top of page
  • ד"ר יניי שפיצר

מאמר אורח | אלף שנות אוטונומיה וניצול: על הכלכלה הפוליטית של קהילות אשכנז מהקמתן ועד השמדתן

ד"ר יניי שפיצר הוא מרצה במחלקה לכלכלה ובתכנית פכ"מ באוניברסיטה העברית. הוא בוגר האוניברסיטה העברית, בעל דוקטורט בכלכלה מאוניברסיטת נורתווסטרן, והצטרף לסגל האוניברסיטה העברית לאחר פוסטדוקטורט באוניברסיטת בראון. מחקריו עוסקים בהיסטוריה כלכלית תוך שימוש בכלים יישומיים. בפרט, הוא חוקר את ההיסטוריה הכלכלית של יהודי אירופה ואת ההגירה ההמונית מאירופה אל העולם החדש.

ד"ר יניי שפיצר / מרצה במחלקה לכלכלה ובתכנית פכ"מ באוניברסיטה העברית

 

(1) סוף דבר

“על הגיטו ירדה מכה קשה. דורשים ממנו את היקר לו ביותר – ילדים ואנשים זקנים. […] אני נאלץ להושיט את ידי ולהתחנן: אחי ואחיותיי, תנו לי אותם! אבות ואמהות, תנו לי את ילדיכם…”.[1]

בדברים אלה פנה בראשית חודש ספטמבר 1942 ראש היודנראט של גיטו לודז’, מרדכי חיים רומקובסקי, אל יושבי הגיטו וביקש מהם להיענות לדרישה הנוראית מכל: להסגיר עשרים אלף מזקני וילדי הגיטו ובכך לשלחם אל מוות וודאי במחנה חלמנו.


תמונה 1: רומקובסקי מדבר בפני קהל היהודים בגטו לודז’, 15 ביוני 1940. מקור: ארכיון התצלומים של יד ושם 36FO1.


רומקובסקי, אלמן חשוך‏־ילדים שעד לפרוץ המלחמה ניהל בית יתומים יהודי־ציוני בעיר לודז’, לא השתייך להנהגה היהודית של קהילת העיר. אולם עם הימלטות מנהיגי הקהילה בשבועות הראשונים לכיבוש הנאצי, מונה על־ידי שלטונות הכיבוש להיות ‘זקן היהודים’ – ראש היודנראט ונציג הקהילה. עם הקמת גיטו לודז’ וריכוז יהודי העיר והסביבה בתוכו באביב 1940, הפך רומקובסקי למנהיגו, ובעצם למנהיגה של ישות פוליטית שהתקיימה בו עד לחיסולו באוגוסט 1944.

לאחר שבשלב מוקדם נעצרו וחוסלו רוב אנשי המועצה היהודית, רומקובסקי ניהל את ענייני הגיטו ביד רמה, באופן כמעט דיקטטורי. בשונה מגיטאות רבים אחרים, הוא נקט במדיניות של שיתוף פעולה מנהלי וכלכלי נרחב מאוד עם שלטונות הכיבוש. במידה רבה הדבר התאפשר הודות לאישיותם של המושלים הגרמנים מולם עבד. הנס ביבוב, ראש מינהל הגיטו הגרמני, וארתור גרייזר, המושל והגאולייטר של ה’וורתגאו’ (האזור שסופח מפולין אל שטחי הרייך), היו נאצים תאבי בצע שהשכילו להבין את היתרונות הכלכליים האישיים הצפויים להם מניצולו הכלכלי של הגיטו תוך השהיית השמדתו. רומקובסקי האמין כי כל עוד הגיטו מתפקד כמרכז ייצור, קיים סיכוי כי עובדים יהודים רבים יותר יורשו להמשיך ולהישאר בו, ואולי אף לשרוד עד לסוף המלחמה.


לא בכדי כונה רומקובסקי “מלך היהודים”. מלכתחילה הרשו לו המושלים הנאצים אוטונומיה נרחבת ביותר בתוך הגיטו. למעשה, היתה זו מדינת־חסות עצמאית־למחצה בזעיר־אנפין ששפתה הרשמית היתה יידיש. לרומקובסקי היו סמכויות ביצוע נרחבות, עמדה לרשותו משטרה יהודית, והוא ניהל את ענייני הגיטו כראש מדינה המעורבת בכל היבטי החיים של נתיניה. סממן מובהק נוסף של ריבונות היו השטרות המקומיים ששימשו בגיטו: מארקים שנשאו מגיני דודו ואת דיוקן המנורה, וכונו בפי כל “רומקים” על שם ראש אותה מדינה. רומקובסקי פעל ככל יכולתו להשביע את רצון המושלים הנאצים באמצעות קיום חיי כלכלה וממשל מסודרים ככל האפשר וייצור תעשייתי עבור המאמץ המלחמתי של גרמניה. באותה עת, “מדינתו” סיפקה שירותי רווחה בכל תחומי החיים. בין השאר, הפעילה בתי יתומים, בתי אבות, בתי חולים, בתי ספר, והקצאה מסודרת ושוויונית של מזון ומצרכים ככל האפשר.


