה: לתולדות ארץ ישראל ויישובה (106): 139-176.


בוימל, י. 2007. צל כחול לבן, מדיניות הממסד הישראלי ופעולותיו בקרב האזרחים הערבים בישראל: השנים המעצבות: 1958-1958. חיפה: פרדס הוצאה לאור.


בנזימן, ע., וע. מנצור. 1992. דיירי משנה ערביי ישראל מעמדם והמדיניות כלפיהם. ירושלים: כתר הוצאה לאור בע"מ.


בר זוהר, מ. [1975-1977] 1994. בן גוריון האיש מאחורי האגדה. מהדורה 8. תל אביב: משרד הביטחון-ההוצאה לאור.


ג'רייס, ס. 1966. הערבים בישראל. חיפה: אל-אתיחאד.


ישראל. ארכיון הכנסת. 1960. דברי הכנסת הישיבה החמישים-וחמש של הכנסת הרביעית. ירושלים.


ישראל. הרשות השופטת. 2003. ועדת החקירה הממלכתית לבירור התנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000. ירושלים.


לוסטיק, א. 1985. ערבים במדינה יהודית. חיפה: מפרש, הוצאה לאור בע"מ.


למפרום, א. 2008. מקומו של לוי אשכול במפא"י 1944-1965. עבודת דוקרטורט, אוניברסיטת חיפה.


מוסקה, ג. 1976. המעמד השליט. מתוך מדינה וחברה: סוגיות בסוציולוגיה פוליטית. חלק א', נערך על-ידי ש.נ.

איזנשטדט, ע. גוטמן וי. עצמון, 159-173. תל אביב: עם עובד.


סמוחה, ס. 1980. מדיניות קיימת ואלטרנטיבית כלפי הערבים בישראל. מגמות כרך כ"ו (1): 7-36.


קורן, א. 2008. כוונות טובות: קווים לדמותו של משרד המיעוטים 14 במאי 1948 - 1 ביולי 1949. קתדרה: לתולדות ארץ ישראל ויישובה (127): 113-140.


Pappe, I. 2011. The Forgotten Palestinians: A History of the Palestinians in Israel. London: Yale University Press.


Comments


bottom of page