כאחראי על ההקצאה של משאבים בגיטו, ובכלל זה של כוח האדם, נפל בגורלו של רומקובסקי להכריע גם בהחלטות הקשות מכל: הקצאת יהודים לעבודה ולגירושים. הקריטריון שהנחה אותו בפתרון גירסה זו של דילמת החשמלית היה תועלתני. דהיינו, אם נתנו לו את הברירה בין לבחור יהודי אחד שישולח להשמדה בעצמו ובין להניח לנאצים לבחור שניים, ברי כי חובה עליו ליטול על עצמו את העול. ובהינתן מספר המשולחים, היה עליו למקסם את מספר הידיים העובדות על חשבון מספר הפיות האוכלים. אם נחושים היו הנאצים לשלוח יהודי אחד למוות, מוטב כי הוא יהא זה הפוסק מי הוא. מוטב היה לוותר על החולים, הזקנים, והילדים, ולשמור על העובדים. זאת ועוד, מוטב כי משרתי הציבור בני הקהילה יבצעו את המעצרים כך שהשילוחים יבוצעו בהסכמה, במקום שכוחות הכיבוש הנאצי יכנסו לגיטו ויבצעו את המלאכה בהפרזה ובאכזריות.


אם כן, היתה כאן מעין עיסקה שטנית שעשויה היתה להצמיח טובה לשני הצדדים: רומקובסקי, בשם הקהילה היהודית, קיבל זכויות נרחבות של ממשל עצמי ותקווה למשוך זמן. בכך קיווה להציל, ולו באופן זמני, נפשות יהודיות רבות ככל האפשר ולהפוך את חייהן לנסבלים יותר. שלטונות הכיבוש, מצידם, השתמשו במינהל העצמי של הקהילה היהודית כדי להפיק תועלת כלכלית, ונחסך מהם הצורך ללכלך ידיהם במלאכת ניהול הגיטו, ובכלל זה בחיפוש ובמעצר יהודים לקראת שילוחם אל מחנות ההשמדה.


בראשית חודש ספטמבר 1942 הגיעה השיטה הזו לשיאה הגרוטסקי, עת הגיעה הפקודה מביבוב לרכז עשרים אלף יהודים לשם שילוחם. רומקובסקי ידע כי היה יהיה, באחת משתי הדרכים: בהסכמה או שלא־בהסכמה. על כן נטל לעצמו את התפקיד לבשר לקהל היהודים בגיטו כי כדי למנוע תוצאה גרועה עוד יותר, עליהם להסכים לשילוח כל הקשישים והילדים עד גיל עשר, ולתת אותם בעצמם. ב’נאום הילדים’, שנודע כאחד מרגעי הזוועה המחרידים ביותר בשואה, הוא ביקש לפנות אל ההיגיון התועלתני של קהלו:


“מה אפוא טוב יותר? […] להשמיד 80-90 אלף יהודים, או את כולם חס ושלום להשמיד? […] לא ניתן היה לבטל את הגזירה אלא לצמצמה בלבד. […] חישבו בהיגיון ותגיעו בעצמכם למסקנה, כי איני יכול לנהוג אחרת, כי מספרם של אלה שעשויים להינצל גדול בהרבה מאלה שתובעים מאיתנו למסור”.

הנאום ממחיש גם את כוח המיקוח של הקהילה היהודית בעלת השלטון העצמי, אשר אפילו בעמדת נחיתות קיצונית יכולה להפעיל מעט מנופי לחץ:


“ניסיתי בכל כוחותיי לבטל את רוע הגזירה. לאחר שלא ניתן לבטלה, ניסיתי למתן את הגזירה. רק אתמול ציוויתי על רישום של ילדים בני תשע, רציתי לפחות להציל את השנתון האחד – בגיל מ-9 עד 10. אבל לא רצו לוותר לי. דבר אחד עלה בידי – להציל את הילדים שמעל גיל 10. תהיה זאת נחמתנו בצערנו הגדול”.

כלומר, להבנתו, בתמורה לשיתוף הפעולה, שהתאפשר בזכות השלטון העצמי של הקהילה היהודית ויכולתה לפעול בהסכמה פנימית, הוא ציפה לסחוט מעט ויתורים מאת השלטונות או למצער לעצב באופן תועלתני את אופן ביצוע הגזירה.

במאמצו זה רומקובסקי נכשל. הוא לא הצליח לגייס את הסכמת ההורים לתת את ילדיהם מרצונם. ואכן, היה היה, ולא בהסכמה: במבצע זוועה שנודע בשם ה’שפרה’ (קיצור של gehsperre, עוצר כללי), בוצעו החיפושים והמעצרים בידי יחידות גסטאפו ולא בידי משטרת הגיטו היהודית, ובאכזריות נוראית. אולם גרוטסקית ככל שתהיה, במובן מסויים השיטה של רומקובסקי הצליחה; אמנם הצלחה זעומה וטראגית, אך יחד עם זאת בלא אח ורע באף מקרה אחר. גיטו לודז’ היה הגיטו הגדול הראשון שהוקם, וזה ששרד אחרון. עד לקיץ 1944 עבדו בו עשרות אלפי יהודים, ויתכן שכעשרת־אלפים מהם שרדו את חיסולו ואת השילוחים האחרונים בשלביה האחרונים של המלחמה. להערכת אחד מסניגוריו של רומקובסקי במשפט ההיסטוריה, הרופא ארנולד מוסטוביץ’ שפעל בגיטו ושרד את המלחמה, רומקובסקי האריך את משך חיי הגיטו בכשנתיים.[2]


תמונה 2: ילד ושני מבוגרים בעת הגירוש מגטו לודז’ בספטמבר 1942. מקור: ארכיון התצלומים של יד ושם 117AO4.


(2) הקהל והיודנראט אם כן, דווקא ברגעים שבו עבר העם היהודי את מכבש הניצול הנורא ביותר, “זכו” יהודי גיטו לודז’ לדרגות של ממשל עצמי, ריבונות, ועצמאות כמעט ללא תקדים בהיסטוריה היהודית מאז התקופה הרומית. האוטונומיה, הניצול, ושיתוף הפעולה עם השלטונות באו יחדיו, ולא במקרה. אולם רומקובסקי לא היה ממציאה של השיטה. היה לה תקדים בן אלף שנה, ויחודו של גיטו לודז’, ובאופן כללי של דילמת היודנראט בזמן השואה, היה רק בתנאים הקיצוניים שבהם פעלה ולא בתכליתה.

במאמר זה אני מבקש לטעון כי מוסד היודנראט, שפעל בגירסתו המובהקת ביותר בגיטו לודז’ אך התקיים בגירסאות שונות במאות גיטאות אחרים, אינו המצאה מחדש של ה’קהל’ – הנהגת הקהילה היהודית האוטונומית הקדם־מודרנית – אלא המשכו המלא של המוסד העתיק. זאת במובן שהוא נסמך על אותו הגיון כלכלי־פוליטי ועל מערך של מוסדות, נורמות, אמונות וכללי התנהגות, שהתפתחו משחר ההיסטוריה של קהילות אשכנז בסוף האלף הראשון לספירה. במוקד הטיעון עומדת ההיפותזה כי קהילות אשכנז פיתחו בתהליך ארוך שנמשך מאות שנים מערך כלים ייחודי שאיפשר להן לנהל באופן יעיל ממשל עצמי מקיף ביותר, הכולל אוטונומיה מנהלית, משפטית, ופיסקלית. המערך הזה איפשר להן להציע עיסקה ייחודית לשליטים המקומיים: אוטונומיה תמורת מיסוי יעיל. עיסקה זו היא חלק מסוד שגשוגן של קהילות אשכנז בימי־הביניים ובעת החדשה המוקדמת, ובפרט בשטחי ממלכת פולין־ליטא. בתקופת השואה, על־אף שחלף זמנם של המוסדות האוטונומיים היהודיים, מערך הנורמות שתמך בהם המשיך להתקיים ואיפשר להקים מחדש מוסד בעל עקרונות דומים – היודנראט – אשר הציע בדיוק את אותה העיסקה, הפעם לשליטים הנאצים. את אופן פעולתו של היודנראט אי־אפשר לדמיין בלא אותה מורשת תרבותית־מוסדית בת אלף שנה.

חשוב להדגיש כי קיים כבר ויכוח בין היסטוריונים אודות המידה שבה היודנראט הוא אכן המשכו ההיסטורי של הקהל. ויכוח זה עוסק בעיקר בשאלת ההמשכיות המוסדית; בפרט, מי התמנו לעמדות הנהגה ביודנראט והאם היו בהם אנשי ההנהגה הותיקה של הקהילה. טענתי שונה בכך שאינה נוגעת להמשכיות מסוג זה, אלא להמשכיות של המערך התרבותי אשר תמך בעבר בקיום הקהל, המשיך להתקיים על אף הצטמקות האוטונומיה של הקהילות היהודיות בעת המודרנית, ובעת השואה שב ומילא תפקיד חשוב באפשור פעולת היודנראט. (3) הכלכלה הפוליטית של היחסים בין הקהילות היהודיות והשליטים באירופה אוטונומיה אפקטיבית של קהילת מיעוט איננה דבר מובן מאליו. קהילת המיעוט בדרך כלל חסרה אמצעי כפיה כוחניים, כגון נשק, מליציה, בתי סוהר, וכו’. האתגר הכלכלי־פוליטי הוא לפתור את בעיית הפעולה המשותפת ולהסכים על אופן הקצאת המשאבים, כאשר אין אפשרות להימנע מכך שכמה מבני הקהילה ישאו בנטל גדול יותר מאחרים. כל הקצאה תיצור מפסידים בעיניי עצמם ומרוויחים בעיניי אחרים, ובהכרח גם תחושות של היעדר צדק והוגנות. בכל החלטה יהיה אינטרס לחלק מהפרטים לפרוש מהכלל או להקשות על הקהילה ליישמה. כיצד יכולה קהילת מיעוט כזו להסכים על החלטה משותפת ולהחיל סמכותה על אחרון בניה, בעוד עומדים לרשותה אך ורק כלים של כוח “רך”?

חלק חשוב מאוד מהבעיה הזו נוגע לניהול הפיסקלי של הקהילה, ובפרט לגביית המיסים הפנימית. כיום, במדינות מודרניות, רשויות המס יכולות להיסמך על מערך שלם של חוקרים, שוטרים, בתי משפט, חוקים ובתי סוהר, על מנת לשכנע את הנישומים לשלם למדינה נתח נכבד מתוך הכנסתם. מערך גביית המיסים גם נסמך על יכולת חסרת תקדים של המדינה המודרנית לראות את הכנסתו של כל נישום ונישום באמצעות טכנולוגיית נתונים ובירוקרטיה מתקדמת. בקהילות מיעוט קדם־מודרנית, דבר מכל אלה לא היה קיים. הנהגת הקהילה נאלצה להעריך את יכולת חבריה לשלם מיסים, לקבוע את חלוקת הנטל, ולגבות את התשלומים הנדרשים מבלי שיכולות מתקדמות כאלה נמצאות בידה. כלומר, רק בהיסתמך על לגיטימיות, כוח רך והסכמה בין חבריה. היכולת לעשות זאת באופן יעיל דורשת קיומן של נורמות, כללי התנהגות, ואופנים מקובלים לפתרון מחלוקות פנימיות.

כדי להבין כיצד הקהילה היהודית־אשכנזית פתרה את בעיית הממשל העצמי, ובפרט את בעיית המיסוי הקהילתי, יש להבין את הקונטקסט ההיסטורי שבו התקיימה. באירופה של ימי־הביניים והעת החדשה המוקדמת, הקהילה היהודית שכנה בדרך כלל בערים ובעיירות שבהן כתבי זכויות יתר (פריבילגיות) מטעם השליט התירו לחבריה להתגורר לצד עירוניים נוצרים אחרים, ונקבעו בהם זכויותיהם וחובותיהם של חבריה. בראש ובראשונה, הם נדרשו להעלות מס לשליט. במהלך ימי־הביניים התפתחה הפרקטיקה לפיה חברי הקהילה לא משלמים את המס בנפרד, באופן אינדיבידואלי, אלא הקהילה עומדת בחבות מס קהילתית ומשלמת את המס לשליט באופן מרוכז. כך, במקום שהשליט יצטרך לשערך ולגבות מיסים ממשקי בית בודדים, הוא מתמקח עם אירגון ה’קהל’ המייצג את כלל הקהילה על גובה המס. את הסכום המוסכם אנשי הקהל היו גובים מחברי הקהילה, בדרך כלל באופן פרוגרסיבי על־פי יכולתם והכנסתם.

שיטת המיסוי הזו היטיבה עם שני הצדדים: מחד, השליטים לא נאלצו לבזבז משאבים רבים על שיערוך וגבייה. הם נתנו לקהילות היהודיות לנהל עצמן מבלי להתערב יתר על המידה בענייניהן, ובמקום להתמודד עם ערב‏־רב של משקי בית עמד בפניהם גוף מסודר ואמין ששילם להם מדי שנה את המס בפשטות. מאידך, הקהילה נהנתה מממשל עצמי ומחיכוך פחות עם השליט. במילים אחרות, חבות מס קהילתית היתה יעילה יותר ויצרה ערך עודף, עליו התמקחו השליט והקהל בקובעם את גובה המס.

השיטה הזו חייבה אוטונומיה נרחבת לקהילה. ראשית, גביית מיסים פנימית מצריכה סמכות ביצועית והיתר לרשויות שיפוט פנימיות לדון את חברי הקהילה, לפתור סכסוכים, ולהכריע בענייני ממון. השליטים המקומיים אכן התירו אוטונומיה כזו מהסיבה הזו בדיוק. תוצאה נלווית היתה העצמה גדולה מאוד של כוחו הכלכלי והפוליטי של הקהל, שהתמקח עם השליט מתוך עמדת כוח רבה. נקודת המיקוח, במקרה של אי־הסכמה על גובה המס, היתה שהקהל לא יסכים להיות מנגנון לגיוס מיסים; או אז, ידרש השליט לגביה ישירה, בלתי יעילה, ממשקי הבית על בסיס אינפורמציה מוגבלת ומערך בירוקרטי פרמיטיבי, וקרוב לוודאי ששכרו יצא בהפסדו. מאפיין נוסף של חבות המס הקהילתית אשר העצים את כוח הקהילה הוא שהקהל היה יכול לגבות מיסים מעל ומעבר לחבות המס לשליט, ובאמצעות עודפי הגבייה לממן את פעילותו בנושאים אחרים, כגון רווחה, לימודי קודש, החזקת מוסדות הקהילה, וכו’. בין היתר, הוקדש ממון רב לשיחוד אצילים ופקידים אחרים על־מנת להגן ולחזק את מעמד הקהילה, פעילות שנודעה בשם ‘שתדלנות’. חשיבות רבה היתה לכך שהשקל השולי שנגבה מחברי הקהילה הגיע תמיד לכיס הקהל ושימש לקידום מטרות קהילתיות. זאת בשונה מגבייה ישירה או באמצעות חוכרי מיסים, אז השקל השולי העשיר את השליט או את חוכר המס ונגרע מן הקהילה. ביודעם זאת, הססנותם של חברי הקהילה לשלם את מיסיהם רוככה.

שיטה זו היתה יעילה במיוחד בהינתן שהמקצועות הטיפוסיים בהם בני הקהילות היהודיות היו מיוצגים ייצוג־יתר היו מקצועות יזמיים: הלוואה בריבית, מסחר, וחכירה של נכסים כלכליים. המאפיין את מקצועות אלה, בהשוואה לחקלאות או מלאכה, הוא שההכנסות מהם קשות לשיערוך. כדי להבין מה היו הכנסותיו של יזם על מנת להעריך את יכולתו לשלם מס לשליט, יש להתחקות אחר פעולות עסקיות רבות שלא הותירו אחריהן שובל ניירת. מה שמבחין בין יזם שהכנסתו גבוהה ליזם שכשל בשנה מסויימת אלה הם דברים שקשה לזהותם: מידת ממולחותו, היכרותו עם השוק, קשרים עם ספקים ולקוחות, יכולת מיקוח, וכו’. מעל לכל – הרבה מזל. כלומר, אם חבות מס קהילתית יכולה להיות יעילה לשליט וקהילה המתמקחים על גובה המס, ולמעשה על חלוקת הערך העודף מהמיסוי היעיל, הרי שכאשר מדובר בקהילה המתמחה בשירותים יזמיים הערך העודף גדול הרבה יותר.

אם כן, יותר מכל קבוצת מיעוט אחרת, היה כדאי לשליטים להעצים את זכויות השלטון העצמי של הקהילות היהודיות, ומנגד, לקהילות היהודיות היה תמריץ־יתר לפתח מנגנונים הפותרים את בעיית חבות המס הקהילתית. במילים אחרות, חבות מס קהילתית והתמחות במקצועות יזמיים השלימו האחד את השני. זה, בעיניי, אחד המאפיינים החשובים ביותר של הכלכלה הפוליטית של קהילות יהדות אשכנז.

ברבות השנים הלכו והשתכללו מנגנוני השלטון העצמי של הקהילה. כאשר החלו הקהילות היהודיות להתבסס במזרח אירופה, תחת חסות ממלכת פולין־ליטא ואציליה, השיטה הותיקה עברה התמרה. סביב שנת 1520, היתה זו הפעם הראשונה, ככל הידוע, שמספר קהילות יהודיות חברו לחבות מס אזורית, על־קהילתית. דהיינו, גליל שלם ובו קהילות יהודיות רבות נעשה חייב בתשלום מס כולל לכתר, זאת במקום תשלום נפרד לכל קהילה וקהילה. חבות מס על־קהילתית כרוכה בפתרון של בעיית הפעולה המשותפת בדרגה גבוהה יותר. בעוד חברי הקהילה הדרים בצוותא בתוך ישוב אחד מכירים האחד את השני, סומכים אלה על אלה, ובעיקר רואים היטב את יכולותיהם הכלכליות של שכניהם, הרי שתיאום בין קהילות נפרדות אינו נהנה מתנאים נוחים כאלה לחבות מס קהילתית. ואכן, חבות מס קהילתית נודעה לא רק בין יהודים אלא גם בין העירוניים, בעוד שככל הידוע לי, חבות מס על־קהילתית שהופעלה על פני שנים רבות בשטחים נרחבים היא ייחודית ליהודים.

התמרה נוספת התרחשה בסביבות שנת 1580, עת ארבעה גלילים בממלכת פולין התאחדו לחבות מס כוללת אחת לכולם. הגוף החדש אשר הוקם לשם ניהול הגבייה של כל יהודי ממלכת פולין נודע בשם ‘ועד ארבע ארצות’. מבחינת השליטים – המלכים והאצילים הגבוהים של ממלכת פולין – מטרתו היחידה של גוף זה היתה לגבות את המס לכתר בו חייבות הקהילות היהודיות. אך כמובן שנציגי הוועד לא הסתפקו בתפקיד זה. פועלם וסמכותם התרחבו לכל ענייני הקהילה, ולמעשה היו מעין ממשלה של מדינה בתוך מדינה. בכך הם צברו כוח פוליטי רב שהיטיב עם הקהילה היהודית ושבעלי השררה הפולנים לא יכלו שלא להכיר בו. במקביל, התקיים מאז שנת 1627 ‘ועד מדינת ליטא’ – גוף מקביל בעל מאפיינים זהים שייצג ושילם את מיסי קהילות החלק הליטאי של הממלכה המאוחדת.

ועד ארבע ארצות וועד מדינת ליטא פעלו ברצף עד לשנת 1764, תוך שכלול מנגנון הממשל העצמי וגביית המיסים. הם פורקו על־ידי ההנהגה הפולנית במסגרת מהלך של רפורמה כוללת, שהיה ניסיון נואש למודרניזציה של הממלכה זמן קצר לפני שנפלה טרף לשכניה. הסיבה העיקרית לפירוקו היתה ככל הנראה הכוח הפוליטי הרב שצברו הוועדים. ידוע כי בין השנים 1717 ו-1764 סך המס שחייבות קהילות פולין וליטא לכתר לא עלה אפילו בזלוטי אחד. זאת בזמן שחל גידול דמוגרפי מהיר בין היהודים ונשחק בהדרגה ערך המטבע. כלומר, היכולת של היהודים להתארגן, להתמקח, ולשחד, הגדילה את הנתח מתוך העודף שיצרה שיטת הגביה הקהילתית, עד שהממלכה נאלצה לוותר עליה כליל ולחזור לשיטה הפחות יעילה של גבייה מקהילות נפרדות.

חבות מס קהילתית וזכויות הממשל העצמי הנלוות לה המשיכו להתקיים לאחר חלוקות פולין בסוף המאה השמונה־עשרה, אך הלכו ודעכו עם המודרניזציה והאבסולוטיזציה של מדינות רוסיה, פרוסיה, והאימפריה ההאבסבורגית. תהליך האמנציפציה – הענקת זכויות אזרח שוות ליהודים במרבית מדינות אירופה (אך לא ברוסיה) – חיסל בהדרגה את השיטה הקודמת. המדינות האלה הגבירו יכולתן לעמוד מול אינדיבידואלים ולמשול בהם ישירות, ולא דרך תיווך מנגנונים קהילתיים. כך, באופן אירוני, דווקא שיוויון הזכויות חתר תחת המוסדות אשר העניקו ליהודים כוח פוליטי וכלכלי כה רב בעת החדשה המוקדמת. (4) חזרתם של הממשל העצמי ושל חבות המס הקהילתית ערב השואה, הקהילות היהודיות של מזרח אירופה מחוץ לשטחי ברית־המועצות אמנם החזיקו במנגנונים קהילתיים חשובים מאוד, אולם מבחינת היקף פעולתם וסמכותם על חברי הקהילה הם לא היו יותר מאשר צל חיוור לקהלים המפוארים של עידן ועד ארבע ארצות. יחד עם זאת, אני חושד כי הנורמות והערכים של ערבות הדדית והמנגנונים להשגת הסכמות פנימיות ולפתרון מחלוקות בתוך הקהילה המשיכו להתקיים גם כאשר המוסדות שבהם תמכו דעכו ואף נעלמו.

כך, כאשר השתנו לפתע התנאים תחת הכיבוש הנאצי, חזר שיתוף האינטרסים שבין השליט ובין הקהילה שהוביל לפתרון המשלב אוטונומיה וחבות מס קהילתית. השליטים החדשים מצאו לנכון להקים מחדש את המוסדות הקהילתיים ולהעניק להם את אותה אוטונומיה נרחבת. הם עשו זאת בדיוק מאותן הסיבות שגרמו לשליטים הטרום־מודרניים שהתמקחו עם הקהילות היהודיות לאפשר את הממשל העצמי הנרחב שלהן: שימוש במנגנוני הקהילה על מנת לנצל אותה באופן יעיל. המושלים האחראים על הגטאות רצו בשקט ובסדר, במיזעור המשאבים המוקדשים לקיום יושביהם, בפעילות כלכלית מועילה, וכמובן בבוא העת בהשמדה מסודרת. לשם השגת כל המטרות האלה מצאו לנכון להקים את היודנראט, שלא היה אלא גלגולו החדש של הקהל אשר הוסמך בעבר לייעל את גביית המיסים מן היהודים. כמו הקהל, גם בידי היודנראט הואצל כוח רב, שהרי אין אפשרות לקיים חבות מס קהילתית, או כל סוג אחר של ניצול ברמת הקהילה, בלא הענקת זכויות ממשל עצמי.

אפשרויות המיקוח של היודנראט היו מוגבלות מאוד, אך עדיין קיימות. שלטונו של “מלך היהודים” רומקובסקי בגיטו לודז’, אשר ככל הנראה האריך בזמן רב את קיומו, המחיש זאת יותר מכל. ב’נאום הילדים’, לא היה דבר חדש, מלבד מאשר במידת האכזריות של השליטים, ובעצם בעובדה שהנאצים שיחקו משחק חוזר עם אופק קצר מאוד. הדילמה שעמדה בפניו היא זו שעמדה בפני קודמיו, ראשי הקהלים הטרום־מודרניים: האם לשתף פעולה ולגייס את מנגנוני הקהילה לטובת ניצולה, תוך התמקחות על תנאי הניצול, או להימנע מכך ולהבטיח תוצאה רעה עוד יותר. זו היתה דילמת חשמלית שלא ברא השטן, אך עדיין, היא היתה דומה לדילמת חבות המס הקהילתית והפתרון המועדף על רומקובסקי היה דומה. (5) משפט ההיסטוריה והמשפט הפלילי השאלה ההיסטורית־מוסרית איננה רק מדוע פעל רומקובסקי כפי שפעל. יש לשאול גם כיצד היה יכול להיסמך על שיתוף פעולה של מנגנון שלם של ממשל עצמי של ועבור הקהילה היהודית; מנגנון שהצריך פקידים, שוטרים, מחלקי מזון, וכו’, אבל גם את נכונות הקהילה להישלט ולסמוך ידיה על החלטות הקצאת המשאבים הנוראיות ביותר. אני סבור כי התשובה לכך לא טמונה רק בתמריצים המיידיים בפניהם עמדו רומקובסקי ויהודי גיטו לודז’, אלא גם במסורת ארוכת שנים שהתפתחה באופן ייחודי בקהילות יהדות אשכנז, שאפשרה לשכלל לדרגות הגבוהות ביותר את מנגנוני הממשל העצמי שלהן. התפקיד הראשון במעלה של קהילות אלה היה לקיים ניצול יעיל לטובת השליטים והקהילה גם־יחד בצורה של חבות מס קהילתית. מסורת זו אופיינה בהון חברתי גבוה, בערכים של ערבות הדדית והקרבה, ובמוסכמות המאפשרות פתרון מחלוקות וקבלה של סמכות ההנהגה גם בהיעדר כלי שליטה קשים.

רומקובסקי הבין את משמעות מעשיו ואמר לא פעם כי הוא מוכן לעמוד למשפט ההיסטוריה. הוא לא זכה לעמוד למשפט אדם; עם חיסול הגיטו באוגוסט 1944 הוא שולח לאושוויץ, שם מצא את מותו. מי שכן עמד למשפט על מעשים דומים היה הירש ברנבלט, שהיה ראש המשטרה היהודית בגיטו בנדין והורשע בבית המשפט המחוזי בישראל במסירת יהודים לידי הנאצים. ברנבלט זוכה פה אחד בשנת 1964 בערעור שהגיש לבית המשפט העליון על הרשעתו. אחד השופטים, משה לנדוי, כתב בפסק הדין כך: “דעת הכל היא שאין על בית המשפט לפסוק בויכוח הגדול הניטש – לא במעט בכוח הנבואה שלאחר מעשה – על דרכם של היודרנטים למקומותיהם, אם בשתפם פעולה במידה זו או אחרת עם הגרמנים הם סטו מציווי המוסר, ואם התועלת שבפעולתם היתה מרובה על הנזק שהסבו. […] אמת מרה היא זאת, ‘שבאווירת הלחץ היוצאת מגדר הרגיל של הימים ההם שונו מושגי המוסר וערכיו’. אך תהיה זאת התנשאות והתחסדות מצדנו – מצד מי שמעולם לא עמד במקומם של אלה, ומי שהצליח להימלט משם, כמו עדי הקטגוריה – לעשות אמת זאת עילה למתיחת ביקורת על אותם ‘אנשים קטנים’, שלא התעלו לרמת מוסר עילאית, בהיותם נרדפים עד צואר על‏־ידי שלטון, שמטרתו הראשונה היתה למחות את צלם האדם מעל פניהם; ואסור לנו לפרש את יסודות העבירות המיוחדות […] לפי איזה קנה־מידה של התנהגות מוסרית, שרק המעטים היו מסוגלים לה. […] איסורי החוק הפלילי […] לא נכתבו בשביל גבורים יחידי סגולה, אלא בשביל בני תמותה רגילים, עם חולשותיהם הרגילות”. אם כן, ברצוני להוסיף על דברים אלה. לא זו בלבד שעלינו לגלות ענווה בבואנו להעריך את מוסריות ופליליות מעשיהם של רומקובסקי, ברנבלט, ואחרים שמילאו תפקידים בהנהגת הקהילות היהודיות בעת השואה, מתוך הבנה למציאות המורכבת והטרגית שבתוכה פעלו. עלינו להכיר גם בכך שהקהילה היהודית היא מוסד בעל רקע היסטורי עמוק שהתפתח לאורך מאות שנים באופן שהביא לכדי שלמות את היכולת להתמקח ולשתף פעולה עם השלטונות על מנת לאפשר רווחה מסויימת תחת מציאות של ניצול. הערכים והנורמות שעליהן היה הושתת מוסד זה שרדו בקוד הגנטי של תרבות בני הקהילות היהודיות גם לאחר דעיכתו של המוסד. כאשר המוסד הוקם לתחייה בזמן השואה, רומקובסקי ואחרים המשיכו את דרך קודמיהם בבוחרם בפתרון שיתוף הפעולה. כך גם עובדיו ושאר יהודי הגיטו. לטוב ולרע, הדבר התאפשר הודות להמשכיותם של הערכים והנורמות הללו, אשר במשך אלף שנה איפשרו את שגשוג הקהילות היהודיות באירופה ובסופו של דבר גם תרמו להשמדתן. * * * לזכר סבי, השופט משה לנדוי, ולזכר סביו ג’ניה והרמן אייזנשטאדט, אשר גוועו למוות במגוריי הזקנים של גיטו לודז’. [1] נאום רומקובסקי בזמן גירוש הילדים מגטו לודז’ – 4 בספטמבר 1942, יצחק ארד וישראל גוטמן (עורכים), השואה בתיעוד: מבחר תעודות על חורבן יהודי גרמניה ואוסטריה, פולין, וברית המועצות, יד ושם: רשות הזכרון לשואה ולגבורה, תשל”ח. [2] Arnold Mostowicz, With a Yellow Star and a Red Cross: A Doctor in the Lodz Ghetto, Vallentine Mitchell: Portland OR, 2005 (1988).




מאמר אורח | לחיות. כמה מחשבות על שאלת משמעות החיים

פרופ׳ שרון קרישק היא פרופסור חבר בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, ומחזיקה בתואר ד״ר לפילוסופיה מאוניברסיטת אסקס שבבריטניה. במחקרה עוסקת פרופ׳ קרישק בפילוסופיה של הדת, בהגותו של סרן קירקגור, אקסיסטנ

מאמר אורח | אי שוויון בעיר

אבנר דה-שליט הוא פרופסור במחלקה למדעי המדינה, בעל דוקטורט מאוניברסיטת אוקספורד. זוכה פרס רוטשילד במדעי החברה (2004), פרס א.מ.ת. במדעי המדינה (2019), ופרס אגודת הסטודנטים והסטודנטיות הארצית למרצים מעור

Comments


bottom of page